לאקאן: הגירוש מגן-עדן

                                                       הגירוש מגן-עדן

 

"אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, לא של הפילוסופים והמדענים, כותב פסקל בראש ספרו, 'הגיגים'. בהקשר לזאת, ניתן לומר את מה שהרגלתי אתכם בהדרגה להבין והוא, שאלוהים הוא משהו שהאדם פוגש בממשות, והוא בלתי-נגיש. הדבר מוצא ביטויו באמצעות זה שאינו מוליך שולל – החרדה. האל המגלה את עצמו לאברהם, יצחק ויעקב, אך קודם כל לאברהם, מתגלה באמצעות שם שאלוה מהסנה הבוער נקט בו, (…) הוא נקרא 'אל שדי'." ("מבוא לסמינר שמות-האב", אוקטובר, מס' 40, ניו-יורק, אביב, 1987, עמ' 90)

 

כזכור, אלוהים הציג את עצמו בפני משה בשם "אהיה אשר אהיה" ו/או "אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב". כך או אחרת, לפי לאקאן, שם-האלוהים משקף תגובה אנושית לחרדה. "זה שאינו מוליך שולל" הוא, אם כך, גם אלוהים, בבחינת אמת מוחלטת ותמיכה בדיבור האנושי העלול להוליך שולל, והוא גם החרדה. ברמה זו, מגדיר לאקאן את הדת במסלולו של פויירבאך ("אלוהים הוא אנחה שנתגבשה"), אך בהסטה ממטריאליזם לפסיכולוגיזם. ובה בעת, הצבת החרדה במעמד כה מרכזי (ועל גבול המטאפיזי) נראית כמורשה אקזיסטנציאליסטית ששורשה בהיידגר. עם זאת, לאקאן ממקם את החרדה, לא בעמידה מול הממשות ("עקרון-המציאות"), אלא בעמידה מול התשוקה ("עקרון-העונג"). שהיכן נולדת החרדה? במפגשו של האדם עם תשוקת האחר (שם, עמ' 82). זהו מפגש קשה, שאינו מושא לפשרה דיאלקטית, מדגיש לאקאן (שם, שם).

 

אלא, שהתיאוריה של לאקאן מורכבת יותר, והיא מאבחנת את האמונה באלוהים כצורך נפשי, שמקורו בהתערערות המיבנה הלשוני של תת-ההכרה. בהתאם, למושג הלאקאני של "מסמן-ההעדרות באחר" תפקיד מהותי בהבנת ה"תיאולוגיה" הלאקאנית. לאדם יש צורך תשוקתי המבקש סיפוקו באמצעות האחר. בקשת הסיפוק נזקקת לשפה. אלא, שזוהי שפה שנידונה לניכור מהתשוקה הראשונית, בתוקף היותה מכוננת על "שם-האב" וההדחקה שבצדו. יתר על כן, הדיבור נתקל ב"חומת-השפה", שיסודה בתיווך של האגו (הדימוי העצמי של האדם) בין אדם לבין האחר. הצורך התשוקתי של האדם מנוכר אפוא באחר, והמסר הלשוני לאחר אינו מאוחד עוד עם הכוונה הראשונית של הדובר. התשוקה הודחקה, וקולה מכאן ואילך הוא קול-תת-ההכרה, הפותחת בפני האדם אפשרות מדומה לעבור מסירוס ל- jouissance (כזכור, הפנטזיה של הסיפוק הראשוני שבטרם האובדן בסירוס). האפשרות המדומה הזו היא הדת. יורגן בראונגרדט, שכתב מאמר חלוצי על המימד התיאולוגי במחשבת לאקאן, ציין:

"ניתן לראות את הדת כפנטזיה קולקטיבית, מקלט מפני הממשות, בו מדומיינת ספירה הכוללת אפשרות של גאולה, שבאמצעותה הפרט הופך שוב לשלם, מאוחד עם התכלית והמושא של תשוקתו, הלא הוא הבורא בכבודו ובעצמו." (Jurgen Braungardt, “Theology After Lacan”, “Other Voices”, Vol. 1, no. 3, January, 1999, Internet, Ch. 6)

 

יחסי המאמין ואלוהים הם יחסים בין אדם חסר (שהוחסר בגין זהותו את עצמו במסמן שבאחר) לבין אחר נעדר. האדם חייב לזכות בהכרה מצדו של האחר למען יהיה לסובייקט. מורשת "שלב-הראי", כזכור. אלא, שהאחר המבוקש מיוצג על-ידי תחליף, עוד מאז "הוגלה" האדם בילדותו מאחרותו האימהית, שעמה היה מאוחד ובהכרתה זכה. אלוהים הוא מסמן מיוחד במינו: זהו מסמן המאפשר לסובייקט להיות לסובייקט, אך זהו מסמן שאינו מסמן דבר (הגם שנימנה על שרשרת-המסמנים הלשוניים). בלית כל מסומן, בכוחו אך לאשר את עצמו: "אני מי שאני" (או: "אהיה אשר אהיה"…). האישור-העצמי טהור, נטול כל התערבות חיצונית. כמסמן טהור, אלוהים נטול גוף (ולפיכך, נטול גופה: לא ניתן לרצחו). זהו אחר, שאין לו אחר. כל שהוא מסמן הוא היעדרותו. בתור שכזה, המסמן האלוהי הוא בסיס למונותאיזם.

 

 האחר נעדר. העדרותו היא פגם בהוויה: העדר ה-jouissance, העדר העונג הראשוני של הזכייה באושרה של האם המסופקת על-ידך. הדת מנסה לפצות על ההיעדרות: אם קיומו של האחר האלוהי אינו בר-הוכחה (ההוכחות הפילוסופיות-תיאולוגיות למיניהן לקיומו של אלוהים לא היו כי אם אופנים של הריגת-אלוהים, טוען לאקאן בEcrits– , ניו-יורק, 1977, עמ' 317), עדיין יכול המאמין לאהוב את אלוהים ולקוות שאמונתו תביא ביום מן הימים להתגלות אלוהית. לאמור: אהבת אלוהים כמין תחליף לקיום-נוכח של אלוהים. לאקאן מגדיר אופציה דתית זו כ"פתרון רעוע" (שם, שם”).

 

חסרונו של האחר (כמקור להכרה, אהבה ו-jouissance) קורא למילויו: כך, הרקיע האלוהי הופך למקומו של ה-jouissance, אף כי עדיין מקום בלתי-נגיש בעבור האדם. מעין גן-עדן שאיסורים בצדו. בספרו “Encore” (1972-1973, הסמינר של ז'אק לאקאן, ספר 20, ניו-יורק, 1998) פיתח לאקאן את עמדתו ביחס לדת בטוענו, שהפנטזיה היא האופן היחיד בו יכול האדם לחוות את ה- Juissance המוגבל של קיומו, ולפיכך הופכת פנטזיה זו למפלט מהמציאות. ועם הפנטזיה (המיתוס על גן-עדן כגן-אהבה נצחי, מקום התשוקה) – החטא הקדמון. בספר “Ecrits” ציין לאקאן:

"האם ה- jouissance הזה (…) הפך אפוא להיות שלי? הנסיון מוכיח, שבדרך-כלל הוא אסור עלי, לא רק – כפי שמספר שוטים סבורים – מחמת האירגון הלקוי של החברה, אלא דווקא משום אשמת האחר, אם הוא קיים: ובאשר האחר אינו קיים, כל שנותר לי הוא להטיל את האשמה עלי, משמע – להאמין (…) בחטא הקדמון." (ניו-יורק, 1977, עמ' 317)

 

בעבור לאקאן, החטא הקדמון הוא ביטוי לגישה האסורה אל מחוז-התשוקה. הגירוש מגן-עדן בבחינת חלק בלתי-נפרד מהמיתוס של גן-עדן. מה שורש רגש-האשם הנצחי הזה? לפי לאקאן, האדם נוטל על עצמו את האחריות על העדר ה- jouissance וזאת על-מנת להציל את קיומו של האחר המושלם. בבחינת: לא הוא אשם, אלא אני.

(הערה: המאמץ להציל את האחר גורם גם להופעת רגש-האשם הנוורוטי: האדם יוצא להגנת האב האמיתי מפני כשלונו להוות אב אידיאלי. האדם נוטל כשלון זה על עצמו כדי לתמוך בפנטזיה על-אודות האב האידיאלי)

טיעון לאקאני זה חוזר גם בהקשר לאמונה הנוצרית בישו כמציל המין האנושי: מותו על הצלב כאופן גאולתנו מחטא. עמדה נוצרית זו, טוען לאקאן, היא "פרוייקט להצלת אלוהים" יותר מאשר פרוייקט להצלת האדם. אנו מצילים את אלוהים כמושא לאהבתנו ולשנאתנו גם יחד:

"מסבירים לנו את אומללותו של ישו באמצעות הרעיון של הצלת המין האנושי. אני סבור, שהעניין הוא הצלת אלוהים על-ידי השבת נוכחות-מה וממשות לשנאה כלפי אלוהים…" (לעיל, “Encore”, עמ' 98) רק מתוך שנאת אלוהים, מסביר לאקאן, ניתן להקיש את אהבתו אותנו (שהנה, אין הוא משיב לנו שנאה…). שנאת אלוהים? זהו הכעס כלפי מי שגירש אותנו ממחוז התשוקה, לא פחות משזוהי השנאה לאחר בבחינת מי שבידיו המפתח להיותי (דהיינו, שנאתי על תלותי בו). אך, ישנה גם שנאת-אל כאופן של הגנה מפני המאיים שב-jouissance. שהרי, ההתאחדות עם האל היא כניסה (מדומה) למקום-התשוקה, מקום מפחיד לא פחות משמושך. לעומת שנאה זו, האהבה הטוטלית לאל מיוצגת על-ידי המיסטיקונים: שחוויה מיסטית היא התמוטטות הגנותיו של האדם מפני ה- jouissance המאיים. המיסטיקון חווה את עינוג התשוקה מבלי שיידע עליו דבר.

  הרחק הסימני אינו מתפקד: בתת-הכרתו של המיסטיקון הממשי והמדומה פועלים באינטראקציה ללא תיווכו של הסמלי, כלומר ללא הדחקה וללא רגש-אשם (“Ecrits”, עמ' 319). בדומה למקרה הפסיכוטי של דניאל פול שרבר (ראה הפרק "אלוהים כפסיכוזה"), החוויה המיסטית יסודה במצב פסיכוטי של רגרסייה ל"שלב-הראי" הטרום-סמלי, ביטוי לערעור נפשי, עת נסוג האדם למצב ראשוני טרום-לשוני, שהוא גם המצב בו אין האדם משלים עם היעדרות האחר.  כך או אחרת, אלוהים הלאקאני הוא תוצר של המדומה.

 

פתחנו פרק זה בהתייחסות לאלוהי-פסקל ונסיימו בהתייחסות אנטי-פסקלית, המציעה את התיאוריה הפסיכואנליטית כתחליף לאמונה הדתית. שבציטוט המובא להלן, מציג לאקאן את המסורת הפרוידיאנית (ופרשנותה הלאקאנית) כאיתור ה"מקום" האלוהי, ובמקביל, עקרון "שם-האב" כתחליף לאבות המיתולוגיים:

"הסובייקט האמור לדעת, אלוהים הוא עצמו, אם לכנותו בשם שהעניק לו פסקל, כאשר חושבים על היפוכו: לא אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, אלא אלוהי הפילוסופים, הריהו מגורש מסודיותו בכל תיאוריה. האם תהיה התיאוריה מקומה של התיאו-לוגיה? (…) הוטל ספק: שמא אלוהים חולה-משהו? לא הטיפול הנוצרי יבריאו, ולא האחר באל"ף רבתי, זה של לאקאן, אפילו לא הוא יבריאו, חוששני. באשר לדיו-לוג (הלוגוס-האלוהי כתחליף לדיא-לוג, שהוא השיח האמוני עם אלוהים/ג.ע), זה שהאבות דורגו בו מאז משה ועד לג'יימס ג'ויס דרך מייסטר אקהרט, נראה לנו שעדיין פרויד הוא שמיטיב לאתר את מקומו. כפי שאמרתי: ללא ציון מקום זה, תצומצם התיאוריה הפרוידיאנית (…) לדלוזיה מהסוג של שרבר. מקום זה של אלוהים-האב הוא המתואר על-ידי כשם-האב…" (Autre ecrits, Paris, 2001, p.337)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: