לאקאן: ואהבת לרעך כמוך

                                                        ואהבת לרעך כמוך

 

כרגיל, נקודת-המוצא היא זיגמונט פרויד, והפעם – "תרבות ללא נחת" (1930). "הוא אינו מדבר אלא על זאת", מציין לאקאן, ומתכוון לציווי התנ"כי "ואהבת לרעך כמוך". ומיד מוסיף: "מה שיש לו (לפרויד) לומר בנושא היה גורם בנסיבות נורמליות לאוזנינו לצלצל ולשינינו לקהות." ("האתיקה של הפסיכואנליזה", 1959-1960, הסמינר של ז'אק לאקאן, ספר 7, ניו-יורק, 1997, עמ' 179). לאקאן מבין את הטיעון הפרוידיאני כמדהים, אולי אף כמבהיל, רק כיון שהציב את "עקרון-העונג" הפרוידיאני (ה- juissance הלאקאני) כניגוד לאידיאל היהודי-נוצרי של אהבת-הרע.

(הערה: בנושא "ואהבת לרעך כמוך" בהקשרו היהודי והנוצרי, ראה ספרי "אל-אהבה", בדפוס)

שכן, ברגע שעשה זאת, ברגע שהתמקד בתשוקה, פרץ והגיח כנגדו הרוע האנושי במלוא עוצמת-חומרתו וערער על כל אפשרות של אהבת הרע. הנה כי כן, אותה תרבות ואותו חוק, המצווים עלינו לאהוב את רענו, הם גם אלה האוסרים עלינו את ה- juissance והם המורים לנו שה- juissance הוא דבר רע. "מעבר לעקרון העונג", כינה זאת פרויד ב- 1920, ולאחר מכן הרחיב והעמיק ב"תרבות ללא נחת". משמע, פרויד – כך מפרש לאקאן – שב ומלמד שהתרבות מעודדת אותנו לא לאהוב את רענו, אלא לסבול בגין רענו ו/או לגרום לו לסבול, וזאת בדין החוק הכופה הדחקת תשוקות והמוליד אגרסייה (שם, עמ' 184). מכאן, שלא אהבה משפיעה החברה, אלא סבל הדדי, המושרש באגרסייה הפורצת מהיצר המודחק. לאקאן מצטט את פרויד: "האדם מנסה לספק את צרכי האגרסייה שלו על חשבון רעו, לנצל את עבודת רעו ללא פיצוי, לנצלו מינית ללא הסכמתו, לנכס לעצמו את חפציו, להשפילו, להמיט עליו סבל, לענותו ולהרגו." (שם, עמ' 185).

 

בניגוד לתפישה המוסרנית המסורתית (לאקאן אינו מפרט, אך האתיקה האריסטוטלית תתפוש בנקודה זו, כאפשרות אחת מני אחרות), זו המבקשת לשכנענו, שהדרך אל הטוב רצופה תענוג, פרויד של לאקאן נסח את "עקרון-העונג" כעקרון לא-מענג, כעקרון שנידון להרחיקנו מה- juissance ולמנוע אותו מאתנו בכל מחיר. עקרון (דחף-) האהבה הומר בעקרון (דחף-) המוות.

 

לאקאן מאמין שפרויד נחרד מהרעיון של "ואהבת לרעך כמוך". הקירבה הלשונית החזותית בשפה העברית בין "רע" לבין רע" זכתה לאישורו של פרויד (שלא זכר דבר מהעברית של ילדותו). כי בכתביו של הפסיכואנליטיקון הוינאי הרע הוא רע, והוא מבקש להרע לי. ובאשר לי, מוסיף לאקאן, אהבתי יקרה לי מדי מכדי שאעניקה סתם-כך לזולת מזדמן (שם, עמ' 186). לא, לציווי "ואהבת לרעך…" לא נותר סיכוי בקריאה הלאקאנית, זו המושתתת על הבנת החוק החברתי כהתערבות אבהית מסרסת.

 

הרע שוכן בתוך הרע. לכן, הרע הוא אויבי הפוטנציאלי והממשי, ולא אוהבי. מניה וביה, מבין לאקאן, הרוע חייב לשכון גם בתוכי! לאקאן אינו מהסס להחליק אל תחום מטאפורי: "מיהו רעי הטוב מכל אם לא לבי, בו שוכנת תשוקתי, ואשר איני מעז להתקרב אליו." (שם, שם) שהרי, לו רק אהין להתקרב אל ה- jouissance הנחבא בלבי (רעי), מיד תגיח מתוכי האגרסייה… יהא  ה- jouissance של רעי בתוכי או מחוצה לי (אצל זולתי), כך או כך, ה- jouissance תוקפני, פוגע, רע, ולפיכך מהווה מכשול בלתי-עביר לאהבתי.

 

אך, מה בדבר גילויי אהבה מופלאים המוכרים לנו מההיסטוריה האנושית? מה, למשל, בדבר מרטין הקדוש, שהעניק אדרתו לקבצן? לאקאן: "אבל, אולי, מעבר לצורך בבגד, הקבצן היה מעוניין במשהו אחר, נאמר, שמרטין הקדוש יהרוג אותו או ישגלו." (שם, שם)  ברור, שאפשרות פרברטית זו צובעת בגוון שונה לחלוטין את תמונת ה"טוב" הנדונה. או, מה בדבר הסיפור על הקדושה שאכלה את צואת האיש החולה, כאופן של התמסרות הקרבת-עצמה לו ולייסוריו? לאקאן: ספק רב, אם הקדושה הזו היתה אוכלת צואה של נבחרת-ספורט, כפי שספק רב אם גבר כלשהו היה טועם צואה של עלמה יפת-מראה. לאקאן מייחס סלקטיביות למעשים ה"טובים", בבקשו בהם אחר מניעים אישיים סמויים, כאלה המודרכים תמיד בידי אגרסייה פוסט-הדחקתית, שתשוקה בשורשה.

 

ומה יאמר לאקאן ביחס לציווי הקטגורי הקאנטי ("עשה מעשיך כך שישמשו חוק כללי")? פעם נוספת, לא איש כלאקאן יסתפק בתיזה כוללנית ומופשטת. הוא מבקש לבדוק מקרוב את המקרה הפרטיקולרי והקונקרטי הניצב מאחורי החוק המוסרי. כך, הוא מגיע אל שתי הדוגמאות הספציפיות שהביא עמנואל קאנט ב"ביקורת התבונה המעשית" כהמחשה לציווי המוסרי. כגון מקרה תשוקתו של גבר לאישה במחיר הוצאתו הצפוייה להורג; ובהתאם, ויתורו על כוונתו לבלות לילה סוער עם אותה האישה. ללאקאן אין כל צורך בציווי מוסרי קאנטי כדי לאתר סובלימציה של יצריות מודחקת. כי בעבורו, מחשבת ליל-הבילוי עם האישה שייכת מיסודה לספירת ה- jouissance, וזו האחרונה מחייבת "קבלת המוות" (שם, עמ' 189) במשמעות המטאפורית העמוקה של "שם-האב" המדיח את הסובייקט מתשוקתו, משמע מעצמו (כמתואר לעיל בפרק מס' 1). לאמיתו של דבר, ביקורתו של לאקאן את קאנט מושתתת על אנטי-קאנטיאניות גמורה, באשר לאקאן מציב אינטרס אישי (תשוקה) ביסוד הציווי המוסרי.

 

ללאקאן ברור: או jouissance או אהבת רענו. ברור לו יותר מזה: אין מנוס מה- jouissance, סמוי ובלתי-מושג ככל שהינו. וכיון שכך, אין מנוס מהאגרסייה. וכיון שכך, "…אין בנמצא שום חוק של טוב, אלא ברע ומתוך הרע." (שם, עמ' 190) "לא אחד מהציוויים הפחות מסתוריים", הגדיר לאקאן בשפתו הדיאלקטית את "ואהבת לרעך כמוך". היה זה ב- 2 ביולי 1958, עם תום השיעור המסיים את השנה הסמינרית של "עיצובי תת-ההכרה". במסגרת ה"פינאלה", נדרש הפסיכואנליטיקון לציווי הנדון (המוצג על-ידו, משום-מה, כציווי נוצרי), בהעלותו, תחילה, מספר התנגדויות: א. מדוע להסתפק ב"כמוך" (ולא ביותר מכמוך)? ב. האמנם אני כה אוהב את עצמי, כפי שמניח הציווי? ג. הנחת ה"כמוך" לוקה באגואיזם וכופה אגואיזם על האהבה. ברם, עיקר טיעונו של לאקאן התבסס על לוגיקת ההיפוך, האופיינית לו, זו המאתרת בציווי האהבה דווקא ביטוי לתשוקת המוות כלפי האחר. לאקאן, התר אחר האחר ביסוד הציווי (ובזאת פתר את דילמת האגואיזם-לכאורה שביסוד הציווי), ממשיך להמיר יצר-מין (אהבה) ביצר-מוות: האהבה לאחר צופנת בחובה את השנאה לאחר ("אתה הוא זה שהורג אותי"), משמע את הרצון להרגו. ביסוד ה"כמוך" (של "ואהבת לרעך כמוך") חושף אפוא לאקאן את "זה שאתה שונא בביקוש המוות." ("עיצובי תת-ההכרה", 1957-1958, הסמינר של ז'אק לאקאן, ספר 5, פריז, 1998, עמ' 507)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: