לאקאן: כיצד אני חי עם זה

                                                    כיצד אני חי עם זה?

 

לכאורה, כבר היו דברים מעולם: היה קוהלת, שלימדנו ש"הבל הבלים הכל הבל"; והיה הירקליטוס שאיתר קונפליקט מטאפיזי בשורש ההוויה; והיה תומס הובס שהורה כי "אדם לאדם זאב"; והיה ניטשה שמיקם דיוניסיות אפלה בעומק הישות; והיה קאמי שהצביע על אבסורד, חשיכה וגלות במצבנו האנושי; ושאר רואי שחורות. אלא, שכל אלה, בלי יוצא מהכלל, גם פתחו צוהר אל אפשרות אור: החל בקוהלת שסיים ב"כי את כל מעשה האלוהים יביא במשפט…" וכלה בניטשה וקאמי, שראו במימוש החירות האינדיבידואלית מסד לאותנטיות ואושר. אפילו  היידגר, חרף ה"Nicht" האפל שלו וחרף כל ה"היות לקראת מוות" של ההוויה האנושית, אפילו הוא אישר את האותנטיות הקיומית בבחינת חיים מוגשמים.

 

על רקע זה, בולטת החזות הקשה ביותר של ז'אק לאקאן. שכן, ספק אם נמצא בתולדות המחשבה הגות נוספת אשר כה השחירה והמרה את הקיום האנושי, כפי שעשה זאת הפסיכואנליטיקון הפאריזאי. אפילו "קירבתו המשפחתית" למחשבה נטולת-הרחמים של זיגמונט פרויד, אפילו היא מותירה את לאקאן בעמדת קטיגור-על. שבעוד פרויד הצביע על פשרה חלקית אפשרית (סובלימטיבית) בין תשוקה מינית ליבידית לבין עקרון-המציאות, בא לאקאן ומבהיר במפורש: "האנליזה לא שמרה, בשדה-המיניות, על מה שעשוי היה אדם לטעות ולצפות לו כהבטחה – היא לא שמרה על הבטחות כאלו, משום שאין היא חייבת לשמור עליהן. אין זה תחומה." ("4 מושגי-יסוד של הפסיכואנליזה", הסמינר של ז'אק לאקאן, ספר 11, ניו-יורק, 1981, 1998, עמ' 266).

בהתאם, בעוד לאקאן מכיר בתת-ההכרה כמציאות סקסואלית, הרי שאת הממשות הוא תופש כ"דה-סקסואלית" (שם, עמ' 155). ברמה זו, מקבל לאקאן את הסתירה הפרוידיאנית הבסיסית בין "עקרון-העונג" ל"עקרון-הממשות". אלא, שגם בתוככי המציאות התת-הכרתית, המינית, מאתר לאקאן (עדיין בעקבות פרויד, אך בהחמרת-יתר) בשורש דחף-המין את דחף-המוות. "הדחף (המיני) מייצג (…) את עקומת המימוש של המיניות באדם. כלום מפתיע הדבר שהמונח הסופי יהיה מוות, עת נוכחות המין בחיי האדם כרוכה במוות?" (שם, עמ' 177)

 

לאקאן ממציא בעבור שומעיו יצור דמיוני בשם "לאמלה" (Lamella): יצור שטוח, מתנועע כאמבה לכל כיוון. מעל לכל, זהו יצור אלמוותי, אשר שורד כל חלוקה. הלאמלה, מוסיף לאקאן ומפרש, הוא איבר אנושי, הוא הליבידו: הליבידו בבחינת יצר-חיים, יצר חיי-אלמוות, חיים שאינם ברי-הריסה (שם, עמ' 197). הלאמלה-ליבידו הוא אותו אלמוות שהאדם מאבד במו מיניותו. שבעוד המיניות האנושית מחוייבת לפיצול של הזכר והנקבה (פיצולו של האדם באחר), ולפיכך נידונה לאובדן חלקי, הליבידו הוא יצר לחיים נטולי היפסדות. בהתאם, המיניות, לפי לאקאן, קשורה במהותה לתחום המוות. "דחף המין, בעת ובעונה אחת, מנכיח את המיניות בתת-ההכרה ומייצג בו עצמו את המוות." (שם, עמ' 199) המוות שבמהות הדחף המיני יסודו אפוא בתלות המינית באחר. כזכור לנו, זהות האדם תלויה במסמן המצוי אצל האחר. לאקאן מציין, שלהיעדר, לפגם, לחוסר הזה שבתלות האנושית, תקדים במום שבמעשה ההיתרבות המינית: זהו מום אובדנו של החלק החסר  (ראו המיתוס האריסטופני ב"המשתה" לאפלטון: היצור הקדמון חולק לשניים, לזכר ולנקבה, עת כל צד עורג להשלמתו בצד השני על-ידי המעשה מיני). חלוקת האדם היא יסוד המוות הנוכח בשורש המיניות: "הדחף (המיני) (…) הוא בעומקו דחף מוות והוא מייצג במהותו את מנת-המוות בחים המיניים." (שם, עמ' 205)

 ובכן, גם במיניותו מוצל האדם בצלו של המוות. והרי מלאקאן למדנו: האדם "מת" במו הגלייתו הראשונית ממחוז תשוקתו, ברגע זהותו את עצמו במסמן באחר. ההיעדר והסירוס שבשורש הלשון האנושית, זו הבונה את תת-הכרתנו, מציבים את המוות במרכז הוויתנו הנפשית. זו הלשון ש"חומת-שתיקה" בלבה; זו השפה המקבילה למתת החוק כמסכת של איסורים מסרסים; זו השפה בה הפער בין תשוקה למסמן הוא "יום-דין" אפוקליפטי. אך, יותר מזאת, למדנו על הדחתו של אלוהים כנחמה, שלא לומר כגאולה: לא רק שהכרתנו זוקקה מכל מימד אלוהי שתלינו בה בעבר והיא הפכה לראי פסיבי, ותו לא, אלא שאלוהים עצמו "מת", מת מאז ומתמיד (עד כי אף לא היה צורך להורגו בידי "רוצחים" שמאז מרקס, ניטשה, פרויד וכיו"ב). אלוהים, בבחינת "זה שאמור לדעת", התגלה לנו כמי שאינו יודע; אלוהים, בבחינת מבט השגחתי עליון, התגלה לנו כמבט שהאדם נפסד בו ומגלה במרכזו נקודת-עיוורון. הרקיע העליון נחשף כמקום מפוקפק, כאשלייה, בה אנו נוטים למקם את ה- jouissance האבוד שלנו. לכל היותר, לאישה יש נגישות-מה אליו, בבחינת זו הבאה ממנו ב- jouissance העל-פאלי שלה. הטוב העליון נחשף כרע תחתון, שמקומו במקור-העונג. כי אלוהים הוא ה"דבר", ו"הדבר" – מקום התשוקה – הוא מקור הרע, האגרסייה.

 

יחסי אדם-אלוהים הוצגו בידי לאקאן כנסמכים על תיווכו של אגו מוליך-שולל. האמונה בבריאה אלוהית (על כל הנגזר מאמונה כזו) הודחה לטובת ה"אקס-ניהילו" האל-אלוהי של המסמן. האדם נותר ללא חסות-על, ללא אחר(ת) מנחם(ת) ואוהב(ת). אהבה, לימדנו לאקאן, היא אך כזב, נרקיסיזם של אידיאליזציה עצמית באגו. וכך חיי אדם מודרכים ביסודם על-ידי אגרסייה: רוע וסבל מנווטים את יחסינו ההדדיים בדין הדחקתו של ה-jouissance.

 

 לא, הפסיכואנליזה הלאקאנית אינה קאתארטית: אין היא מטהרת מהסבל. הסבל – פחד ורחמים – הוא בן-בריתה של התשוקה, בה במידה שהמוות הוא בן-בריתה של המיניות. מה הם חיי אדם? מתים חורשי רעות על מתים, מוקפים באין, מונעים על-ידי העדר פנימי וחיצוני. גהינום… הייפלא, שבסמינר מיום 13 בינואר 1960 הגדיר לאקאן את הסדר הסימבולי כ"דיאבולי": "הסמלי מאוחד כאן עם הדיאבולי, עם כל אותן צורות שההטפה התיאולוגית בטאה באופן כה עז." ("האתיקה של הפסיכואנליזה", 1959-1960, הסמינר של ז'אק לאקאן, ספר 7, ניו-יורק, 1997, עמ' 92) באותו הקשר, שלח לאקאן את שומעיו לעיין בדרשות של מרטין לותר, ואף ציטט: "אתם הפסולת הצונחת לעולם מישבנו של השטן." (שם, עמ' 93) ובמידה שהמסר לא הובן דיו, הבהיר לאקאן: "זוהי הסכימה, העיכולית וההפרשתית במהותה, שעוצבה בידי מחשבה המסיקה מסקנות מירביות מצורת הגלות בה מוצא האדם את עצמו ביחס לכל טוב בעולם, יהיה אשר יהיה." (שם, שם)

 

בשנת 2000 התבטא ז'אק דרידה בהקשר לחזות-העולם הנדונה של לאקאן: "במידה שישנו דבר-מה שאינו ניתן לרדוקציה בחיי האדם, בנשמה, בפסיכה (…) ובמידה שדבר אי-רדוקטיבי זה בחיי היצור בר-הנפש הוא אכן אפשרות האכזריות (אם תרצו, דחף עשיית הרע למען הרע… גרימת סבל לשם תענוג), כי אז שום שיח אחר – תיאולוגי, מטאפיזי, גנטי, פיזיקליסטי, קוגניטיבי וכו' – לא יניח הנחה כזו ביסודו. כל השדות הללו פועלים לצורך הפחתתה של הנחה זו, לצורך הדחתה, עיקור משמעותה. השיח היחיד המסוגל כיום לתבוע את עניין האכזריות הנפשית בתור עניינו האמיתי (proper) יהיה זה הקרוי מזה כמאה שנה – הפסיכואנליזה." (מצוטט בספר – Rene Major, Lacan avec Derrida, Paris, 2001, p.xvi)

מכאן גם ההגדרה שהגדיר דרידה את הפסיכואנליזה: "'פסיכואנליזה' יהא שמו של אותו הדבר הפונה, ללא אליבי תיאולוגי או אחר, אל עבר זה שהאכזריות הנפשית תיתפש בו כהולמת (proper) ביותר. לגבי, הפסיכואנליזה (…) היא השם האחר ל'ללא אליבי'. ההודאה של 'חסר-האליבי'. במידה שהדבר אפשרי."(שם, עמ' xviii)

 

והסובלימציה? מה, אכן, בדבר אותה האפשרות להמיר את ההדחקה בסיפוק עקיף (ומעודן)? קוראי לאקאן יודעים, שמושג הסובלימציה נדיר למדי בכתביו. וכשהמושג עולה, הוא מלווה לא אחת בביקורת. כגון זו המייחסת אניגמטיות למושג הפרוידיאני הזה (לעיל, "4 מושגי-יסוד של הפסיכואנליזה", עמ' 165). ובאורח בוטה ביותר, בהתייחסות לאידאה של הסובלימציה, אומר לאקאן באירוניה לשומעיו בסמינר: "במילים אחרות – כרגע אינני מזיין, אלא אני מדבר אליכם. ובכן, בכוחי לקבל בדיוק אותו סיפוק כאילו הייתי מזיין. זה המובן. אמנם, הדבר מעלה את השאלה, האם אינני מזיין בזה הרגע. בין שני המונחים הללו – דחף וסיפוק – מתקיימת אנטינומיה קיצונית (…) המעמידה בספק את הכוונה במילה סיפוק." (שם, עמ' 165-166)

כשהקדיש לאקאן בראשית 1960 דיון ארוך-יחסית למושג הסובלימציה הפרוידיאני, לא רק הדגיש ש"סובלימציה שלימה איננה אפשרית בעבור הפרט" (לעיל, "האתיקה של הפסיכואנליזה", עמ' 91), אלא שהצביע על קושי פנימי במושג הפרוידיאני הנדון: הסובלימציה הפרוידיאנית היא הסיפוק החילופי שמוצא הליבידו המיני באובייקטים. באיזה אובייקטים? באובייקטים שימושיים שזכו להכרה חברתית. לאקאן מאתר כאן "מלכודת" (שם, עמ' 94). שכן, פרויד עצמו איבחן "מיבנה-ריאקציה"  – מערכת הגנות נפשיות שהפרט בונה במטרה להגן על הדחפים הליבידיים מפני החברה. ספק רב, אם אפשרי סיפוק הדחפים בתנאים כאלה.

 

כיצד אני חי עם זה? אינני חי, אני מת. ובכל זאת? אני מאמין שהציטוט להלן הולם את תשובתי ואת מילות-הסיום של הספר:

"קוראו של לאקאן נלכד ברב-המשמעות של הסיגנון הלאקאני, של החשיבה הלאקאנית ושל משמעותו (ערכו/ג.ע) של לאקאן. אם מה שהוא אומר זו אמת, הרי שזוהי אמת עלי. איני יודע אם הדבר אמיתי לגבי, ואיני יודע אם ברצוני לדעת. רב-המשמעות ההכרחית של הטקסט שלו גורמת לי לפרשנויות שונות על עצמי, שאינני יודע אם להן התכוון לאקאן, או אם נכונות הן, או שמא רוצה אני שתהיינה נכונות, והאם זה ששואל וזה שעליו חלות הפרשנויות הם אותו האדם." (David Crownfield, “Extraduction”, Lacan & Theological Discourse, eds. E.Wyschogrod, D.Crownfield & C.A.Raschke, New-York, 1989, p.161)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: