לאקאן: האושר ויום הדין

                                                        האושר ויום-הדין   

 

מה מצפה המטופל להפיק בתום תהליך האנליזה? אושר. אין ספק: אושר הוא משאת-נפש האדם, חולה ובריא כאחד. כבר בהתוותו את תוכנית הסמינר השנתי של 1959-1960 נדרש לאקאן להארה אתימולוגית של מושג האושר, והצביע על עקרון המפגש הצפון בשורש המונח, כפי שמופיע במרבית השפות ("האתיקה של הפסיכואנליזה", 1959-1960, הסמינר של ז'אק לאקאן, ספר 7, ניו-יורק, 1997, עמ' 13). רמז לתקוות  המפגש המאושר בין המטפל למטופל כהכנה לקראת המפגשים המאושרים בעולם שם בחוץ? לא, שהרי כבר בהרצאת המבוא ב- 18 בנובמבר 1959 הזכיר לאקאן, שפרויד של "תרבות ללא נחת" לימד ביחס לאושר, ש"שום דבר לחלוטין אינו מוכן לו (לאושר), לא במקרוקוסמוס ולא במיקרוקוסמוס." (שם, שם).

 

סמוך לסיום הסמינר השנתי, בהרצאתו ה- 22 מיום 22 ביוני 1960, שב לאקאן לטפל בשאלת האושר, והפעם ביתר יסודיות. ברור לו, שחרף היות האושר תכלית הטיפול הפסיכואנליטי, הוא נידון להיות נדחה עד אינסוף (שם, עמ' 292). עוד בטרם יצביע על הסיבה הפסיכולוגית, מורה לאקאן על נימוק חברתי-היסטורי, מסתמך על סיינט-ז'וסט (Saint-Just) וטוען שקטגוריית האושר האישי נקלעה בזמננו לרובד פוליטי ולפיכך היא מנועה מן הפרט: "אין סיפוק לפרט מחוץ לסיפוק של כולם."(שם, שם) האם מתכוון לאקאן למניפולציה הקפיטליסטית, שהטמיעה באידיאל האושר הפרטי אידיאלים המוניים (כטענת אדורנו והורקהיימר, למשל)? כך או אחרת, בניגוד למהלכים פילוסופים מוכרים, מאז ימי אפלטון ואריסטו, שהתוו דרכים אל האושר האנושי, הפסיכואנליזה – מדגיש לאקאן – אינה נוקטת גישה שכזו, אין היא מתווה נתיבים – לא "דרך-אמצע" אריסטוטלית ולא שום דרך אחרת. במידה שיפעפעו תחושות אושר במטופל במהלך האנליזה או בעקבותיה, הן תעלנה מעצמן באורח "מסתורי וכמעט-פלאי" (שם, עמ' 293). לאקאן יודע היטב מה סתומה (obscure) היומרה הפסיכולוגית להשיג genital objecthood (אובייקטיבציה מינית?) שנלווית לה הסתגלות למציאות. לכל היותר, ניתן לצפות לסיפוק "מאושר" של היצר ברמת הסובלימציה.

 

אך, מהו האושר הסובלימטיבי? תיזת הסובלימציה האמנותית, כפי שנוסחה בידי פרויד (היצירה כעידון וכתחליף מפצה לתשוקה), נראית ללאקאן צינית משהו, בהציעה את ההמרה הסמלית של התשוקות במוצרים עוברים-לסוחר (ההצלחה האמנותית כפיצוי להדחקת היצר), מבלי להסביר כיצד בעצם הדבר אפשרי. עניין גדול יותר יש ללאקאן בתיזה הפרוידיאנית האחרת, לפיה סובלימציה היא סיפוק דחף באמצעות שינוי האובייקט וללא הדחקה. לאקאן מאמין שכאן נחבא השפן.

 

שינוי האובייקט (והאובייקט בשורש מסומנו הוא היצר) אפשרי כיון שהדחף הוטבע במסמן (כזכור, מושג התשוקה הלאקאני תופש את היצר התת-הכרתי כנידון להתבטא באמצעות מסמנים, תחליפים מטונומיים, ומכאן הניכור העצמי המתחייב). פה מתקיים מעבר מאי-ידיעה (שברובד התת-מודע) לידיעה, כאשר התשוקה מתגלמת כמטונומיה של צורך. המעבר הזה, או המהפך הזה, מיצר למסמן הוא שאחראי על השינוי באובייקט, שינוי היצר.

 

אלא, שעתה כבר נשמעת תרועת יום-הדין.

 

לאקאן מהרהר בפעל "אכל", באכילה, וביתר דיוק: באכילת ספר. הוא זוכר את האפוקליפסה של "חזון-יוחנן" (אותו יוחנן שהעמיד את המילה – הדיבור, הלוגוס – בשורש ההוויה. בעבור לאקאן, זוהי העמדת המסמן בשורש הנפש האנושית, כמפורט בפרק "בראשית היה הדבר") ובה הציווי ליוחנן מפי המלאך: "קח ואכול אותו ויימר לבטנך אבל בפיך יהיה מתוק כדבש." (פרק י', פסוק 9), ובהמשך: "ואקח את הספר מיד המלאך ואכלהו ויהי בפי כדבש למתוק ואחרי אכלי אותו וימלא בטני מרורים." (שם, פסוק 10) בעבור לאקאן, אכילת הספר מסמלת קרימה גופנית של מסמן. ולא סתם מסמן, אלא מסמן עליון, אלוהי (שהספר אלוהי).

 

הצורך התשוקתי חייב להתבטא באמצעות מסמן, ולו מסמן-על, המסמן הפאלי, ולפיכך הכרחי שיתגלה כמשהו אחר (שהמסמן, כזכור, הוא תחליף). כאן שורש הפער בין התשוקה לבין מסמנה המטונומי. הפער ההכרחי הזה הוא "יום-הדין" של התשוקה, גזר-דין אפוקליפטי בכל הקשור לאפשרות מימושה הישיר: "וזו הסיבה לכך ששאלת הגשמת התשוקה מנוסחת בהכרח מנקודת-המבט של יום-הדין." (לעיל, "האתיקה של הפסיכואנליזה", עמ' 294) כי, מימוש תשוקה פירושו הלאקאני  הוא אי-מימושה במו המרתה המטונומית, בסופו של דבר. על אי-מימוש עקרוני זה כותב לאקאן: "זוהי פלישתו של המוות לשטח החיים." (שם, שם)

 

פלישת המוות? במונחים לאקאניים, ניכורו של הסובייקט מתשוקתו הוא הדחתו מחייו, משמע – מותו בחייו. ההדחה או הגלות הזו הן מנת-חלקו של כל אדם, באשר התשוקה נתבעת דרך-קבע למסמנים תחליפיים ש"קוברים" את התשוקה. מכאן, שהאדם חי על תהום של היעדרות רבתי: "כל שמתקיים חי רק בהעדר הוויה." (שם, שם). זהו יום-הדין האנושי, וזהו המסר הנתון מן הסתם באותו ספר קטן שבידי המלאך שפניו כשמש ורגליו כעמודי אש. זהו, נזכור, הספר האחרון, המסיים ("ונשלם סוד האלוהים…" – "חזון-יוחנן", י, 7), והמסר מר, כאותם מרורי-בטן שחווה יוחנן, גם אם טעם-דבש בפיו. כי תחליפי התשוקה המטונומיים מותירים אותנו עם המרורים של האובדן הראשוני, ה- jouissance האבוד. ולכן: "עדן (sublimate) ככל שתחפוץ; שומה עליך לשלם מחיר כלשהו על כך. ומחיר זה קרוי jouissance." (שם, עמ' 322)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: