לאקאן: בראשית היה הדבר

                                                            בראשית היה הדבר

 

לקראת סיום הסמינר מיום 15 ביוני 1955, עצר ד"ר סרז' לקלר (כזכור, אחד המשתתפים הקבועים) את שטף הרצאתו של לאקאן ושאל: "משהו מפריע לי בכל העניין. מוקדם יותר, תרגמת ואמרת 'בראשית היתה השפה', וזו הפעם הראשונה ששמעתי זאת. למה אתה מתייחס? האם זהו התרגום שלך?" ("האגו בתיאוריה של פרויד ובטכניקה של הפסיכואנליזה", 1954-1955, הסמינר של ז'אק לאקאן, ספר 2, ניו-יורק, 1988, עמ' 291). ד"ר לקלר התייחס לקטע מוקדם יותר בהרצאתו של לאקאן, בו ציין הפסיכואנליטיקון את הימצאותו של הפרט בשיח לשוני עוד בטרם נולד: עוד קודם להיוולדו, הפרט הוא עצמו מהווה מסר לשוני, המסר כתוב על ראשו והוא נתון בתוך רצף של מסרים (שם, עמ' 283). זה הרגע  בו ציין לאקאן בלאטינית –  in principio erat verbum, שמשמעותו – "בראשית היתה המילה". לאקאן תהה כיצד זה שלא תורגם הפסוק מפתיחת ספר "יוחנן" ל –  "בראשית היתה האמירה" fides) ), שהרי אלוהים ברא את העולם באמירה – "יהי אור". כך או אחרת, לאקאן לא המשיך בנושא ורק ציין שהמונח היווני "לוגוס" (מאותו המשפט הפותח את "יוחנן" – "בראשית היה הלוגוס") מתייחס לשפה ולא לדיבור. ועדיין לא הבהיר מה פשר החשיבות שבהבחנה בין השניים ומדוע קדימות השפה. היה זה, כאמור, ד"ר לקלר, שבקש להעמיק בנושא. בתשובתו, שב לאקאן למשפט הלטיני הנ"לכדי לשוב ולהדגיש, שמדובר בשפה ולא בדיבור. Verbum, נדגיש, משמעו מילה, מה שלאקאן (בעקבות פרדיננד דה-סוסור) קרא "המסמן". ד"ר לקלר מאן לקבל את פרשנותו של לאקאן: בפותחו ויכוח ארוך, שלא היה כדוגמתו בסמינרים של לאקאן, התעקש לקלר שהמקור האוונגליסטי מתייחס לדיבור ולא לשפה. בהסתמך על ציטוט מ"הצליין הכרובי" של אנגלוס סילסיוס (ראה הפרק הבא), לאקאן הגיב בהבחנה בין אלוהים של הבריאה לבין אלוהים שלפני הבריאה: מה עשה אלוהים בבוראו את העולם? – הוא ברא את ה- Sich, את עצמו. ומה היה אלוהים בטרם הבריאה? הוא היה Mich, עצמי. לאקאן בקש לזהות את המעבר מה"עצמי" ל"עצמו" כמעבר (של אלוהים הוא עצמו) אל השפה, אל מרחב המסמנים.

 

זו הנקודה בה התערבה גב' X (דמות השומרת על אנונימיותה לאורך ספרי הסמינר של לאקאן), אישה  קוראת עברית ומעורה היטב במקורות יהודיים, בהעירה: "verbum הוא תרגום של המילה העברית 'דבר', מילה שפירושה אינו לא דיבור ולא שפה." (שם, עמ' 292) גב' X ידעה היטב שהתרגום העברי של ספר "יוחנן" פותח במילים – "בראשית היה הדבר והדבר היה את אלוהים."

 

באותו שלב, התחמק לאקאן מהתייחסות רצינית להערה, ורק חזר על טיעונו שהשפה קיימת מאז ומעולם, משמע – אף קודמת לעולם. כאן, לדעתו, שוכן ההבדל בין פרויד לבין אפלטון. הפילוסוף היווני סבר שכל דימוי מדמה אידאה, שהיא דימוי של אידאה נוספת, וכך הלאה: תיאוריית הזיכרון האפלטונית הסתמכה על שרשרת האידאות. כנגד זאת, הרעיון הפרוידיאני (לאקאני) בנושא הסדר הסימבולי מניח התחלה מוחלטת, "בריאה", מה שביוונית של יוחנן הקדוש נקראת "לוגוס", ומה שלאקאן מבקש להבין כשפה. התחלה לשונית זו מציבה את העבר כשורש של בריאות שבורא האני (ואשר האנליזה משתדלת לשחזר). אם כן, לא היזכרות באידאות, אלא היסטוריה של בריאות עצמיות שראשיתן שפה. ומכאן, "בראשית היתה השפה".

 

לאקאן סיים את המפגש הסמינרי של ה- 15 ביוני מבלי לענות לגב' X. דומה, שחש מבוכה-מה בעקבות הערתה, מה שעשוי להסביר את משפט-הסיום שלו: "בואו נעצור כאן; הלך די קשה היום."(שם, עמ' 293). ואולם, בסמינר כעבור שבועיים לאקאן פתח בניסיון לענות לגב' X. מה שאירע מכאן ואילך היה ויכוח סוער וסרבני, בו הועמדה סמכותו של לאקאן במבחן, שכמותו לא מצאנו לאורך הסמינרים.

 

לאקאן בקש מגב' X לפרט באוזניו על אודות המונח "דבר", בהזכירו שיוחנן כתב ביוונית ולפיכך, ספק אם חשב בעברית על המונח "דבר". פעם נוספת, גם חזר על טענתו, שה- verbum (מילה) קדם לכל דיבור, ואפילו ל"ויאמר" האלוהי של סיפור-הבריאה. גב' X התעקשה שמדובר ב"דבר", ולפיכך ב"דיבור" (שלא בהתאם להערתה המקורית שייחדה, כזכור, את ה"דבר", הן מהשפה והן מהדיבור). ללאקאן, שבקש הבהרה בדבר זיקת "דבר" ו"דיבור", הצביעה גב' X על אקט הבריאה האלוהית בדיבור (אקט שהובא כבר, כזכור, בידי לאקאן כהוכחה לבריאה באמירה, אך זאת עוד בטרם בא להפריד בין שפה לדיבור). אלא, שהפעם, לאקאן התעקש ש"ויאמר" אינו "דבר" או דיבור, אלא "בדיוק להיפך" (שם, עמ' 310). את ה"להיפך" נבין בהמשך. "לא! אין זה בדיוק להיפך!", עמדה גב' X על שלה, בספרה על המסורת החז"לית שזיהתה את "ויאמר אלוהים", מפסוק 3 של פרק א' ב"בראשית", בבחינת "יישות מתווכת בין הבורא לבין הבריאה", יישות שהיא הדיבור ובה החוכמה. גב' X אף שללה את ייחוס הלוגוס לתנ"ך (לבריאה, בכלל זה), בהבינה את הלוגוס כרציו מטאפיזי. משמע, גב' X סירבה לייחס לתנ"ך תפישת עולם (יוונית), לפיה הטבע מציית ל"לוגוס", לחוק ולמושגים קבועים, סטטיים ואסנציאליסטיים. ההוויה, לפי התנ"ך, נמצאת בתנועה במהותה, הדגישה. במילים אחרות, גב' X המסתורית הבינה את "בראשית היתה השפה", ו"השפה" כתרגום של "הלוגוס", כהנחה לאקאנית המאשרת שפה ורציונליות אסנציאליסטית בבסיס היש. ש"לוגוס" הוא  גם דיבור וגם הגיון אסנציאליסטי. גב' X מיאנה לקבל תפישה שכזו כפירוש האותנטי של המקור העברי-נוצרי.

 

לאקאן נמצא מתגונן-משהו. הוא הפיל את האשמה על יוחנן הקדוש: "לא אני אומר זאת, אלא יוחנן הקדוש" (שם, שם). "לא, הוא לא אומר זאת", הגיבה גב' X בבטחון מוגבר, ובהדגישה פעם נוספת את עקרון התנועה של ההתהוות ואת ההבנה (היהודית) שאירועי הטבע הם תולדות של דיבור אלוהי. היקום אינו קבוע עד תום ואינו רציונלי-אסנציאליסטי, אמרה. לאקאן, המופתע למדי מ"התקוממות" אינטלקטואלית זו, החל שולף מאמתחתו תחמושת-עזר, נוסח ספרו של ברנט (Burnet) [בלית כל מידע נוסף, ניתן להניח שהכוונה לתיאולוג מהמאה ה- 17, אנדרו ברנט, או לתיאולוג מהמאה ה- 18, גילברט ברנט, הבישוף של סליסבורי] ובו הצגת מושג הלוגוס של יוחנן כתואם את המילה הארמית "מימרה". "והרי בעברית, מילה זו כמוה כ'דבר'. ה'דבר' הפך לעמדה חז"לית סובסטנטיבית, אמרתי לך.", הטיחה גב' X. שמבחינתה, הסדר הפילולוגי ראשיתו בספור הבריאה של ספר "בראשית", המשכו בפרשנות חז"ל וסופו במושג הלוגוס של יוחנן. לאקאן החל מסתמך על מילונים. הוא מצא ש"מימרה" קשורה (דרך הפעל אמ"ר) ל"ויאמר" של "בראשית", בעוד שורש המילה "דבר" נראה לו חורג מדיבור אלוהי (המקור שלו, “Genesius”, קשר את שורש המילה "דבר" באופן כלשהו לדיבור מוליך-שולל, מפתה). גב' X , שהעברית מוכרת לה היטב, כאמור, עמדה על שלה: ה"דבר" כדיבור בורא. אלא, שגם לאקאן – אדם עיקש ומלא בהכרת סמכותו וערך עצמו, לא זז מעמדתו. מבחינתו, ה"לוגוס" של יוחנן עניינו שפה, וזו קדמה אפילו ל"ויאמר" האלוהי של הבריאה (שם, עמ' 312).

 

מדוע ההתעקשות הלאקאנית ומה חשיבותה? ביסוד ההתעקשות בסיס תיאורטי עקבי. שכן, מושג השפה של לאקאן, השפה בבחינת עקרון ראשוני, מושתת על נוכחות והעדר, וביתר דיוק, על נוכחות שלרקע היעדרות (שם, עמ' 313). נוכחות המסמן מושתתת על העדר המסומן. בתור שכזו השפה היא התנאי לדיבור וקודמת לו. ולכן, "בראשית היתה השפה". יתר על כן, בתור שכזו, השפה אינה "דבר" (בין כדיבור ובין כמושא), כפי שגב' X מתעקשת להבינה. אך, לא אישה כגב' X תיכנע: "למדתי את כל הטקסטים הללו", הגיבה ללאקאן, בהתייחסה לספרי בלשנות למיניהם, השוללים את הבנתו הצרה של לאקאן את המונח העברי "דבר" בבחינת דיבור שקרי. עתה, הפנתה את הפסיכולוג ל"ישעיהו" נ"ה, בו מוצג הדיבור האלוהי כיורד ארצה כגשם משמים, מפרה את העולם וחוזר כדיבור מופרה: "כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרווה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל, כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם, כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו." (פסוקים 10-12) "זהו דיבור יצירתי… והוא מתקשר ל'מימרה' שבארמית… זהו דיבור שהוטען בחיים." (לעיל, "האגו בתיאוריה של פרויד ובטכניקה של הפסיכואנליזה", עמ' 313) זהו אותו דיבור של "ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור", באשר זהו דיבור בורא, דיבור יוצר ומאשר חיים. ברם, לאקאן אינו יכול לקבל זאת. מושג השפה שלו "אופטימי" פחות, בהיותו מחוייב ל"יצר-המוות" לא פחות משמחוייב לאישור החיים. מושג השפה שלו חייב לאשר העדר וסירוס, משמע שלילת תשוקה, שלילת חיים. השפה יסודה במניעת התשוקה, לימד לאקאן. גב' X, האמונה על התפישה היהודית, המבינה את השפה כמתווכת בין הדובר לבין מוצר הדיבור, כוללת בתיווך יצירתי זה את ה"דבר" (דיבור) של יוחנן, את "ויאמר" של "בראשית" ואת "מימרה" של המסורת הרבנית-תלמודית. "מה שאת מכנה מסורת רבנית הינו ניואנס גנוסטי", קבע לאקאן (בנסיון אחרון להציל את פרשנותו מאזוטריקה, כביכול). "היא מאפשרת גנוסטיקה, אך אין היא גנוסטית כשלעצמה. זוהי חשיבה ליגליסטית", דחתה גב' X. מבחינתה, העמדה החז"לית היא עמדה דתית, ולא גנוסטית. משמע, לא ידע מיסטי אזוטרי המבטיח נתיב אלטרנטיבי להכרה טרנסצנדנטליסטית. כמובן, שהצדק עם גב' X: תפישת הדיבור האלוהי כתיווך בין הבורא לבריאה אינו הבחנה קבליסטית, או ניאו-אפלטוניסטית וכיו"ב. שהבנה זו את הדיבור שייכת לגוף  הפרשנות של תורת הדת היהודית. פרשנותו של לאקאן היא היא זו האזוטרית.

 

הויכוח נבלם בנקודה זו מבלי שהוכרע. קולה של גב' X לא עוד נשמע. בסופו של דבר, הגם שמבחינה פילולוגית נראית גב' X משכנעת יותר, ללאקאן אין מנוס אלא לשמור אמונים לרעיון ה"בראשית היתה השפה", ולו גם במחיר סירוס-מה של הפסוק הידוע מ"יוחנן". שבסופו של דבר, בל נשכח: מקורות תיאולוגיים משמשים ללאקאן אך כמטאפורות לתהליכים פסיכואנליטיים.

 

חמש שנים מאוחר יותר, ב- 16 בנובמבר 1960, בפתחו את הסמינר השנתי בנושא "ההעברה" (Le transfert), העלה לאקאן מספר אופציות של "בראשית": "בראשית היה הפרקסיס" (רמז למרקס?), "בראשית היה האקט" (die Tat; לאקאן נוקט במונח הגרמני ומרמז ל"פאוסט" של גיתה – ראה להלן) ו"בראשית היתה השפה" (le Verbe). לאקאן אינו מהסס באיזו ראשית יבחר, כפסיכואנליטיקון: הגם שמבחינת החוויה הפסיכואנליטית הטיפולית, "בראשית היתה האהבה" (אך, על גורלה של זו כבר קראנו בפרקים לעיל), אין ללאקאן ספק, שבכל הנוגע למעמד הלשוני של תת-ההכרה וקדימותה של השפה "אקס-ניהילו" (ראה להלן הפרק הנושא כותרת זו) – "בראשית היתה השפה". ("ההעברה", 1960-1961, הסמינר של ז'אק לאקאן, ספר 8, פריז, 1991, עמ' 12)

 

לא היתה זו הפעם הראשונה שלאקאן נדרש לבחור בין אופציות של "בראשית": כבר בהרצאתו ברומא בספטמבר 1953, בחר בבריאה הלשונית, אך איחדה עם הבריאה הפאוסטית בבחינת "הפעולה הלשונית" של האדם: "ההיפוך שמהפך גיתה את נוכחותה (של המילה) בשחר הדברים, 'בראשית היתה הפעולה', נהפך הוא עצמו על פיו: בראשית היתה, ללא ספק, המילה (le Verbe, אומר לאקאן/ג.ע), ואנו חיים בבריאתה, ברם זוהי הפעולה של רוחנו שממשיכה ללא הרף את מעשה הבריאה באמצעות חידושה המתמיד." (“The Function of Language in Psychoanalysis”, in “Jacques Lacan – The Language of the Self”, ed. Anthony Wilden, Baltimore and London, 1981, pp.34-35)

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: