לאקאן: אלוהים כפסיכוזה

                                                     אלוהים כפסיכוזה

 

בין 1884-1885, לאחר תקופה קצרה של היפוכונדריה, שוחרר דניאל פול שרבר – פיגורה מרכזית בעולם המשפט הגרמני דאז – מהקליניקה של פרופ' פלכסיג כשהוא מוגדר כבריא בנפשו. מקץ שמונה שנים נוספות, מונה שרבר לשופט נשיאותי בבית-הדין לערעורים של העיר לייפציג. בגיל 51 שב מצבו להתערער. הוא הוכנס להסגר בבית-מחסה בדרזדן וכאן נשאר עד 1901. במשך החודשים האחרונים לשהייתו במוסד, כתב שרבר את "זיכרונות מחלתי הנפשית", דו"ח מפורט וארוך (בן כ- 500 עמודים) על-אודות שיגיונותיו. הספר, שראה אור ב- 1903, צד ב- 1909 את עיני זיגמונט פרויד, שפרסם כעבור שנה את מאמרו, "הערות פסיכואנליטיות על דיווח אוטוביוגרפי של מקרה פאראנוייה".

 

"מקרה-שרבר" לא שימש לפרויד בסיס להבנת התופעה הדתית. שלושים שנה מאוחר יותר, ב"משה ומונותאיזם" (1939), קישר פרויד בין דלוזיה והכרה דתית מסויימת: "למדנו מפסיכואנליזה של אינדיבידואלים, שאימפרסיות מוקדמות ביותר שלהם (…) בוראות בזמנים כאלה או אחרים אפקטים בעלי אופי קומפולסיבי (…). אחד מאותם אפקטים עשוי להיות הופעת האידאה של אל יחיד ועצום (…). לאידאה כגון זו אופי קומפולסיבי: חייבים להאמין בה. כל עוד זוהי אידאה מעוותת, ניתן לתארה כדלוזיה…" (זיגמונד פרויד, "משה ומונותאיזם", – – – )  

 

ללאקאן עניין רב בהבנת ה"עיוות" הנדון, ו"מקרה-שרבר" מהווה בעבורו כר נרחב לעיון הבא לבסס את תורתו התת-הכרתית הלשונית:

 

דניאל פול שרבר חש עצמו כמי שנקרא משמים לגאול את העולם ולהשיב למין האנושי את ברכת-האל. לטענתו, עצבים הנתונים במצב רגשה (כעצביו) ניחנים בסגולת ההתקשרות לאלוהים. ואכן, כבר הפרק הראשון של זיכרונות-שרבר דן בתיאוריה על אלוהים: הקשר המיוחד בין העצבים האלוהיים לעצביו של שרבר; והקרניים השמימיות כתשתית לנשמות האנושיות (רשמים המוטבעים בעצבי-האדם הופכים לחומר המתגלם-מחדש בקרניים המזינות את הפעילות האלוהית). לאקאן מאתר שני סוגי אלוהים בו-זמניים בפנטסמגוריה של שרבר: האחד, אלוהים אונטולוגי-שכלי, "שפינוזיסטי" לא-במעט; והשני – אלוהים פרסונלי-ארוטי, עמו מקיים שרבר יחסים בתפקיד אישה. היותו אישה הוא ביסוד שליחות-הגאולה שלו, כך חש שרבר. הוא מודע לכמויות אדירות של עצבים נשיים שהועברו לגופו. באמצעות הפרייה אלוהית (שרבר כאשת-אלוהים וכפרטנר למשגל  עם אלוהים) יוולדו בני-אדם חדשים, מבורכים, ובזאת תבוא שליחותו של שרבר לסופה. אלא, שבן-זוגו של שרבר, אלוהים, רחוק מלהיות ישות מושלמת: כי, בכל אחד מהתגלויותיו, זהו אלוהים מוגבל, המסוגל להכיר דברים אך ורק בחיצוניותם ונטול כל הבנה לגבי המצב והצרכים האנושיים.

 [הערה: נזכיר את טיעונו של אקאן בדבר "בורותו האיומה של אלוהים" היהודי, בכל הקשור לאי-הכרתו בפרקסיס המיני-דתי של הדתות האליליות ("מאחורי הפסיכואנליזה", 1969-1970, הסמינר של ז'אק לאקאן, ספר 17, פריז, 1991, עמ' 158).]

 

לכל היותר, אלוהים אוגר מידע על הנעשה בספירה האנושית – ההמצאות הטכנולוגיות וכו' – בזכות השיח שלו עם הנשמות-קרניים העולות השמימה. אלוהים זה הוא האחר המבטיח אחדות לפרגמנטריות של הגוף האורגני של שרבר, והגוף הזה נשי (קרניים נשיות חדרו לגופו). ששרבר הוא רעיית האלוהים (הגם שאין בספרו של שרבר תיאור התקשרות פיזית בין השניים). לאקאן משווה בין השיגיון הדתי של שרבר לבין חווייתו המיסטית של יוחנן מן הצלב: "גם הוא, במסגרת ההתנסות בעליית הנשמה השמימה, מציג עצמו בעמדת מקבל ומעניק ואפילו מדבר על נישואי הנשמה עם הנוכחות האלוהית." ("פסיכוזות", 1955-1956, הסמינר של ז'אק לאקאן, ספר 3, ניו-יורק, 1993, עמ' 77).

ואף על פי כן, ההבדל התהומי: שרבר אינו מספק לקוראיו שום רגש של חוויה אישית מקורית. דיווחו אובייקטיבי עד תום. אין בו שמץ של שירה (לאקאן: בשירה מאמץ המשורר סדר חדש של יחסים סמליים כלפי העולם – שם, עמ' 78. כפי שנראה להלן, בעייתו של שרבר היא בקריסה של סדר סמלי ואי-היכולת לשקמו). ניתן לאבחן אצל שרבר, אומר לאקאן, בצורך גדול לזכות בהכרה, ובמקביל, הפנמה טוטלית של כלל עולם התופעות: "כמעט שאין דבר בסביבותיו שבמובן מסויים אינו הוא." (שם, שם) משהו מסוג האחדות הראשונית של תינוק עם אמו. שרבר מתאר את אלוהיו כאחדות טוטלית הנחווית בתוככי עצמו, אמת ראשונית ובלתי-מעורערת המהווה עריבות לקיומו: "כזה הוא הדבר. זוהי עובדה שיש לי לגביה את ההוכחות הישירות ביותר וזה יכול להיות אך ורק אלוהים, אם קיימת משמעות למילה זו. מעולם בעבר לא ייחסתי משמעות למילה זו, וברגע שחוויתי את הדברים הללו, חוויתי את אלוהים. לא החוויה היא העריבות לאלוהים; אלוהים הוא הערב לחווייתי. אני מדבר אליכם על-אודות אלוהים. חייב הייתי לקבל זאת ממקור כלשהו, ובאשר לא ממטען הדיעות הקדומות של ילדותי קבלתי את הדבר, התנסותי אמיתית היא." (שם, עמ' 124)  יצויין: שרבר גדל במשפחה חילונית וקבל חינוך ברוח ה"ההשכלה".

 

אלוהי שרבר הוא נוכחות (לאקאן מדגיש את אי-ההיעדרות של אלוהים זה. שבהכרה השפוייה אלוהים נעדר. אי-שפיותו של שרבר היא ברגרסייה שלו לאחדות עם "נוכחות") וזו מתגלה כאופן דיבור. אלוהיו מדבר ללא סוף, אך הוא מדבר מבלי לומר דבר. אלוהים מוגבל, כאמור. בהתאם, ב"תיאולוגיה" השרברית לא נכלל עקרון ההשגחה, דהיינו – אלוהות מתגמלת [בעוד(במונחים פרוידיאניים), תת-ההכרה השפוייה נזקקת למושג הכוח העליון המתגמל, לסופר-אגו, אצל שרבר אין ליחסים הארוטיים עם אלוהים תיפקוד סופר-אגויי]. בעצם, לשרבר יחסים אמביוולנטיים עם אלוהיו, גלגול מגאלומני של יחסיו הדיבוריים עם מטפלו-לשעבר, פרופ' פלכסיג. לדעת לאקאן, המניע הנפשי העמוק של שרבר הוא חרדת נטישה (שם, עמ' 127): בכל עת ששרבר מאבד קשר עם אלוהים כנוכחות, פורץ מתוכו כאב בלתי-נסבל. כפי שנראה להלן, אלוהים כפסיכוזה הוא בעיקרו תשוקה לאחדות ראשונית עם האם.

 

עניינו של לאקאן בפסיכוזות של שרבר קשור בהבנת התהליך הנפשי כאופן התקשרות של מסמן-התשוקה עם המסומן (ה"דבר"). ההתדרדרות הנפשית אירעה לשרבר משנתקף באימת מוות (שרבר העיד שחווה מין מוות, ואף קרא בעיתון הודעת-אבל על מותו) ונסוג מבחינה תת-הכרתית אל "שלב-הראי" הטרום-הדחקתי. התקפת החרדה (ושאיפת-התאבדות) הראשונה התחוללה בהיותו בדירת אמו. בעבור לאקאן, כאן החלה ההזדהות התת-הכרתית של שרבר עם תשוקת-אמו (כמוכר לנו מ"שלב-הראי"). בגין אי-אפשרותו להוות את הפאלוס הנעדר של אמו, מצא שרבר את הפתרון בהפיכתו את עצמו לאישה. זאת ועוד: בהיותו לאשת-האלוהים (מושיעו של המין האנושי), יהפוך שרבר לאישה שהמין הזכרי כולו כמה לה. זו המגאלומניה  של שרבר. בנסיגה נפשית זו ל"שלב-הראי" האימהי, הפקיע שרבר ממצבו הנפשי את "שם-האב", את ההתערבות המפצלת ומפרקת את האחדות הטוטלית של התינוק עם אמו, זו ההתערבות המשליטה את החוק (והשפה) על-יסוד עקרון ההדחקה: מסמן-התשוקה מופרד לעד ממסומנו, אך עורג אליו כל החיים. מכאן ואילך, הפסיכוזה שורשה בחסימת ההדחקה הראשונית, שהיא תנאי לסדר סמלי. חסימת ההבנייה הלשונית והסדר הסמלי אחראית אפוא על תופעות השיגיון: מסמן-תשוקה אבוד, הממיר זהויות מדומות המאשרות אחדות מדומה עם המסומן.

 

כמפורט ב- “Ecrits” (הפרק: "על הטיפול האפשרי בפסיכוזות", ניו-יורק, 1977, עמ' 179-225), בשיגיון הפסיכוטי מסמן-התשוקה השתחרר כליל מהמסומן (ולא סתם מופרד ממנו בבחינת תחליף, כמקובל בתיפקוד לשוני שפוי). "שם-האב" מעולם לא הגיע אל מקומו של האחר, וחסרונו (ה"חור" שהדבר פוער) גורם למפולת של עיצובו-מחדש של המסמן במדומה. בשיאו של תהליך זה, בו שרוי הסובייקט באחדותו המדומה ונטולת-ההדחקה עם אמו, המסמן והמסומן מוקבעים במטאפורה שיגיונית. הפאלוס, שפסק לתפקד כמסמן-תשוקה מודחקת, חוזר "מחופש" בתחפושת ה- jouissance הדו-מיני (הטרנסווסטיטי: הפרט הפך את עצמו לפאלוס של אלוהים, משמע לאישה). הנה כי כן, מניעת תיפקודו של "שם-האב" (Verwerfung) פערה "חור" בשדה המסמן. מסביב ל"חור" זה התחיל האגו להתדרדר אל מקומו של האב הסמלי הנעדר במטרה לתפוש את מקומו של האחר. בה בעת, המקום הפרימורדיאלי של האם נתפס בידי הכוח הבורא האלוהי (האחר השמימי). מעתה, הפרט מתאחד עם אמו באמצעות האחדות הארוטית הנשית עם אלוהים.

 

במקרהו של שרבר, משהו השתבש, אכן, בתהליך המעבר ההתבגרותי מהמדומה אל הסמלי. השיח שלו נותר בתחום המדומה. מסיבה כלשהי, ה"סירוס" לא התממש, ומשרבר נמנעה אפוא אפשרות התערבותו של "שם-האב" והיותו לאחר (Autre). מכאן המום הנפשי שלו בכל הקשור ליכולתו לדמות ולהתנסות בעולם. ה"חור" במערך הסמלי, אותה היעדרות של "שם-האב", הומרו בנפשו של שרבר בצו האלוהי להיות אישה. כי, בלית סירוס, חסר שרבר את מסמן-התשוקה (הפאלוס), אשר יקשרו לאם הרחוקה. לפיכך, הוא הפך את עצמו לתשוקה לפאלוס, כלומר לתשוקה להיות אישה. שפיות הנפש תובעת, מלמד לאקאן, שימורו של ה"חתך" הנגרם על-ידי ה"סירוס" האבהי. התבגרות תקינה ובריאות נפשית אינן נפרדות מה- coupure הנפשי, אותה תודעה של אובדן האחדות הראשונית, הגירוש מגן-העדן של ה- jouissance.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: