"להוריד" את דנציגר

                         "להוריד" את דנציגר

 

הטמפרטורה הייתה 32 מעלות בצל, רחוב דיזנגוף רתח, ואני – עורי מבעבע – נכנסתי, כל עוד נשמתי בי, לגלריה "המדרשה" לחזות בתערוכת אמנים צעירים ושמה "קונגו", שאצר בועז ארד. אני אוהב את האצירות של ארד: יש בהן מקוריות, הומור ותעוזה, ואני משתדל שלא להחמיצן.

 

על תערוכת "קונגו" יש לי מה לומר – לכאן ולכאן, אך ספק אם יש בהרהורַי משום עניין לציבור. אתייחס אפוא לעבודה אחת, שלא הצלחתי להכריע אם היא מעצבנת או מבריקה, חוצפנית או מדליקה, מקוממת או ראויה לשבח. ואולי השלוש גם יחד. לעבודה – פסל פליז גיאומטרי-מופשט – קוראים "חושן", לאמן שמציג אותה קוראים רועי מנחם מרקוביץ. הבעיה: את הפסל "חושן" יצר יצחק דנציגר בשנת 1969 כהצעה לבית הכנסת של ה"טכניון", ומאוחר יותר כהצעה לאוניברסיטת בן-גוריון, אך סופו של דבר, הפסל לא מומש כעבודה ציבורית. נותר רק המודל.

 

שיהיה ברור: ר-מ.מרקוביץ אינו מציג את פסלו של דנציגר; משמע – אין הוא מציין בתערוכה שהפסל נוצר על ידי דנציגר; לא: הוא מציג את "חושן" כמו היה זה פסלו שלו.

 

ובכן, כבוגר הפוסט-מודרנה, כבר הסכנתי לא אחת להעתקות וחיקויים של יצירות: שרי לוין האמריקאית הגדילה עשות בכיוון זה, ואילו אצלנו – ה"זיופים" של יאיר גרבוז. ברם, לקחת יצירה מקורית של אמן אחר ולהציגה בשלמותה כיצירתך שלך – כאן, כך חשבתי לעצמי, מתגרה האמן בטעם הטוב, בחוק וב… זיכרון התרבותי של צופיו.

 

עוברים ושבים ברחב יהודה הלוי, בסמוך לרחוב הרצל, יכולים לראות את "חושן" של דנציגר כשהוא מוצב מאחורי הזכוכית הגדולה של "בנק דיסקונט", בבחינת אחד מפריטי אוסף הבנק. עסקינן במתווה לא קטן למונומנט הענק שדנציגר, כאמור, לא בצעו מעולם. קוראי רשימה זו אולי יזכרו, שלפני כשנה ניסיתי לפרש את הפסל החידתי הזה ופרסמתי את דברי ב"מחסן" הנוכחי (בקטגוריית המאמרים על פיסול). לא העליתי אז על הדעת שאשוב ואדרש ליצירה. אבל, איך אומרים: באמנות כמו באמנות.

 

אז, הנה אני רואה את "חושן" של מרקוביץ בגלריה ואני נזכר, שבעצם, כבר פגשתי באותו "חושן" הוא עצמו לפני מספר חודשים בחצר ביתו של סרז' תירוש ביפו: היה זה במסגרת תערוכה של קבוצת צעירים, שהתפרשה על פני כל הווילה המפוארת, תוך שהיא "מחביאה" את עצמה וחומקת ממבט על גבול הסתמי, הזניח וה"לא אמנותי". חיבבתי רבים ממוצגי התערוכה הפקחית ההיא, כולל אותה קרן-חצר בה גיליתי, להפתעתי, את "חושן" של דנציגר כשהוא "מושלך" בסמוך לעמוד כדורסל נמוך בעודו מוקף בחפצים וגרוטאות. סברתי לי אז, שהחתרנות הזו של השלכת ה"גבוה" ל"נמוך" – החושן, בגד הכוהן מבית המקדש, וכמובן – גם "כהונתו הגדולה" של דנציגר – מוצאת חן בעיני, הגם שלא ייחסתי לה יותר מדי ערך שמעבר לחוצפה צברית "דלת-חומר".

 

והנה, עכשיו, בגלריה "המדרשה", אני שב ופוגש ב"חושן", אך הפעם ללא כל נספחים. פשוט, "חושן" של דנציגר המוצג כפסלו של רועי מנחם מרקוביץ. מה זה צריך להיות?!, רטנתי ביני לביני: כלום סומך האמן הצעיר על מחלת השכחה והבורות של הציבור שלא יזהה את המקור? קשה להאמין. האם צעדה הפוסט-מודרנה של ה"קץ האותנטיות" צעד אחד יותר מדי? או, שמא אני מגיב במוסרנות זעיר-בורגנית מופרזת?

 

החלטתי להרים טלפון לרועי, וזאת לאחר שביררתי בדלפק הגלריה את מספרו. ענה לי בחור סימפטי, שסיפר לי כי יצר העתק מדויק בברזל (צבוע בתרסיס זהב "קצת מלוכלך", התואם את גוון הפליז של המקור) לפי פסלו של דנציגר. על הגודל המסוים החליט באורח שרירותי. ועוד הוסיף, שמבחינתו, הפסל כמוהו "כמו ליצן עצוב".

 

–         "איני מבין", עניתי, "מה אתה חושב לעצמך כשאתה מציג עבודה, שמכל בחינה נראית לעין, היא יצירה של אמן אחר?! מה ליצני פה, כאשר אף אין ביכולתי לדעת שיצרת חיקוי מושלם למקור?"

–         "הקשר לדנציגר נראה לי ברור מאליו", ענה לי רועי, "שהפסל 'חושן' כל כך מזוהה, כל כך מוכר וידוע – ולא רק משום הימצאותו באוסף הבנק – עד כי ברור לי, שכל צופה המגיע לגלריה יבחין מיד במה ובמי מדובר."

 

תהיתי עד כמה מדייק רועי באשראי הגדול שהוא מעניק לזיכרון התרבותי המקומי של המבקרים בגלריה. אבל, טרם הבנתי מהי בדיוק הנקודה שלו.

–         "'חושן' הוא פסל מאד מרגש, מבחינתי", המשיך האמן הצעיר, "הפסל הזה קרוב ללבי. נחשפתי לו לראשונה כשהגיע לידי ספר האוסף של בנק דיסקונט. היה זה אחד ממפגשי המוקדמים ביותר עם הפיסול בכלל ועם הפיסול הישראלי בפרט. מאד התרגשתי. ובעיקר מהעיצוב התכשיטי  הזה של הפסל. יותר מכל, התרשמתי מכך שהפסל הזה הוא הצעה אוטופית שלא התממשה."

–         "נו, אז זה מקנה לך זכות לשחזר את הפסל במדויק ולהציגו כיצירה שלך?!"

–         "ברור לי, שהפסל 'חושן' אינו יכול להיות פסל שלי. 'חושן' הוא פסל של יצחק דנציגר. אבל, אני חי בתרבות בה אנשים לוקחים את החוק לידיים: כולנו עוסקים ב'הורדות' של סרטים ומוזיקה מהאינטרנט. להיות 'הָאקֶר' הפך תופעה גבולית שגורה. גיבור תרבות כמו ג'וליאן אסנג', מ'וויקיליקס', שידר לאחרונה תוכנית ראיונות בשם 'העולם מחר', ובה ראיין מנהיגים דוגמת נסראללה, מהפכנים למיניהם וכו', ובין היתר, שוחח עם האקרים מובילים בעולם, שנרדפים על הפרת זכויות וקריאת תיגר על מערכות ממסדיות. מכאן, כשאני מציג את 'חושן', איני טוען שזהו פסל שלי וכי אני המצאתי אותו. אני רק טוען לשימוש בו; אני 'מוריד' אותו ומשתמש בו…"

 

הבהרתי לרועי שהוא משחק באש. וכי, אם לא ימהר (ומיד) לציין, היכן-שהוא בגלריה, שהמוצג הוא "בעקבות" או "לפי" דנציגר, הוא עלול למצוא את עצמו בעיצומה של תביעה כספית איומה ונוראה. היו דברים מעולם, והמערכת המשפטית הפכה בלתי סלחנית בנושא, וזאת גם בהקשרים הרבה-הרבה פחות קיצוניים. הפרת זכויות יוצרים היא היום נושא לתביעות נטולות רחמים, סיפרתי לו, ומה שהחל בארה"ב הגיע כמובן לארץ.

 

אך, יותר מחרדה לכיסו של האמן הצעיר, הוטרדתי מאד מהסברו: ניחא, האקט של "האמן הפושע" – האמן כ"האקר" וכ"מוריד", נוסח זה המתעלם ומתגרה בהתראות ה- FBI המוקרנות בפתח כל סרט-וידיאו המושאל מ"האוזן השלישית". הבעיה היא, שרועי מרתק ומקומם אותי בה בעת: הוא מרתק אותי בפרובוקטיביות של מעשהו, בהתייצבותו מול מערכות החוק/כוח (האם לא לאמן כזה אני מתגעגע מזה כשני עשורים?). במודע או שלא, מתחבר רועי באקט החצוף שלו לגל שלם של תרבות המסרבת לחמדנות הדורסנית של בעלי זכויות יוצרים – חברות, מוזיאונים ואחרים – האורבים לכל שימוש בדימוי, חזותי, מוזיקלי או לשוני, ומורידים את המשתמש ביגון שאולה. עד כאן סימפטיה המסוימת שאני חש כלפי מעשהו של רועי מנחם מרקוביץ, גם אם אני סבור שהגזים באי ציון שמו של יוצר הפסל.

 

ואולם, רועי מאכזב אותי בוויתור שלו על אמירה אישית שמעבר להיקסמותו מיצירת האחר. שהרי, בחירתו להציג את "חושן" אינה, למשל, טענה על שוחרי בית המקדש מהרובע היהודי בירושלים וקרוביהם בימין הישראלי המסמר את שיערותי המתדלדלות. לא: רועי מציג את "חושן" כי זהו פסל "שנורא מרגש" אותו. דהיינו, עניין לנו עם נהנתנות מפונקת ומשועממת, שמנכסת לעצמה יצירות לא-לה. בשביל הכיף. כמו האזנה לשיר X או צפייה בסרט Y ש"הורדו" מהרשת.

 

האם האמן ה"מוריד" הוא האמן לו ייחלתי בעידן מדכא זה של "אמנות מינורית"?! ומה בדבר האפשרות הנשכחת ההיא-ההיא ליצור פסל מקורי, פסל שלך-עצמך?  

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: