לאקאן: דת וטרגדיה

                                                          דת וטרגדיה

 

תשוקה משמעה סבל. כל סיפוק של תשוקה תובע מחיר. אדם משלם בטובין (באובייקט = בטוב) על סיפוק התשוקה. במימד זה של הקרבת קורבן שוכנת הדת, כל דת, טוען לאקאן ("האתיקה של הפסיכואנליזה", 1959-1960, הסמינר של ז'אק לאקאן, ספר 7, ניו-יורק, 1997, עמ' 322). כי כל דת עניינה שיקומו של הקורבן, החזרתו. יסוד מעשה הקורבן בסיפוק תשוקתו של האל, אך זאת בתקווה להחזרה מסויימת של הקורבן בצורת חסד אלוהי כלשהו. דוגמא מובהקת תהיה הדת הנוצרית כמיוסדת על סיפור תחייתו ושובו של ישו לאחר צליבתו. בני-אדם מקריבים קורבן – טלה, פר וכו' – והכוהנים האוכלים את בשר-הקורבן מבטיחים השבתו בצורת הברכה האלוהית. קדושים מקריבים עצמם למען תשוקה נעלה, וקורבנם-סבלם "ישוקם" באמצעות גאולה שיביאו או יבטיחו לחברה.

 

[(הערה: במסגרת התייחסות אגבית קצרה לשואה הנאצית, נדרש לאקאן למושג הקורבן, אך מכיוון המקריבים ולא מכיוון הקורבנות: "…הקרבת קורבן לאלים אפלים היא משהו שרק מעטים מסוגלים שלא להיכנע לו, כאילו היו נתונים לקסם מפלצתי כלשהו. (…) ביחס לזה שבכוחו להסב מבט אמיץ אל עבר תופעה זו (אומר) (…) – ההקרבה מסמנת , שבמושא התשוקות שלנו, אנחנו מנסים למצוא אישור לנוכחות תשוקתו של אחר זה אשר אקרא לו כאן 'האל השחור'." ("4 מושגי-היסוד של הפסיכואנליזה", הסמינר של ז'אק לאקאן, ספר 11, ניו-יורק, 1981, 1998, עמ' 275)  רוצה לומר: מעשה ההקרבה הוא פנייה לתשוקת האחר האלוהי. בהיות הפרק הנאצי נתון תחת הקסם המפלצתי, תכלית הקורבן לרצות (לספק) את תשוקת האל השחור. הזוועה הנאצית מובנת כמין פולחן קולקטיבי שבשורשו התשוקה. מתבקשת השגה על רעיון זה של לאקאן, באשר הקרבת קורבן פירושה ויתור על מושא בר-ערך, בעוד מושא-ה"קורבן" הנאצי – יהודים, צוענים, בעלי-מום וכיו"ב – היה, מבחינת הנאצים, נטול-ערך)]

 

הנה ההבדל המשמעותי בין החוויה הדתית לבין הקתרזיס, השוכן ביסוד החוויה הטרגית והפסיכואנליטית גם יחד. כי הקתרזיס מטהר את התשוקה באמצעות פחד ורחמים מבלי לשקם את הקורבן. ידיעה עצמית (טרגית ופסיכואנליטית) משמעה עמידה מול תשוקתך, וזו תובעת מחיר: "הצופה מסכין לעובדה שגם זה שהלך עד קצה גבול תשוקתו – לא גן של שושנים מצפה לו." (שם, עמ' 323)

 

היפעלות טרגית מאותרת אפוא בידי לאקאן ביסוד החוויה הפסיכואנליטית (שם, עמ' 243). הוא הלא זוכר היטב שפרויד העמיד את "המלך אדיפוס" (והתסביך האדיפלי) בתשתית הפסיכה. את מושג הקתרזיס הוא מאמץ ישירות מה"פואטיקה" לאריסטו: פריקת רגשות (או טראומה נפשית) באמצעות טיהורם על-ידי פחד ורחמים.

 

 בהסתמכו גם על הספר השלישי של "פוליטיקה" (בן דן אריסטו בקתרזיס בהקשר למוזיקה) מובן הקתרזיס כרוגע המושג בזכות מוזיקה מסעירה בסער דיוניסי. הדיוניסיות – ובמונחים לאקאניים, ההיסחפות בתהום התשוקה – מאיימת על ההנאה, אך מעבר לה ובסופה – ההנאה (הרוגע). אכן, הקתרזיס קשור לחוויה הפסיכואנליטית במו זיקתו לתשוקה (בעבור לאקאן, הריגוש הוא ביטוי של תשוקה) ולדואליות הסבל וההנאה הכרוכים ב"דבר" שבבסיסה.

 

"אנטיגונה" לסופוקלס היא בעבור לאקאן מה ש"המלך אדיפוס" היה בעבור פרויד. בהתאם, חלק ניכר מהסמינר של 1959-1960 (כל חלקו האחרון) הוקדש לפרשנות יצירה זו באור התשוקה והמוות. אנטיגונה מונעת על-ידי תשוקתה העזה. לא פחות מכן, לאקאן מבחין ביופיה הרב. אך, מעל לכל, לאקאן מוצא את אנטיגונה כמי שכל חייה נתונים בסימן המוות: לא רק שעונשה יהיה להיקבר חייה בתוך קבר (בו היא תתאבד בתלייה), אלא שכל חייה במהלך היצירה הם חיים שצל המוות פלש לתוכם. התחום המטושטש הזה של מוות בחיים מצמיח מתוכו את התשוקה (זו נטועה, כזכור, ב"דבר", שהוא מרחבם של יצר-מין ויצר-מוות) ועמה היופי האחראי על מיתון התשוקה: "הכיבוי או ההרגעה של התשוקה באמצעות אפקט היופי" (שם, עמ' 249). לאקאן מאמץ במודע את הגדרת מושג היופי של עמנואל קאנט: היפה כנטול-תשוקה (או כל אינטרס אחר). היופי – מרחב החירות – הוא שמאפשר את העמידה בסבל (הכרוך בתשוקה): כי ביופי – ב"משחק החופשי של כוחות ההכרה", כהגדרת קאנט ב"ביקורת כוח השיפוט" – מרחיק האדם את עצמו מחייו, מעצמו (שם, עמ' 261).

 

לאקאן מתמקד במונח יווני החוזר עשרים פעם לאורך "אנטיגונה":ate. מונח זה מייצג את המיגבלה האנושית. אנטיגונה מבקשת להגיע בתשוקתה מעבר ל- ate שלה, מעבר למיגבלתה. וכשהיא נכלאת בידי קריאון בתא הקבר, הוא מושמת בגבולות ה- ate שלה. אנטיגונה חצתה את הגבול בין החיים לבין המוות וכזה גם עונשה: להיכלא חייה בקבר.

 

היא, שהצהירה על עצמה מלכתחילה – "אני מתה וחושקת במוות", מזדהה עם יצר-המוות הפרוידיאני (שם, עמ' 281), ובה בעת, מאשרת ביופיה הרב אופן של רחק הכרתי ואף "עיוורון מהותי" (שם, שם). שאסתטיזציה היא אופן של עיוורון כלפי הממשות. ברמת היצר, תשוקתה של אנטיגונה היא תשוקה למוות. בשורש תשוקה זו, התשוקה לאם (לאקאן כבר זיהה את ה"דבר" עם האם, כנטען בפרק "עשרת-הדיברות") ולאקאן מאתר שורש זה בטקסט של סופוקלס, הגם שאין הוא מצביע על מקור ספציפי. טענתו כללית: האם, יוקסטה, היא זו שהביאה לעולם (בדרך גילוי-העריות עם אדיפוס) את אנטיגונה, את אחותה, איסמנה, ואת שני אחיה –פוליניקוס ואתאוקלס – משמע, את זרע הפורענות הטרגי של המשפחה, וביחד עם זרע זה את התשוקה לפשע (המאפיינת את סך הטרגדיות של משפחה זו). התשוקה וההרסנות (המוות) הגלומה בה – הרי לנו נושא "אנטיגונה", לפי לאקאן.

 

ההיפעלות הקאתארטית של "אנטיגונה" אינה נפרדת מהדיוניסיות, זו המתגלית לקראת סיום המחזה  בהמנון לדיוניסוס הנשמע מפי המקהלה, ואשר בעקבותיו מתחוללת שרשרת הקטסטרופות הנועלות את הטרגדיה. נוכחותו המרומזת של דיוניסוס מאשרת את ההיסחפות בתהומות התשוקה, זו האחראית לסבל ולמוות הכובשים את סיום הדרמה.

 

הפסיכואנליזה פותחת בנקודת-האפס, ב- ex nihilo, שהוא הפשע (נגד האב) והוא מקור-החוק, ולפיכך, הפסיכואנליזה אתאיסטית במהותה (שם, עמ' 261). הפסיכואנליזה חולקת על הדת, אשר – כפי שראינו – מאמינה בשיקום הסבל ובפיצוי המלא על הקורבן. מנקודת מבטה של הפסיכואנליזה, דת היא אופן של הכחשה עצמית ודלוזיה. שבניגוד לדת, הפסיכואנליזה אינה פוטרת אותנו מן הסבל: להיפך, היא מאמינה בפחד וברחמים כאופן טיהור-עצמי, ויותר מכל – מאשרת את  הברית בין התשוקה לבין הסבל, דואליות יצר-המין ויצר-המוות המקננת ב"דבר".

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: