לאקאן: שאלת האל הרמאי

                                                     שאלת האל הרמאי

 

השאלה הקרטזיאנית הידועה על אודות אפשרותו של אל רמאי, המתעתע בהכרתנו, עלתה מחדש במסגרת דיונו של לאקאן במושג הדיבור והתקשורת הלשונית. בסמינר מיום 14 בדצמבר 1955 הבחין לאקאן בין שלוש ספירות בדיבור: 1. המסמן, 2.המדומה (המשמעות), 3.הממשי. לאדם יש שפה, משמע – ארכיון של מסמנים, ובאמצעותם הוא מפזר משמעויות (פיזור של המדומה, כאמור) בתוך הממשות. אלא, שאז עולה שאלת השיח כשאלה על אפשרות ניסוחה של אמת שמעל ומעבר למדומה. רוצה לומר, כשאלת אפשרותו של המדע. ששיח מדעי הוא שיח-אמת, להבדיל משיח שגיוני. כיצד ניתן לדבר על אמת, בהנחה שהאחר עלול לשקר? הנחה הכרחית, הנחת-היסוד הדיאלקטית של הדיבור (בבחינת זה שעלול להטעות) היא, שישנו משהו שאינו מטעה לעולם. הנה כי כן, לאקאן מודה, שגם אותם הוגים הרואים את עצמם משוחררים מאידאה דתית (סביר, שמנה את עצמו בתוכם) – אינם יכולים לפטור את עצמם מתהייתו של רנא דקארט על-אודות אל רמאי או בלתי-רמאי. 

הבה נזכור: בעבור דקארט, היתה זו הנחה מתודית, שנועדה לאפשר הטלת ספק מוחלט, ממנו היה פטור אך "האני החושב", שאיתר בתוככי עצמו את האידאה של אלוהים (כאמת טוטלית). לאמור, ההנחה המתודית של האל הרמאי נועדה, בעצם, לאשר את אלוהים (ואת ההכרה האנושית).

 

המוטיבציה של לאקאן שונה, כמובן. עניינו להבטיח את "הדיבור של אמת", או את המדע (הפסיכואנליזה, בכלל זה). אך, הוא מוצא את עצמו נזקק לתמיכה מטאפיזית של אותו "יש שאינו מטעה", אשר מבלעדיו לא ייתכן שיח-האמת. מתחוור, שהדיסציפלינה המוכרת, בדרך כלל, כסותרת את ה"דתי" (ראה, הפוזיטיביזם), מתפקדת עתה כמנוף להוכחת קיומו של האל. בעקבות אלפרד איינשטיין ולאמירתו המפורסמת: "האל הטוב עשוי לתעתע, אך אין הוא זד", לאקאן סירס מעט את המשפט וציטט את איינשטיין כאומר: "האל פקח, אבל הגון". הגון, דהיינו – בלתי מכזב. מבחינת לאקאן, באורח מעגלי, המדע (התלוי הוא עצמו בהנחת היושר הטרנסצנדנטלי) אינו חדל להוכיח ולאשר אי-מציאותו של אל רמאי: "טרם הבחנו במשהו שיאשר לנו שד מוליך-שולל בלב-לבו של הטבע." ("הפסיכוזות", 1955-1956, הסמינר של ז'אק לאקאן, ספר 3, ניו-יורק, 1993, עמ' 64) החומר הוא עצמו נתפש על-ידנו כנטול כוונות שקר וזדון בכל הנוגע להנחותינו ולניסויינו. הגם שמדובר בשלילת אל רמאי יותר מאשר בחיוב אל של אמת ויושר אבסולוטיים, לאקאן עצמו מבין שאין מנוס מהנחה רליגיוזית, ומצביע על המסורת היהודית-נוצרית כמי שנדרשה להבטיח את השיח המדעי המערבי. זו המסורת שמתארת את העולם ואת החוק כהוויות שנבראו יש מאין. התהיות התיאולוגיות המתעוררות כתוצאה מתיאוגוניה שכזו (בין השאר, לגבי המעמד המחלט או היחסי של הנורמות המדעיות) נפתרות במסורת היהודית-נוצרית באמצעות "האקט האמוני", המקבל באורח אי-רציונלי את ההוויה האלוהית כזו שלחלוטין חפה מכזב. בעבור אריסטו ובני-זמנו, יושרו של האחר הסתמך ברמה טרנסצנדנטלית על אמינות הטבע המתגלה בשיבה המחזורית של הגופים השמימיים (אלה, כזכור, מייצגים את האלים בעבור היוונים). עקרון המדידה, המוכר לנו כקנה-מידה לאמת, אינו כי אם הוכחה מטריאלית לאותו עקרון של חזרה שמימית, שפעפע מהעולם הקלאסי אל הנצרות של ימי-הביניים והלאה. השקפתנו המערבית-מודרנית שונה, מדגיש לאקאן: בעבורנו, לא חזרה מחזורית של כוכבי-לכת תשמש בסיס לשיח של אמת, אלא עצם הידיעה "שהטבע אינו מסוגל להוליכנו שולל, שאי-שם ישנו משהו הערב לאמת של המציאות…" (שם, עמ' 66).

 

לאקאן נדרש לכל הסוגיה הזו בהקשר עקיף לפרשת דניאל פול שרבר (ראה הפרק "אלוהים כפסיכוזה"), המתאר בספר-זיכרונותיו את מערכת-הכוכבים כגורם מכריע במאבקו נגד אוננות. אך, מה ששימש מנוף טרנסצנדנטלי-רליגיוזי לפסיכוזה של שרבר, הופך בטיעונו הנוכחי של לאקאן מנוף לכל דיבור של אמת. וכך, אותו לאקאן המופיע במרבית פרקי ספרון זה כאתאיסט גמור, מתגלה עתה כמי שמאשר אופן של רליגיוזיות. שמבלעדי אותו משהו-מישהו אי-שם, הערב לאמת מוחלטת, מתמוטט דיבור-האמת האנושי. ומשזה מתמוטט, מתמוטטת האנליזה, בין כדיבור של אמת ובין כמדע. דקארט איתר את אלוהיו ב"אני החושב"; לאקאן נאלץ לאתרו בעומק הדיבור.

 

 

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: