Archive for אוגוסט 10th, 2012

אוגוסט 10, 2012

שבחי חמורים

 

"ציירי ישראל הרבו לצייר חמורים – אך על

קירות המוזיאון, כיום, אין אף תמונה אחת של

חמור."

(נחום גוטמן, "הרפתקאות חמור שכולו תכלת", 1951)

 

 

 

 

                                                  ש ב ח י    ח מ ו ר י ם

 

                                                       

 

לחמור יש עבר מזהיר ועתיד מזהיר: הוא זכה לחזות בהולדת ישו, שם באורווה בבית-לחם, והוא גם יהיה זה שיישא על גבו את המשיח. ועם זאת, אין לכחד: היהדות לא פנקה את החמור. בתנ"ך ובאגדות חז"ל נמשל החמור לעלוב ("קבורת חמור ייקבר", "ירמיהו", כ"ב, 19), לעקשן (אתונו של בלעם), לחסר-דעת ("חמור נושא ספרים", "אם יעלה חמור בסולם", ושאר דוגמאות מן האגדה), לטמא ("אין דבר טמא יורד מן השמים ואפילו ירד דמות חמור" – "זוהר", דברים, רע"ה), אפילו לתאוותנות מינית ("…פלגשיהם אשר בשר-חמורים בשרם…" – "יחזקאל", כ"ג, 20).

 

השורות האחרונות יקוממו את אוהדי החמורים שבין הקוראים, אשר יאוצו לענות בציטוטים הבאים: "הרואה חמור בחלום יצפה לישועה" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, ג'), או "והחמור זה מלך המשיח" (תנחומא, וישלח, א'), או "וחבש (אברהם) את החמור הוא בן האתון שנברא בין השמשות הוא החמור שרכב עליו משה הוא החמור שעתיד בן דוד לרכוב עליו." ("ילקוט שמעוני", וירא, צ"ח) כל הציטטות הללו מתייחסות, כמובן, לתיאור המלך המושיע, המשיח, המתואר ב"זכריה" ט', 9, כ"עני ורוכב על חמור ועל עייר בן אתונות". אלא, שספק רב אם נתכוונו הכותבים לייחס לחמור תכונות אידיאליות או משיחיות (תהא זו המסורת הנוצרית שתטעין את החמור במידות טרומיות ותשמור לו מקום מרכזי באיקונוגרפיות של הולדת-ישו, הבריחה למצרים וכניסת ישו לירושלים). סבירה יותר ההנחה, שהמקורות העבריים-יהודיים ראו בחמור מה שזה שימש בתרבות המזרח-תיכונית העתיקה: בהמת-בית חשובה לרכיבה והובלת משאות, ובנוסף – סמל לעניות. אמת, לעניות זו ייחסו הכתובים ערכיות מוסרית נעלה, ברם זו יוחסה לאדם ולא לחמור. המשיח רוכב על חמור בבחינת הסתפקות במועט ולא במרובה.

 

read more »

אוגוסט 10, 2012

הטרגדיה היהודית על פי קניספל

           

                   הטרגדיה היהודית על פי קניספל

ב- 1956 הציג קנדידו פורטינרי – גדול אמניה המודרניים של ברזיל – תערוכה נודדת של ציוריו במוזיאוני ישראל, שהותירה רושמה העז על זירת האמנות המקומית, ובפרט על הציירים הריאליסטיים-חברתיים, שגרשון קניספל נמנה על הבולטים בהם. פורטינרי, אוהב ישראל, אף הוציא לאור, כשנה לאחר ביקורו, אלבום של ציורי הארץ ודמויותיה, מעשה ידיו, כאשר את המבוא לאלבום כתב אחד מבחירי אמני ההפשטה הישראליים דאז, אריה ארוך [1974-1908] (שגריר ישראל בברזיל באותה עת).

 

לברזיל שמור מקום מיוחד באמנות הישראלית. שכן, לא זו בלבד שאירחה ב- 1960 במוזיאון לאמנות מודרנית בריו-דה-ז'נרו את תערוכת "20 אמנים מישראל" וב- 1984 את התערוכה הקבוצתית "אמנות ישראל" (במוזיאונים לאמנות מודרנית של ריו-דה-ז'נרו ושל סאו-פאולו), ולא זו בלבד שהבייאנלה בסאו-פאולו אירחה לאורך השנים כמה ממיטב אמני ישראל הצעירים, אלא שברזיל גם חיבקה בחום לפחות שניים מהבולטים באמני ישראל: מעטים בתל אביב וירושלים זוכרים, למשל, את תערוכת הליתוגרפיות שהציג משה טמיר [2000-1924] באותו מוזיאון בריו-דה-ז'נרו ב- 1984, וזאת בשעה שישראל התנכרה ליצירתו. ברזיל, הידועה בעולם האמנות הישראלי בעיקר כמקום שטלטל טלטלה עזה את ציורו של יוחנן סימון [1976-1905] – מחשובי המודרניסטיים הישראליים – מאז התוודעותו ליערות ברזיל ב- 1955 – ברזיל זו חיבקה חיבוק עז את גרשון קניספל, עם התיישבותו בסאו-פאולו ב- 1994. מאז ועד היום, הציג והציב קניספל בברזיל תערוכות ויצירות מונומנטאליות לא מעטות, שזכו לתהילה והפכוהו לאמן ברזילאי מהשורה הראשונה. וכך, בעוד הזיכרון התרבותי הישראלי נעל את יצירתו בתחום הריאליזם החברתי משנות ה- 50 (תבליטים ופסלים ברחבי חיפה, או "לשכת עבודה" – ציור ענק מ- 1956 באוסף מוזיאון חיפה לאמנות) – אישרה ברזיל את קניספל כ"אמן שואה" מרכזי.

 

read more »