מבוא ללאקאן: האחים יעקב

                                                       מבוא: אחים יעקב

 

בקצה-עומק התחתית, בחשכת-התהום הדרידיאנית, מצאתי את תת-הכרתה של התחתית, את  ה- das Ding הלאקאני. מן הסתם, אדם מועד לתהומות. איש מועד: עוד טרם השתקמתי ממגיפת דרידה, שהכתה בי לאורך חמש שנים, והנה עקצני וירוס-הקדחת הלאקאנית. תסמונות קרובות: זו גם זו תיאולוגית בשורשה; והשתיים גם יחד דוברות את ההעדר והאובדן.

 

[הערה: עוד קודם לעיון בטיעונים הלאקאניים, הנוקטים בדימויים ובמקורות דתיים, תופנה תשומת-הלב לרקע הקתולי של לאקאן, העשוי להסביר את בחירתו במונח מרכזי בתורתו – "שם-האב" (ראה להלן), מונח שמוצאו בנוסח התפילה הקתולי: "בשם האב, הבן ורוח-הקודש". לאקאן עצמו הודה: "מה שההוראה הדתית מלמדת את הילד הוא שם האב והבן." ("איש-הזאב", 1951-1952, הסמינר של ז'אק לאקאן, לא הודפס)  בנושא זה ראה: Michel Tort, “Lacan’s New Gospel”, Lacan in America, ed. J.M.Rabate, Other Press, New-York, 2000, p.163]

 

 

ז'אק לאקאן הקדים את ז'אק דרידה. מבחינה בלתי-מבוטלת, לאקאן הכשיר בעבור דרידה את הקרקע הרעיונית-לשונית, זו המתרגמת את הבלשנות שלפי פרדיננד דה-סוסיר לתחומי הפסיכואנליזה הפרוידיאנית. אכן, הסמינרים הלאקאניים, שראשיתם בתחילת שנות החמישים (ימי ד' של הסמינר הלאקאני השבועי יחזרו בצורת ימי ד' של הסמינר הדרידיאני בבית-הספר ללימודים גבוהים), קודמים בשנים ארוכות לספרים הראשונים של ההגות הדרידיאנית (1967). לאקאן הוא זה שסלל את הדרך המתודית לשילוב הפילוסופיה, הפסיכולוגיה והסיפרות (דרידה אמנם בקר את סיגנונו של לאקאן כ"רתורי" וכבעל "אפקטים אנכרוניסטיים" – "פוזיציות", פריז, 1972, עמ' 109-110; אך קשה שלא להתרשם מהזיקה הסיגנונית בין שני ההוגים, ובפרט מנטייתם למשחקים לשוניים); לאקאן הוא זה שהחל במסכת יישום הבלשנות הסטרוקטורליסטית על הבנת הנפש האנושית; ולאקאן הוא מי שהניח את היסודות לאיתורה של היעדרות בשורש האמת. משמע, חרף כל שורשיו בסטרוקטורליזם (פ.דה-סוסיר, ק.לוי-שטראוס, ר.יקובסון), לאקאן הוא מהמבשרים החשובים של הפוסט-סטרוקטורליזם, כולל זה הדרידיאני. לימים, יאמר לאקאן משפט שדרידה יראה בו "הצהרת אהבה": "מה שקרוי בפי מקרה-המכתב קודם לכל גרמטולוגיה." (Jacques Derrida, “”Pour l’amour de Lacan”, Resistances – de la psychanalyse, Paris, Galilee, 1996, p.71)  "מקרה-המכתב" מתייחס לסמינר הלאקאני הנודע על "המכתב הגנוב", 1955 (פורסם ב- Ecrits, 1966), ואילו "גרמטולוגיה" מתייחסת ל"על הגרמטולוגיה" – שם ספרו החשוב של דרידה  מ- 1967. לאקאן היה מודע אפוא לחובו של דרידה.

 

דרידה עצמו לא חדל להודות בחובו ללאקאן: "כל עוד מדובר בפילוסופיה, בפסיכואנליזה או בתיאוריה בכלל, (…) שום דבר מכל מה שיכול היה לחולל שינוי במרחב המחשבה במהלך עשרות השנים האחרונות לא יכול היה להתחולל ללא זיקה כלשהי ללאקאן, ללא הפרובוקציה הלאקאנית, ותהא מקובלת או שנוייה במחלוקת."(Resistances – de la psychanalyse, p. 64)

באותה הזדמנות, בהרצאתו בכנס "לאקאן עם הפילוסופים" (1992, ההרצאה פורסמה ב- Resistances תחת הכותרת "למען אהבת לאקאן", לעיל), הוסיף דרידה: "… בזמננו, כוונתי לזמן התרבות ובעיקר לתרבות הפריזאית, אני מוצא במחווה זה (ללאקאן) ערך פוליטי. אני מחשיב בתור אקט של התנגדות תרבותית את עשיית המחווה הציבורי למחשבה, לשיח, לכתיבה קשה, הנכנעת אך במעט לנורמה התקשורתית, האקדמאית, או העתונאית, המורדת (…) בקונפורמיזם הפילוסופי או התיאורטי החדש בכללותו (ולא נדבר על הספרות), המשטיחים ומרדדים הכל סביבנו, וזאת במסגרת המאמץ להשכיח מה היה העידן של לאקאן ומה היו גם העתיד וההבטחה הצפונים במחשבתו, ולפיכך מאמץ למחוק את שמו של לאקאן (וכידוע לכם, יש אלף אופנים לעשות זאת, ולעתים באורח הפרדוקסלי ביותר). לאקאן נידון למה שקרוי 'חרם', וייתכן שכמה מאלה המעלים כיום על נס את שמו של לאקאן, ולא רק את מורשתו, לא היו אלא מהפעילים ומהיעילים יותר במלאכת ההחרמה…" (לעיל, Resistances, שם)

בספרו "פוזיציות" שב דרידה והעלה על נס את שמו של לאקאן, אך הפעם בהתייחס ישירות להגותו האישית: "זיקתי התיאורטית ללאקאן התבססה אפוא על המשך עבודתי בהתאם לנתיביה ותביעותיה הספציפיות, עבודה המחוייבת או לא-מחוייבת, בהתאם לצירים מסויימים, להתקרבות לעבודתו של לאקאן, וכלל לא אכחיש זאת, יותר מכל כיום." (מצוטט בספר: Rene Major, Lacan avec Derrida, Paris, Flamarion, 2001, p.16  )

לימים, הקדיש לאקאן לדרידה עותק של Ecrits, בכותבו: "לז'אק דרידה, מחווה שאותו יבין כחפצו." לאקאן ידע היטב שעניין לו בפרשן עצמאי במיוחד, ודומה שבהקדשתו בטא הערכה והסתייגות בו-זמניות.

 

עם זאת, אין להתעלם מביקורתו של דרידה על לאקאן, ובעיקר מערעורו על קדימות ה"דיבור" (Parole) ל"כתיבה" (Ecriture), כפי שאיתרה בכתבי לאקאן, לצד שלילת ההנחה הלאקאנית-לכאורה, לפיה ניתן להגיע לאמת האחת, כולל זו של האנליסטן. אלא, שספק רב אם נכון לטפול לוגוצנטריזם על לאקאן: "מציאות תת-ההכרה (…) היא לאקונה, חתך, קרע הטבוע בהעדר מסויים", שב והדגיש לאקאן ("4 מושגי-היסוד של הפסיכואנליזה", הסמינר של ז'אק לאקאן, ספר 11, ניו-יורק, נורטון,1978, עמ' 153).

כפי שעוד נרבה לראות, המסמן הלאקאני הוא מטונימי או מטאפורי, תמיד תחליף, תמיד הסתרה, תמיד עקיבה, ואילו המסומן נותר מודחק, עלום ולעולם בלתי-נגיש. הדרידיאנים שבקוראים יזהו דרידיאניות מובהקת בהבחנה זו של לאקאן. לכל היותר, ייאותו לקבל את ההבחנ הבאה: "בעוד תפיסתו של דרידה את המשחק החופשי (שהוא מרכז המיוחס אך ורק למערכת) נתפס במפורש בבחינת משהו אימננטי לסטרוקטורה (בדומה למשחק חופשי ברכבת בעלת מנגנון הילוכים), תפיסת לאקאן את ה'העדר' הראשוני היא בדיוק 'העדרה של נקודה קבועה' (אי-אפשרותה של התשוקה לשקם את האובייקט האבוד)…" (Anthony Wilden, “Jacques Lacan – The Language of the Self”, John Hopkins University Press, Baltimore and London, 1981, p.218)

 

דרידה פגש בלאקאן רק פעמיים במהלך חייו. לראשונה, נפגשו השניים ב- 1966 בבולטימור, ארה"ב, ולאחר מכן בסעודה משפחתית אצל לאקאן. דרידה: "בפעמיים היחידות בהן נפגשנו ובהן שוחחנו אך במעט האחד עם האחר עלתה שאלת המוות בינינו, ותחילה מפי לאקאן." (שם, עמ' 69)  היה זה במפגש השני כאשר לאקאן אמר לדרידה משפט, שצוטט לימים ב"תולדות הפסיכואנליזה בצרפת" ואשר דרידה הודה כי אינו משוכנע במשמעותו: "המשפט של לאקאן מדבר על ה'אב', וזהו אני, על אב שלא הכיר… הסימטה האפילה בה הוא עצמו הוליך את האחר, בעודו משחק את המת." (Resistances, עמ' 69)  ועוד הוסיף דרידה, שלאקאן ראה בו את האב, אך היה עיוור לפרספקטיבה של הבן: דרידה הבן? ובהמשך: "ביני לבין לאקאן שכן מוות." (שם, עמ' 70) כאנליסטן, הנוכח ונעדר (וכאלוהים, שהוא אב מת, לפי לאקאן), לאקאן הוליך את האחר ו"שיחק את המת". ה"מוות" ששכן בין לאקאן לבין דרידה הוא היעדרות אונטו-תיאולוגית, החלה – כך נראה – על כל אדם, סובייקט ואחר כאחד. מה שהחל כ"דחף מוות" פרוידיאני, הפך למרחב של היעדרות בתת-הכרת הסובייקט, והיעדרות זו העלתה מתוכה רוחות-רפאים. את טקס העלאת הרוחות כבר ניהל דרידה; ולטקס הזה נמשך מחבר ספר זה כבן הבא לפגוש את רוח-הרפאים של אביו. 

 

מפגשי הפוסט-דרידיאני עם לאקאן הוא אפוא בבחינת שיבה למקור בלתי-מודע. רק במבט לאחור מתחוור לי עד כמה עקבית היתה דרכי, גם אם לא מסודרת מבחינה כרונולוגית: ספרי בנושא התיאולוגיה הדרידיאנית ("דרידה היהודי", ירושלים, 1998; סירקוז, ניו-יורק, 2001) הכשיר מבלי-דעת את מסלולי אל התיאולוגיה של לאקאן. המסלול הזה ניבנה משני רובדים שכללו הם עצמם (ועדיין, מבלי דעת) תמרורים לאקאניים: האחד, רובד המוות, נוכחותו המהותית בחיי אדם, כפי שמצא ביטוי בשני ספרי – "שלש חשיכות" (ירושלים, 1997) ו"שמה" (תל-אביב, 1998); והאחר, רובד האהבה ככזב, שמצא ביטויו בספרי "אל-אהבה" (שנכתב ב- 2000 וטרם ראה אור). מכל הבחינות הללו, ספר על פסיכו-תיאולוגיה לאקאנית הוא תשלום חוב.

 

אלא, שהקורא בפרקים שלהלן ימצא, מלבד החזר-חוב, גם "בונוס", משמע תרומה קטנה, אשר ספק אם לאקאן היה מברך עליה: הצליל הרליגיוזי. שכן, חרף כל האסוציאציות, האנלוגיות, האלוזיות והאיזכורים ה"דתיים" של לאקאן, חשיבתו וכתיבתו חפות מרליגיוזיות (ככל שניתן להעיד על מימד כגון זה): שכלתנות אתאיסטית מחמירה שבה ועולה מהפרשנות המתמשכת לכתבי פרויד, ומעבר לה, הבטחון העצמי המוחלט במתודה הפסיכואנליטית. האני-אנחנו האנליטי, מוקף בשריוני מסכים לינגוויסטיים ודיאגרמטיים (שלא לומר, מסכי ארודיציה בלתי-מצוייה), אינו מותיר מקום לעמידתו התוהה-יראה של היחיד נוכח האינסוף הבלתי-נודע. לחרדה, אכן, מקום מכריע באיבחוני הנפש הלאקאניים (אף בשורש החוויה הדתית, וראו להלן), ברם החרדה – כשאר גילויי הנפש – אינה אלא מושא נוסף לפיצוח תבוני. לעומת זאת, מעשה הליקוט, הבידוד והריכוז של רסיסי ה"פסיכו-תיאולוגיה" מתוך כתבי לאקאן, מעשה הפרקים שלהלן, מחזיר הד רליגיוזי כלשהו לגוף המחשבה הלאקאנית. כך, תרועות הביקורת נגד הרציונליזם הקרטזיאנית  חוזרות כהד אנטי-רציונליסטי הנמזג בויברציות הטרנסצנדנטליסטיות של מושג ה"דבר" הקדם-לשוני, המסתורי והפרימורידאלי, בעוד אינות משמיעה צלילה העמום מתוך תיבת-התהודה האינסופית. למותר לציין: התווים הם תוויו של ז'אק לאקאן; המוזיקה הרליגיוזית מקורה במחבר הפרקים שלהלן (הנמנעים, כעקרון, מהדיאגרמות הלאקאניות ומשפתו הסימבולית-לוגית), המודרך על-ידי הצורך הכפייתי לאחד היעדרות, מוות ואלוהות. שהרי, לא נשכח: לדידו של לאקאן, ההעדר הגדול חל על הסובייקט, אותו אדם שאלוהיו אינו כי אם דימוי פיקטיבי נוסף של האגו שלו, ואילו ה"דבר" אינו אלא בתת-הכרתו. לדידו של כותב שורות אלו, ההעדר הגדול חל על המסומן, אניגמה הנולדת בתת-ההכרה אך קמה על יוצרה להאבידו. יתר על כן, בעוד לפי לאקאן, הדת מנסה לפצות על ההעדר, מחבר ספר זה סבור שהדת מכוננת על ההעדר.

 

לאקאן נותר בעמדת האנליסטן היודע. משהו במחבר מעדיף להישאר בעמדת המטופל הלא-יודע. זהו הלא-יודע הבורא אלוה.

 

                                                       *   *   *

 

הבנת יחסי הפסיכואנליזה הלאקאנית והתיאולוגיה פתוחה בפני שני מסלולים עיקריים: האחת, בחינת ההשלכות התיאולוגיות (פילוסופיות והיסטוריות גם יחד) של התיאוריה הלאקאנית, בבחינת תיאוריה פסיכואנליטית. השניה, הביקוש אחר ההתייחסויות התיאולוגיות הישירות המצויות בטקסטים הלאקאניים. המסלול הראשון – שאינו מסלול הפרקים שלהלן – מומש בחלקו ב- 1986, בכנס של האקדמיה האמריקאית לדתות, שנערך באטלנטה, ובו הוקדשו מספר הרצאות לנושא "לאקאן והשיח התיאולוגי". אנתולוגיה בשם זה ראתה אור ב- 1989 (Lacan & Theological Discourse, Eds. E.Wyschogrod, D.Crownfield & C.A.Raschke, State University of New-York, N.Y., 1989). היה זה בטרם ראה אור מספר בלתי-מבוטל של ספרי-הסמינר של לאקאן (חלקם טרם ראה אור עד רגע זה), לא בצרפתית ולבטח לא באנגלית. אפשר, שזו הסיבה להערתה של אדית וישוגרוד בפתח הספר, ש"לאקאן מתייחס במישרין רק בנדיר לבעיות תיאולוגיות." (שם, עמ' IX)  הערה זו תיראה תמוהה לכל הקורא את פרקי הספר שלהלן, הטובלים בהמוני הידרשויות תיאולוגיות ישירות של לאקאן.

 

הפרקים שלהלן, שניתן לכנסם תחת הכותרת "פסיכו-תיאולוגיה לאקאנית", מאמצים את המסלול השני, תוך שמחברם יוצא למאמץ מפרך של ליקוט רסיסי ה"תיאולוגיה" מתוך כתבי לאקאן והרכבתם יחדיו לכלל השקפה שלימה ועקבית. למותר לציין: מעשה הרסטורציה הזה הוא בחזקת פרשנות אישית של המחבר. כך או אחרת, בין הספר הנוכחי לבין האנתולוגיה האמריקאית אין במשותף. עם זאת, בהיות הרסטורציה של ה"כד" בנייתו של מיכל האופף אין, מקובלת על מחבר הספר הנוכחי טענתו של צ'רלס ווינקוויסט (Winquist), כפי שנוסחה באחד מפרקי האנתולוגיה:

"גבולה של תת-ההכרה הוא מושג ההעדר. לא ניתן לבנות מדע פוזיטיבי של תיאולוגיה על בסיס הבנה זו של האחר – על בסיס הבנה כזו של תת-ההכרה. (…) תיאולוגיה פוסט-לאקאנית לא תוגדר באמצעות מושא-חקירתה. מה שניצב במרכז החשיבה התיאולוגית והנימוק לכך שהתיאולוגיה היא כשלעצמה עמדה במרכז החקירה האינטלקטואלית – מצוינים כיום באובדן ובהעדר. אין התיאולוגיה מצוידת בשום ידע סודי ואין לה כל נגישות לסדר הסמוי של הדברים. (…) מטרת השימוש הלשוני של התיאולוגיה (הפוסט-לאקאנית/ג.ע) אינו ייצוגו של אלוהים. במקום זאת, כפי שהציע שארלמן ב'הווייתו של אלוהים כאשר אלוהים אינו מהווה אלוהים', מטרתה היא סיווגה של שלילה רדיקלית, המציינת את האחרות  של נושא או נשוא-השיח." (שם, עמ' 30-31)

 

  

 

                                                                                                                                      ג.ע  

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: