לשכות העבודה

 

          "לשכות העבודה", 2012-1955

             (או: כאשר למחאה החברתית היו שיניים)

 

ב- 1978 העיד גרשון קניספל:

"כאשר שלחנו תערוכה למוסקבה ב- 1956 היה לנו גב של החברה המתקדמת בארץ, שחייבה את המשך המגעים עם רוסיה. לא עמדנו לבד. כאשר אבא חושי ציווה להוריד תמונה שלי מהקיר ("לשכת עבודה"), בטענה שהיא מהווה תעמולה קומוניסטית, עמד מאחורַי הצייר מרדכי ארדון, אשר חייֵב את הצגת התמונה. אנחנו אז באמת היינו שונים. חשבנו במושגים אחרים. ראינו עצמנו כמין קולקטיב, לא ציירים-אמנים גדולים, אלא אנשים שעושים עבודה אפורה למען רעיון גדול, כל אחד לפי כוחו. באנו עם מטען גדול מהשמאל, רוב רובנו, חוץ ממשה גת, בא מבתים זעיר-בורגנים, ואולי היו לנו רגשי אשמה. היינו יוצאים אל המעברות ואל הכפרים הערביים כדי למחות על ההסתגרות במגדל השן, כדי לראות ולחוש."(גרשון קניספל, בתוך קטלוג תערוכת "אמן-חברה-אמן", מוזיאון תל אביב, אוצרת: שרה ברייטברג, 1978, ללא מספר עמודים)

 

קניספל בגר את "בצלאל החדש", שבהנהלת ארדון, בשנת 1954, וכשהוא חוזר לעירו, חיפה, החל לארגן פעילות אמנותית חיפאית שבסימן ריאליזם המגויס לאידיאלים הומניסטיים שברוח השמאל דאז, ממפ"ם שמאלה. לימים, סיפר:

"התחלנו ב- 1949, כש'חיות-הנגב' חזרו מהמלחמה, ונפגשנו ב'בצלאל'. המלחמה מאחורינו והמדינה החדשה לפנינו. היו שם יורם קניוק, דני קרוון, דן קידר, אני ואחרים. רוב החבר'ה היו אנשי 'השומר הצעיר' לשעבר. אני מעריך ששמעון צבר היה האידיאולוג הנסתר של כל העניין." (שם)

 

כבר ב- 1954 הציג קניספל בתערוכה כללית בבית דיזנגוף (מוזיאון תל אביב) את ציורו הענק בצבעי שמן על בד, "רחוב בדמדומי שקיעה" (186X135 ס"מ): תמונת הווי-רחוב ריאליסטית מלנכולית, שרוחה וגווניה האפורים-תכולים חייבים ללוח הצבעים של בן שאהן, הריאליסטן החברתי האמריקאי. כאן פגשנו מימין את הנער בכובע-הקסקט, המוכֵר עיתון ("ידיעות אחרונות") לבורגני המשלם לו. מצד שמאל, יושב קשיש מזרחי ארוך-זקן (קבצן, ככל הנראה, בהתחשב בקופסא שלמרגלותיו) ועל ברכיו שרוע נכדו הקטן, עת בסמוך לו יושב כלבו. בתווך, בגבו אלינו, פניו אל דוכן קיוסק, ניצב בחור, המזוודה הקטנה שבידו האחת אפשר שמסגירה את היותו עולה חדש, כאשר בידו האחרת כוס משקה. הציור, שאבד בברזיל לפני עשרות שנים, נמצא, הוחזר ארצה ונמכר לא מכבר במכירה פומבית בהרצליה. עוד נחזור לסיפור הציור האבוד.

                                                                       

יצוין: הקומפוזיציה הזו של ארכי-טיפוסים חברתיים המיוצגים לאורך רחוב עירוני, חייבת לציור ענק (112X145.5 ס"מ, צבעי שמן על בד), שצייר ב- 1952 יוחנן סימון, גדול הציירים הריאליסטיים של התנועה הקיבוצית וחבר קיבוץ גן-שמואל – "רחוב לילינבלום". פה, מימין, ניצבת ערבייה כפרית, למרגלותיה קבצן מזרחי אוכל מפנכתו, משמאלה נערה חברת "השומר הצעיר", בחור כורע ארצה לידה על גיליונות נייר (האמן?), בצד שמאל של הציור חבורת חלפנים, ועוד. את הדגם הזה של טיפוסי החברה, המוצגים במיזנסצנה "בימתית" של רחוב ובפורמט דמוי ציור קיר, שכלל סימון עוד ב- 1949כשצייר בצבעי שמן על בד את "בתור לאוטובוס" (95X165 ס"מ) , ובו שורה ארוכה של ארכי-טיפוסים – החייל הפצוע, חברת 'השומר הצעיר', הקבצנית, נערת השעשועים העירונית, הבורגני, היהודי הדתי, הפועל, האם המזרחית (ערביה?) ובנה ועוד. מקורות "קדומים" יותר לסוג זה של קומפוזיציה חברתית ייקחונו עד למקס בקמן, דייגו ריברה ונוספים.                    

 

כך או אחרת, גרשון קניספל אימץ ב- 1954 את העיקרון הייצוגי הנדון, ושנתיים מאוחר יותר יישם אותו, ביחד עם שפתו הריאליסטית-מלנכולית המונו-כרומית מהציור "רחוב בדמדומי שקיעה", על ציורו השאפתני והנודע מכל בריאליזם החברתי הישראלי של שנות ה- 50: "לשכת עבודה" (שמן על בד, 354X190 ס"מ, אוסף מוזיאון חיפה לאמנות). הציור עורר שערורייה מרגע הצגתו ב- 1957 בתערוכה בחיפה:

"…צעק מזכיר לשכת העבודה החיפאית לעבר הצייר גרשון קניספל שהציג בתערוכה 

ציור שמן גדול של 'לשכת העבודה': 'אתה מצייר בשביל מוסקבה, אצלנו אין לשכות עבודה כאלה, זוהי תעמולה. קניספל הסביר: 'אולפני נמצא מול לשכת העבודה. ציירתי את מה שראיתי דרך החלון.' לעזרתו נחלץ מנחה הויכוח הסופר יהושע בר-יוסף: 'גם אני ביקרתי בלשכת העבודה הזו, שם ראיתי בדיוק את מה שאני רואה עכשיו בתמונה של קניספל." ("העולם הזה", מס' 1023, 22.5.1957)

 

נתבונן בציור: רחוב. יום חורף קודר (לפי בגדי הנוכחים והעץ בשלכת). ברקע מימין, שער לשכת העבודה סגור. מנעול תלוי על בריחו. מלפניו, בקָדמה, פניו אלינו, יושב אחמד, פועל ערבי מובטל (קניספל ציירו במספר גרסאות עצמאיות והעניק לו את השם "אחמד"). משמאל, לידו, עומדים שלושה מובטלים נוספים, האחד בלבוש צפון-אפריקאי מסורתי, אך גם השניים הנוספים, במעילים, נראים מזרחיים. במרכז הציור, מאחור – סמוך לקיר הלשכה וחלונה המסורג, יושב מובטל (על מדרגה? ארגז?), קסקט לראשו, מכונס בתוך עצמו. שלושה פועלים חסרי-עבודה נוספים ניצבים משמאל במעיליהם, אחד מהם, קרוב אלינו, מעשן וגופו בחצי צדודית. בקצה השמאלי של הציור ניצבת נערה יחפה, לבושה בשמלה דלה ובזרועותיה תינוקת. גווני הציור מונו-כרומיים, בין תכלת ולבן, חום ושחור.

 

הציור הנדון, נשוב ונזכיר, נמצא באוסף מוזיאון חיפה לאמנות. אך, לאורך השנים, שמר קניספל ברשותו גרסה מוקטנת של הציור (160X91 ס"מ), שאותה הגדיר כמתווה לציור השמן הגדול. זו  הוצגה ב- 1978 בתערוכה המוזכרת קודם, "אמן-חברה-אמן", ועדיין שבה והוצגה ב- 2008, בתערוכת "הגמוניה וריבוי: שנות ה- 50 באמנות הישראלית" (המשכן לאמנות, עין-חרוד, אוצרים: גליה בר-אור והמחבר), עד כי נמכרה לא מכבר באותה מכירה פומבית הרצליאנית, המצוינת לעיל.

 

מה מייחד את הגרסה המוקטנת? ראשית, קווי המתאר רכים יותר, הגוונים תכלכלים ובהירים יותר (עם שמץ נגיעות מכחול אדומות), חלון הלשכה הוחלף בקיר לבנים, ומעל לכל – דמותו של כלב לבן מוקמה במרכז הציור, מתחת למובטל היושב מכונס.

 

הוספתו או החסרתו של הכלב משמעותית: ללא ספק, נוכחותו גודשת את הקומפוזיציה בצפיפות יתרה, וניתן להבין מדוע הוא הוחסר בגרסה הסופית. יחד עם זאת, בבחינת דימוי, הכלב מתפקד בציור באותה מרכזיות מטפורית בה תפקד הכלב בלק ב"תמול שלשום" (1946) של עגנון (עם זאת, יובהר: איורי הכלב, חיתוכי עץ מעשה ידי אביגדור אריכא, נוצרו אמנם 1953, אך ראו אור בהוצאת "תרשיש" רק ב- 1960, כלומר שנים לאחר השלמת המתווה ל"לשכת עבודה"). כי הכלב של קניספל הוא "כלב ערבי", חסר בית, המיוצג כנובח ותוקפני. הכלב מסמל אפוא את ה"אחר", הדחוי, הנרדף והאנטגוניסט, תמציתם של כל הפועלים – יהודים וערבים – העניים והמובטלים המאכלסים את התמונה.

 

ואז בא סיפור הגרסה השלישית:

"בעקבות הנחייתו של רבי ומורי ארדון, שהלכתי שבי אחרי הנחיותיו כסומא, שתמיד חזר והטיף לי: 'בשעה שאתה מתחיל בהרפתקה חדשה, זכור: הכן שני בדים באותם ממדים והחל את התמודדותך סימולטאנית על שניהם. בעייפך את הבד האחד, בטרם תאבדו, גש אל השני, וכך לחילופין ילבשו (השניים) עור וגידים, כך שלא תמצא עצמך מתוסכל שעה שתתעורר מתהליך היצירה ותמצא עצמך מול בד שדומה כי איבדת אותו. תמיד תהייה לך אפשרות לסגת ולהתחיל מחדש.'

"ואמנם, נראה היה ב- 1958, שעה שכבר שהיתי בברזיל, ש'לשכת העבודה' נתקעה עם יתר עבודות האמנים (הישראליים/ג.ע) בווינה, ולא הגיעה ליעדה במוסקבה (לתערוכת "פסטיבל הצעירים", 1956/ג.ע), וכמו גם היתר – אבדה. לא שמעתי יותר מאומה על גורלה. קיפלתי שרוולים והחילותי להמשיך את העבודה על הבד השני, בו נשמר עדיין הכלב, אותו מחקתי מהבד המקורי. כשחזרתי (לברזיל) מצאתי אותה במחסן אבי המנוח. הגיעו אלי מהמולדת הרחוקה הדי ההתקוממות בוואדי סאליב, כמותם לא היו, לא בעבר ואף לא בעתיד, ודברי הגיאוגרף החיפאי, יוסי בן-ארצי, שאמר, שאם היו לוקחים ברצינות את 'לשכת העבודה' ולא שוללים אותה כתעמולה פוליטית – ייתכן שהמנהיגות הייתה נערכת מראש להתפרצותו של הר הגעש הסוציאלי. שכן, הדמויות בציור מסרו במדויק, בשפת הגוף ובנוכחותן הקורנת ייאוש, את הצפוי.

"שינוי זה, שהתפרץ לא כצפוי כארבע שנים לאחר מכן, גרם, כנראה, גם לשינויים שחלו בציור החילופי. האור החל חודר לציור. הדמויות ונוכחותן פתוחה יותר, השער הסורג מצדו השמאלי של הדלת (הכוונה, ככל הנראה, לסורג החלון מהגרסה המקורית שבאוסף החיפאי/ג.ע) נפרץ והושלך על הקרקע, והכלב חזר לזירת ההתרחשות.

"עדיין בלתי מושלם, נשאר הציור בסדנא, אותה השארתי מאחורי במנוסתי ב- 1964 לשגרירות בריו דה-ז'נרו. כשחזרתי ב- 1995, שלושים שנה לאחר מכן, הסדנא עברה ידיים רבות, ולא יכולתי למצוא את הבדים. השארתי הודעה בידי סוכנות הדלא-ניידי, שאשלם בנדיבות למי שיחזיר לי את הציורים שנותרו. רק לפני שלוש שנים הוחזרו הבד הגדול ואטיודים של שמן על עץ, כשכולם במצב של התפוררות. הם היו נשכחים בין קיר הדופן של הסדנא לבין קיר לבנים חדש שהוקם על מנת ליצור בידוד כנגד הרטיבות המצטברת.

"נחלצתי למסור לרסטורטורים את הבד הגדול (3.60X1.95 מ'). אלה, באמצעות המסת הבד שמתחת לשכבות צבע השמן, הדביקו את שכבת השמן על בד פשתן חדש, מלא באיים ריקים (מחמת השכבה הדקה מדי שנותרה בעיקר באזורי הרקע). הדמויות נשארו רובן בשלמותן. בימים אלה אני משלים את הרסטורציה, מנסה להיצמד למקור ככל האפשר,ודיברתי עם ד., שאוכל להובילה עמי לארץ, בסוף החודש." (מתוך מכתב למחבר, 17 באוגוסט 2012)

 

אני מתבונן בציור ששב לתחייה, אחיו המת-החי של "לשכת העבודה" ממוזיאון חיפה בגרסה המעובדת שלאחר מהומות ואדי-סאליב: צוינו לעיל הגוונים המוארים יותר וצוין גם הסורג המוטל על הארץ. עתה אני מבחין בשער ברזל גדול שנעקר אף הוא מאי-שהוא, שנשען על הכותל במרכז הציור, מימין למובטל היושב. עוד אני מבחין, שהכלב צמוק יותר (צלעותיו נראות לעין) ופיו פעור כמו היה כלב-שוטה ונגוע בכלבת. אני נוטה להניח, שקניספל קרא את "כלב חוצות" של עגנון, אותו פרק עצמאי מתוך "תמול שלשום", שפורסם בספריית פועלים עוד ב- 1950, ואולי אף הכיר את מאמרו של ברוך קורצווייל – "בלק, הכלב הדמוני", שפורסם לראשונה ב"הארץ" ב- 8.2.1946. כאן תואר הכלב המשוגע – "שערו ספק לבן ספק חום ספק צהוב" – כסמל דמוני ה"עולה לדרגת סמל מחריד" וכ"סמל לתאווה, לעבירה, לכוחות קדומים, להשתוללות היצרים, לטירוף, לשיגעון".

 

דומה, שמהומות ואדי-סאליב תרמו להקצנת המחאה וההתראה בציור "לשכת העבודה". "הכלב המשוגע", שעיצב קניספל במרכז, נושא בשורת אלימות אי-רציונאלית ובלתי ניתנת לשליטה. הכלב מסמל את הפוטנציאל המהפכני המסוכן שטומנת המציאות החברתית של העוני והדיכוי, בין ברמת מעמד העובדים ובין ברמת המיעוטים. השערים והסורגים העקורים אינם אלא ביטוי ראשון של הפיכת ה"בכוח" ל"בפועל", והתנוחות הסטאטיות של היושבים והעומדים בציור אינן אלא שקט שלפני הסערה. השוואת הכלב בציור הנוכחי לכלב היושב ב"רחוב בדמדומי שקיעה" – כלב מבוית, יושב, גופו מלא – תדגיש את סמליות החיה ב"לשכת העבודה" גרסה ג'.

 

עתה, משעתיד הציור האבוד לשוב ארצה, לאחר כל גלגוליו, הוא עשוי להלום את המחאה החברתית הישראלית, ההולכת ונמוגה תחת מכבש העייפות והאפטיה של הציבור המותש. גם אחמד, שעודנו יושב ימין ברגליים פשוקות, ספק רב כמה זמן יתמיד כך בישיבתו הפאסיבית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: