לאקאן: האלוהי המדומה

                                                        האלוהי המדומה

 

חרף התמקדותו של לאקאן בהיעדר הנלווה למרחב המסמנים, ולמרות אבחונו את האופי היהודי המהותי של מרחב זה, ללאקאן נטייה עזה להיבט ה"הלניסטי" החזותי, ובעיקר, למשלים חזותיים, החל בראי וגמור במכשור אופטי. כך, גם הבנייה הראשונית של האגו מומחשת על-ידי לאקאן באמצעות ניסוי תפישתי-חזותי: "אני מציע בפשטות ללכת בעקבות ההצעה לצייר לעצמנו מכשיר המבצע את התפקודים המנטליים שלנו בדומה למיקרוסקופ מורכב או למנגנון צילומי, או משהו מסוג זה." ("רשימותיו של פרויד בנושא טכניקה", 1953-1954, הסמינר של ז'אק לאקאן, ספר 1, ניו-יורק, 1988, עמ' 75)

 

הולדת הדימוי העצמי באגו, או שמא נאמר "בריאתו", שורשה בכאוס ראשוני. במונחים העשויים להזכיר את "בראשית" א', כותב לאקאן: "בראשית נמצאו, אנו משערים, כל האידים, המושאים, היצרים, התשוקות, הנטיות וכו'. זוהי אפוא הממשות הטהורה בפשטותה, (…) שאינה לא טובה ולא רעה, אבל היא, בה בעת, כאוטית ומוחלטת, ראשונית." (שם, עמ' 79) מתוך התהו-ובוהו וה"חושך על פני תהום" של הנפש הכאוטית, זו הפרימורידאלית, נברא החלל המדומה של האגו, בריאה המבלבלת סובייקטיביות ואובייקטיביות לבלי הבדל, וכמוה כקשת בענן (דימוי סובייקטיבי הניתן לצילום אובייקטיבי – שם, עמ' 77). העולם המדומה נוצר בתת-ההכרה, מסביר לאקאן, באופן הדומה למתרחש בניסוי התפיסתי הנודע של זר הפרחים ההפוך: אגרטל מוצב על ארגז פתוח מול ראי קעור, כאשר מתחת ללוח התומך באגרטל הוצמד במהופך זר-פרחים. העין המתבוננת בראי מזווית מסויימת תקלוט את הדימוי של הזר כבוקע מתוך צוואר-האגרטל. בעוד העין מייצגת במשל זה את הסובייקט, "הארגז מייצג את גופכם, הזר מייצג את היצרים והתשוקות (…), והראי הקעור מהו? הוא עשוי להיות המוח. למה לא?" (שם, עמ' 80)

 

כזה הוא אפוא האגו בשחר היווצרותו: הוא מנותק מהעולם החיצון למען ברוא עולם חילופי, פנטזיוני, בו רואה האדם את עצמו שונה ממה שהינו.

 

הרעיון הבסיסי זכור לנו עוד מאז ימי עמנואל קאנט: האידיאה של אלוהים היא מוצר של האגו. מניה וביה, האידיאה הזו נידונה למטאפוריות של ניסוי זר הפרחים  ההפוך, לאמור: אלוהים בבחינת דימוי פיקטיבי של תת-ההכרה. ברם, במה ייבדל דימוי זה מדימוייו האחרים של האגו?

 

ד"ר סרז' לקלר, מהמשתתפים הבולטים יותר בסמינרים של לאקאן, ואשר נתבקש לנתח את מאמרו של פרויד, "על נרקיסיזם: מבוא", הציג את השניות של "אגו אידיאלי" ו"אידיאל-אגו", הראשון נוצר במישור הכוח המדמה, והשני במישור המנגנון הסמלי (החוק): לפי פרויד, כך לקלר, אדם עשוי לבנות בתוכו אידיאל, לפיו ימדוד את האגו שלו. אגו אידיאלי זה הוא הגורם להדחקות, בה במידה שהוא בסיס לנרקיסיזם: האגו מתאהב באידיאל העצמי שלו (הד לאהבה שהאגו האמיתי ידע בשחר-ילדותו). האדם, הכמה לשחזר את אהבת-האם האבודה, עושה זאת באמצעות אידיאל-אגו. ועוד הוסיף לקלר בעקבות פרויד, שלא נופתע למצוא מנגנון נפשי הדואג לכך שהסיפוק הנרקיסיסטי מאידיאל –האגו אכן יוגשם ואשר "מתבונן דרך קבע באגו הממשי ומודדו לאור אידיאל זה." (שם, עמ' 134). זהו הסופר-אגו – מנגנון שאינו ניתן לגילוי, אלא רק בר-הנחה. הוא מתגלה בשיגיונות פרנואידיים מסוג תחושת ההימצאות במעקב, שמיעת קולות והיות נתון לתצפית.

 

דומה, שאידיאל-האגו מוצא ביטויו, לא פחות מכן, בחוויה הדתית, שהיא, על פי רוב, היפוכה של חוויה פרנואידית, אך עדיין כזו המניחה עין עליונה עוקבת ובוחנת, כמו גם שמיעת קולות. העין העליונה, האלוהית, אינה ניתנת לגילוי, אלא רק להנחה, ואף היא השלכה של אגו המנכר את עצמו באידיאל לצורך מימוש אהבת-אם אבודה. יצוין: לא לאקאן הוא שעושה יישום זה, אלא מחבר דפים אלה. יישום זה אומר, שהדימוי הפיקטיבי ניבנה מהרכבה וירטואלית, בדרך ההיפוך, של דימויים ממשיים. ואכן, האידיאה של אלוהים, מונותאיסטית-מופשטת ככל שהינה, מורכבת מדימויים של ממשות: גבר, זקן לבן, כנפיים וכיו"ב. הן היגל לימדנו שהדת נזקקת לדימוי המיתי. בבחינת "אידיאל-אגו", אלוהים הוא ניכורו העצמי של האדם באידיאליזציה שבונה האגו, ואשר מתבטאת באומניפוטנציה וטוטליות של אמת, טוב ויופי. אלא, שניכור עצמי זה הוא אך מבוא להתאהבות בדימוי של השלימות, המובן כאן כהתאהבות עצמית, נרקיסיסטית: ה"אחר" המדומה נברא למען יעניק אהבה לממציאו ו/או למען ישמש מושא לאהבת בוראו.

 

אך, כל עוד הדימוי הפיקטיבי-אידיאלי תלוי בעין (הפנימית) של הסובייקט, אין התמונה מושלמת. שהרי, האידיאה האלוהית מיוסדת על עין אלוהית. ואכן, לאקאן מצרף עין נוספת לזו של הסובייקט הבורא את הדימוי המופרך של הזר ההפוך: זוהי העין של צופה וירטואלי, תחליפו של האדם, המתבונן מזווית אחרת ודרך ראי רגיל בהתחברות הפלאית של הזר והאגרטל, כלומר בדימויים המופרכים של האגו. כותב לאקאן:

"לאמיתו של דבר, הסובייקט הוירטואלי, השתקפות העין המיתית, משמע האחר שהננו, נמצא במקום בו ראינו לראשונה את האגו שלנו – מחוץ לנו, בצורה אנושית. צורה זו חיצונית לנו כל עוד (..) היא מחוברת ביסודה לאימפוטנציה האנושית הפרימיטיבית של בן-האדם. האדם רואה רק את צורתו מוגשמת, כללות, מקסם-עצמו, מחוץ לעצמו." (שם, עמ' 140)

 

בדמיוננו, אנו מניחים אפוא מין עין אנושית המתבוננת באגו מחוצה לו, עוקבת אחריו ובוחנת אותו דרך ראי. לאקאן, ראינו, כינה עין זו בשם "עין מיתית". בפרק הקרוב נזהה עין זו עם ה"מבט", וביתר שאת, עם "המבט האלוהי".

 

השאלה המתבקשת היא, מה בין "עין-האגו", הבוראת אידיאליזציה נרקיסיסטית בסופר-אגו, לבין "העין המיתית" של "האחר שהנו"? האם האידיאה של אלוהים מחברת את שתי העיניים הללו? אנו מבקשים לענות בחיוב, מבלי לחייב בזאת את לאקאן: עין-האגו בונה מרחב אידיאלי מדומה שבמרכזו עין התופסת את המרחב (ובכלל זה, את האגו). אם כך, כיצד נפשר בין אלוהים, כמוצר מדומה של אגו, לבין אלוהים של ה"דבר" (כנטען לעיל בפרק "עשרת-הדיברות")? אף נרחיב ונשאל: האם אלוה הוא דימוי עצמי של אידיאליזציה, או כלום הוא גלגול של אב מומת או אם נעדרת, או שמא הוא מחוז-התשוקה הגנוז? התשובה ברורה, כמדומה: אלוהים של תת-ההכרה אינו מסמן אחד, אלא שורה של מסמנים: מסמן אב, מסמן אם, מסמן האגו המושלם, מסמן ה- jouissance, כשם שמסמן הדימוי של ה"דבר" הגנוז. שהרי, מה הם כל המסמנים הללו אם לא תחליפי תחנות בדרך אל ה"דבר", מחוז-התשוקה? 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: