לאקאן: אלוהים, אני והאחר

                                                      אלוהים, האני והאחר

 

ב- 20 ביוני 1956, ערב-סיום הסמינר השנתי שהוקדש לבחינת הפסיכוזה התיאולוגית-ארוטית של דניאל שרבר (ראה הפרק "אלוהים כפסיכוזה"), נדרש לאקאן לעיון ביחסי אני-אתה במונחי אדם-אלוהים. לא, שום זיקה ישירה למרטין בובר. לאמיתו של דבר, אנטי-בובריאניות (וזאת, מבלי אפילו להזכיר את שם בובר). כי לאקאן רואה את מושג ה"אתה" כמושג הנסמך על האגו המבטא מושג זה (והאגו, נזכור, הוא האובייקטיביזציה העצמית המדומה של הסובייקט). יודגש: לאקאן אינו מקבל את התפישה המצמצמת את התקשורת הלשונית לדו-קוטביות של אני-אתה: תקשורת זו, ובפרט צורת הדיבור בה אנו מכריזים על האתה, היא "מנגנון מורכב שאין לצמצמו לאינטואיציה של שני מרכזים (אני-אתה) המחליפים ביניהם סימנים." ("הפסיכוזות", 1955-1956, הסמינר של ז'אק לאקאן, ספר 3, ניו-יורק, 1993, עמ' 289). לאקאן מציב גורם שלישי ומתווך – האגו: "ישנו משהו אחר, מעבר לאתה, ומשהו זה הוא האגו… מידת האינטנסיביות והנוכחות של אגו זה היא היא שתכריע לגבי זיקת אני ואתה." (שם, עמ' 286-287). אלא – וכאן הבעייה – שהאגו אינו מסוגל לתמוך ב'אתה'  עד תום, וזאת בתוקף היות האגו בבחינת המדומה העצמי של הסובייקט. בהתאם, לאקאן טוען, שכל עת שאני פונה באמצעות האגו אל האחר ("אתה" בבחינת אחר), חייב להיוותר דבר-מה בעייתי ובלתי-וודאי בקשר הבסיסי בינינו: "במהותו, האני חומק ולעולם אין בכוחו לתמוך ב'אתה'." (שם, עמ' 287)

 

אלא, שלאקאן אינו עוצר בנקודה פסיכואנליטית ספקנית זו. הוא מבקש אחר מקורותיה בעצם התרבות היהודית-נוצרית, שהציבה את האני בשורש מהותה. שלכאורה, רק אותו אני אבסולוטי, שאמר "אהיה אשר אהיה" "מתוך העץ הקטן הבוער" (שם, עמ' 288), רק הוא בכוחו לתמוך ב'אתה'. כאן, סבור לאקאן, מקור השוני בין המסורת היהודית-נוצרית לבין זו היוונית. כי האל היווני לא ינסח את עצמו במונחי 'אני', משמע – לא יגדיר את עצמו בבחינת 'אני הוא זה שישנו' (למותר לציין, שהבנת לאקאן את המשפט "אהיה אשר אהיה" במונחי "אני הוא מי שאני" מתעלמת ממורכבותו של משפט זה, אשר יותר מהצבת האני במרכזו, מניח בשורש המהות האלוהית תהליך התהוות עתידני ופתוח. שלא לומר, האפשרות לפרש את "אהיה אשר אהיה" כסוג של סירוב להגדרה. ברם, אין בכל אפשרויות אלו משום שלילת ההבחנה הלאקאנית במרכזיותו של האני במשפט האלוהי הנדון).

 

לאקאן מזמין את שומעי הסמינר להרהר, למשל, באל של אריסטו, כדוגמא לתפישה יוונית: מה יהיה יחסו של האדם האריסטוטלי כלפי העולם, כלפי כל אחרות שהיא, בהסתמך על כך שהאל האריסטוטלי הוא הגורם השמימי הקבוע מכל ("מניע בלתי מונע", כהגדרת אריסטו ב"מטאפיזיקה")? האל האריסטוטלי, נזכור, אינו אל שמכריז על עצמו במילים, אלא הינו חלק ממערכת הכוכבים, הגורם היציב מכל במערכת זו. מכאן, יחס יישותי אל האחר, יחס שונה ביותר מהיחס ההווייתי המוכר לנו. נקודת-מוצא הווייתית-רליגיוזית זו אחראית לכך, שבמרכז המחשבה הדתית היהודית-נוצרית שוכנת האידאה של החיים בסימן חיל ורעדה. לאקאן נוקט במפורש בשתי המילים הקירקגוריאניות הללו, אשר מטענן הרליגיוזי כבד, אלא שלאקאן הוא פסיכואנליטיקון, ובעבורו חיל ורעדה הם, קודם כל, תולדת רגש-אשם כלשהו השוכן במלוא-כובד-משקלו ביסוד חווייתנו הפסיכולוגית (וביסוד כל התייחסות שלנו אל האחר). וכלום לא מצאנו לעיל (בפרק "הגירוש מגן-עדן") זיהוי של אלוהים ("זה שאינו מוליך שולל") עם החרדה?  לפיכך, לאקאן מאמין שיש לו סיבות טובות לתהות האם הביטוי האלוהי "אהיה אשר אהיה" אינו אחראי, בעצם, על יחסנו המסויים כלפי האחר. שהלא, זכור לנו הבסיס הפרוידיאני למושג האל – רצח-האב, ההדחקה, רגש-האשם והסובלימציה – בסיס שאושר בחלקו בידי לאקאן (וראה בנדון הפרק "עשרת-הדיברות"). מה שראשיתו רגש-אשם, מתגלה מאוחר יותר כ"אהיה אשר אהיה", ולאחר מכן, הוויית-אני אולטימטיבי כתשתית לכל אחרות. לאקאן מסרב להשלים עם מערכת תיאורטית שכזו. 

 

לפני הכל, האחר האבסולוטי האלוהי: בהכריזו על עצמו "אהיה אשר אהיה", משמע – הגדרה עצמית מעגלית, טאוטולוגית, מסתגרת וחמקנית – אלוהים דן את עצמו להסתתרות, להסתרת-פניו. יותר מזאת: לאקאן מאתר בנקודת-מוצא זו של הגדרה-עצמית אלוהית לגיטימציה לאתאיזם: "כל מה שמכריז על עצמו כ'אהיה אשר אהיה' הינו בעייתי לחלוטין (…) בלתי-ניתן לתמיכה אלא על-ידי אידיוט." (שם, שם). הנה כי כן, השורש הדתי היהודי-נוצרי של יחסי אני-אתה מאשר בעייתיות בסיסית חמורה של יחסים אלה, את חולשתם הפנימית כפי שהוצגה בתחילת פרק זה. "באופן בו אנו ממקמים את האחרים, האחרים הקטנים, לאורו של האולטימטיבי, האחר המוחלט, זה האופן בו תוגדר הצורה בה אנו מפרקים את העולם לפרגמנטים." (שם, שם). שבשורש-השורשים של יחסנו אל העולם (ולאקאן מאחד את היחס ל'אתה' עם היחס ל'זה') ניצבת הוויה ("אהיה אשר אהיה") ולא יישות (האל היווני היה יישות, etant ולא etre), והוויה זו מקרינה על קיומנו מתח מסויים בין אני אולטימטיבי לבין אחרות שאינה יכולה להסתמך עד תום על אני זה, שחידתיות גדולה נותרת בסוד-מהותו. החידתיות האימננטית של אלוה אינה אלא אנלוגית לחידתיות האני התלוי בשירותי האגו.

 

האני כנקודת-מוצא להתייחסות אל האחר? לאקאן דוחה תפישה מסורתית זו. מלבד החולשה התיאולוגית שאיתר בשורש תפישה זו, הוא סבור, שבמידה שקיים מינימום של מובן-מאליו בחוויה האנושית, הרי זה שאנחנו פחות ממה שהננו, וזאת בתוקף הכאוס המפחיד שאנו חווים בתוכנו בכל רגע ורגע. (שם, עמ' 289). רוצה לומר, לאקאן מטיל ספק גדול בכוחו של האני (הפגיע, הבלתי-וודאי והמעוות על-ידי האגו) לשמש מנוף ליחס אל ה,אתה' במובנו הכולל ביותר.

 

תולדות הפילוסופיה המערבית הן נסיון מתמשך להבקיע מבעד למסכים המפרידים בין האני לבין האחרות. המסורת הפילוסופית המערבית, האפלטוניסטית ביסודה, שזיהתה את המסכים של האשלייה, הסברה, האמונה, המדומה, הייצוגי וכיו"ב, גם האמינה באפשרות ובצורך להרים מסכים אלה ולפרוץ את גבולותיהם. לצורך זה, הונחה "מהות" מטאפיזית ביסוד האחרות, וזו הוטענה לאורך מאות שנות ניאו-אפלטוניזם בנוכחות אלוהית. איתור האלוהי בתוכך, הבטיחו לנו פילוסופים ותיאולוגים, הוא שלב ראשון לקראת התאחדות עם האמת האלוהית המוחלטת, השוכנת גם בסוד היש החומרי. הוגים מאוחרים יותר, אקזיסנציאליסטיים (כמרטין בובר, למשל) ופוסט-סטרוקטורליסטיים (עמנואל לוינס, לדוגמא), אף הבטיחו לנו נתיב פתוח בין האינסופי שבתוכנו לאינסופי שבנפש הזולת. ההבטחה ההיסטורית הזו, מסתבר, אינה תופשת עוד בהקשר התיאוריה הלאקאנית. שזו מציבה סימן-שאלה גדול בלב האלוהות, ובהתאם, מקרינה ספק זה על כל הנגזר ממנה. סופו של דבר, תלישות וחמקנות של האני נותרו ללא גאולה, כאשר בידי המדומה (האגו) נותרה סמכות, אשר עמה מחוייב הסובייקט לנהל משא-ומתן מתמיד לכל אורך חייו. בה בעת, בין האני לבין האחר יוותרו תמיד כתמים אפלים של סימני-שאלה ואי-וודאות. ניתן לומר, כמדומה, שלאקאן הרכיב את האגו על הקב"ה בכבודו ובעצמו. שהמסך המפריד בין האני האלוהי המוחלט, זה שיזוהה עם ה"דבר" (כמפורט לעיל בפרק"עשרת-הדיברות"), לבין הגדרתו העצמית כ"אהיה אשר אהיה" הוא מסך בין אני לבין דימוי-עצמי מפוקפק, דהיינו אגו. ואם מוסקת מהשורות הללו ספקנות לגבי הכרה מוחלטת של אמת, נזכיר לקורא את שנאמר לעיל בפרק "פסיכואנליזה ותיאולוגיה נגאטיבית", שהמעבר הטיפולי באנליזה מה"מקרי" אל ה"מהותי" הוא המעבר אל ההכרה באחרותך כהיעדרותך.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: