Archive for אוגוסט 12th, 2012

אוגוסט 12, 2012

סשה אוקון: הקומדיה האנושית

 

                   הקומדיה האנושית: סוף-הדרך

                                                       

 "יונה, אל תמות! אל תעזוב אותי, יונה!/   עוד נשאר לנו להזדקן, שכחת/  כל המלאכה הקשה, המפרכת, מלאכת הזִקנה/  והבליָה, עבודת היום-יום של הייאוש,/ המחלות, הכוחות ההולכים ואוזלים, והפחד –/  הוי פחד המוות הזוחל בלילות הארוכים בלי שינה –/ לא הוגן שתשאיר את הכול על כתפי,/ אין לי כוח לבדי."(חנוך לוין, "מלאכת החיים", 1989)

 

הפורמטים האדירים הללו ("בחרתי לצייר על המצע הקשה של הדיקט כתחליף לציורי קיר") שימשו בעבר ציירים רומנטיים ל"ציור היסטורי": אפותיאוזה הרואית של מצביאים וקרבות (פרנסואה ג'ררד, "קרב אוסטרליץ", 1810, 9.58 מ' אורך). פורמטים כגון אלה גם שימשו את הציירים הניאו-קלאסיים לייצוג משתאות רומיים (תומס קוטור, "הרומאים בימי הדקאדנס", 1847, 7.75 מ' אורך), או לסצנות תנ"כיות (קורמון, "קין", 1880, 7 מ' אורך). מוקדם יותר, פורמטים במידות כגון אלו שימשו את ציירי הרנסנס לייצוג תמונות המוניות שמקורן ב"ברית החדשה" (פאולו ורונזה, "החתונה בקאנה", 1563, 9.90 מ'). אך, יותר מכל, שימשו הפורמטים רחבי-הידיים לציורי-מזבח כנסייתיים, כאלה המייצגים את הפסיון הישועי, ובעיקר – את סיפור צליבתו, מותו, תחייתו ועלייתו השמימה של ישו (או אמו). כך או אחרת, אלה הם מצעים הרואיים לייצוג הרואי, מיתי, התעלותו של אדם למעלת אלוה, או לחילופין – התעמרותו של אלוהים באדם.

 

והנה, במעבר לירושלים 2012 ולתריסר ציוריו הענקיים של אלכסנדר (סשה) אוקון, ההדוניזם הרומאי ההמוני, על תפאורת ההיכלות, הומר בתמונות "אופראיות" קאמריות של אנטי-מיתוס שבמרכזו עליבות אנושית בסוף דרכה. חושניות גופם של עלמים ועלמות רומאיים, או חוסנם של לוחמים עזי נפש, שלא לומר רוחניותם של הקדושים – הודחו כולם והומרו בגוף שומני רפוי, גוף חולני (אם לא מת) של קשישים וקשישות אלמוניים. אם לקין הזקן של קורמון אישה צעירה וצאצאים הנלווים למסעו, הרי שלזקניו הפאתטיים של אוקון אין המשך דורי: הם מופיעים לפנינו בסוף הישורת האחרונה של חייהם, במאמץ למופע ה"פינָאלֶה", זינוק ה"סאלטו מורטאלה" של קיומם הדהוי. שום אב שמימי רחום או קנאי אינו ממתין להם, לא בשמים הכחולים-ריקים-אדישים ולא בשמים המעוננים. הטבע אדיש לקיומם. לא אחת, מתחתם – מדבר חדגוני, נטול כל הוד של "הנשגב". שום בן-אלוה לא ימחל להם ממעל, שום אם קדושה לא תנחם. תמונות "העלייה השמימה" (Ascension) של אוקון רוויות גרוטסקה מרה אודות מצב אנושי נלעג, טרגי-קומדיה בה תנוחות "הניצחון" של הנידונים אך מחריפות את השפלתם על גבול הנתעב. כי סשה אוקון מצייר בדרכו הקלאסית ה"משגיבה" את ביזיון האדם על גבול הבְּזוּת (Abject).

 

read more »

אוגוסט 12, 2012

לשכות העבודה

 

          "לשכות העבודה", 2012-1955

             (או: כאשר למחאה החברתית היו שיניים)

 

ב- 1978 העיד גרשון קניספל:

"כאשר שלחנו תערוכה למוסקבה ב- 1956 היה לנו גב של החברה המתקדמת בארץ, שחייבה את המשך המגעים עם רוסיה. לא עמדנו לבד. כאשר אבא חושי ציווה להוריד תמונה שלי מהקיר ("לשכת עבודה"), בטענה שהיא מהווה תעמולה קומוניסטית, עמד מאחורַי הצייר מרדכי ארדון, אשר חייֵב את הצגת התמונה. אנחנו אז באמת היינו שונים. חשבנו במושגים אחרים. ראינו עצמנו כמין קולקטיב, לא ציירים-אמנים גדולים, אלא אנשים שעושים עבודה אפורה למען רעיון גדול, כל אחד לפי כוחו. באנו עם מטען גדול מהשמאל, רוב רובנו, חוץ ממשה גת, בא מבתים זעיר-בורגנים, ואולי היו לנו רגשי אשמה. היינו יוצאים אל המעברות ואל הכפרים הערביים כדי למחות על ההסתגרות במגדל השן, כדי לראות ולחוש."(גרשון קניספל, בתוך קטלוג תערוכת "אמן-חברה-אמן", מוזיאון תל אביב, אוצרת: שרה ברייטברג, 1978, ללא מספר עמודים)

 

קניספל בגר את "בצלאל החדש", שבהנהלת ארדון, בשנת 1954, וכשהוא חוזר לעירו, חיפה, החל לארגן פעילות אמנותית חיפאית שבסימן ריאליזם המגויס לאידיאלים הומניסטיים שברוח השמאל דאז, ממפ"ם שמאלה. לימים, סיפר:

"התחלנו ב- 1949, כש'חיות-הנגב' חזרו מהמלחמה, ונפגשנו ב'בצלאל'. המלחמה מאחורינו והמדינה החדשה לפנינו. היו שם יורם קניוק, דני קרוון, דן קידר, אני ואחרים. רוב החבר'ה היו אנשי 'השומר הצעיר' לשעבר. אני מעריך ששמעון צבר היה האידיאולוג הנסתר של כל העניין." (שם)

 

כבר ב- 1954 הציג קניספל בתערוכה כללית בבית דיזנגוף (מוזיאון תל אביב) את ציורו הענק בצבעי שמן על בד, "רחוב בדמדומי שקיעה" (186X135 ס"מ): תמונת הווי-רחוב ריאליסטית מלנכולית, שרוחה וגווניה האפורים-תכולים חייבים ללוח הצבעים של בן שאהן, הריאליסטן החברתי האמריקאי. כאן פגשנו מימין את הנער בכובע-הקסקט, המוכֵר עיתון ("ידיעות אחרונות") לבורגני המשלם לו. מצד שמאל, יושב קשיש מזרחי ארוך-זקן (קבצן, ככל הנראה, בהתחשב בקופסא שלמרגלותיו) ועל ברכיו שרוע נכדו הקטן, עת בסמוך לו יושב כלבו. בתווך, בגבו אלינו, פניו אל דוכן קיוסק, ניצב בחור, המזוודה הקטנה שבידו האחת אפשר שמסגירה את היותו עולה חדש, כאשר בידו האחרת כוס משקה. הציור, שאבד בברזיל לפני עשרות שנים, נמצא, הוחזר ארצה ונמכר לא מכבר במכירה פומבית בהרצליה. עוד נחזור לסיפור הציור האבוד.

                                                                       

read more »