לאקאן: אחת אלוהינו

                                                          אחת אלוהינו

 

תפיסת האלוהות הלאקאנית מתמקדה ברעיון של האלוהים כאחר, או האחר כאלוהים. מבחינת לאקאן, הנוכחות הנעדרת המכרעת של האחר בנפש האנושית הייתה "גירוש רוחו של אלוהים הישן והטוב." (Feminine Sexuality, eds. Juliet Mitchell & Jacqueline Rose, London, 1982, p.140). שהרי, נוכחנו, ועוד נשוב וניווכח, בטיעונו החוזר של לאקאן, שאלוהים אינו בנמצא. לאור כל זאת, מפתיע לגלות את לאקאן כמי שבא לאשר אלוהות במישרין: "…מטרתי דווקא להראותכם במדויק במה הוא מתקיים, האלוהים הישן והטוב הזה." (שם, עמ' 140-141). אלא, שלאקאן אינו מתמהמה ומודה, שהתיאולוגים לא יאהבו את התיזה שבאמתחתו.

 

ואמנם, הפגישה השישית של הסמינר הלאקאני השבועי ב-1972-1973 חשפה את פני האלוהים כפנים נשיות. מעין (Elle)והים, או אלה, ואם נתעקש, "אל שדי" בהוראת שדיים… אם לדייק, יותר מחשיפת פני אלוהים, הייתה זו האורגזמה הנשית הייחודית שהועלתה למעלה שמימית. בבחינת  Ascension  פסיכואנליטי ארוטי. "אלוהים וה-jouissance  של ה¹אישה" הוא שם  ההרצאה, כפי שהודפסה לימים ב- “Encore”, הספר מס' 20 של הסמינרים הלאקאניים (פריז, 1975, עמ' 61-82; ניו-יורק, 1998, עמ' 61-77). כאן למדנו כי, בבחינת התשליל של הגבר, האישה מתבטלת כישות והופכת למושא פנטזיוני המוגבה למקומו של האחר, שהוא גם מקומו של אלוהים: כל עוד אלוהים לא גילה פניו, אומר לאקאן, מתפקדת האישה כמקומו הסימבולי (לעיל, Feminine Sexuality, עמ' 50), משמע האישה מתפקדת כמקום ממנו היא באה, באה בביאת האביונה. אם תרצו, מה"אישה" צנחו היו"ד והשי"ן – היש – והותירו אותה ברמת ה"אה" האורגזמי.

 

כתב מלקולם בואי בספרו על לאקאן: "'אלוהים' משמעותו שני דברים באותו פרק הוא עצמו: אלוהים הוא 'האחד', אשר המיניות הזכרית מסמיכה ואשר הפסיכואנליזה – בשיתוף עם התיאולוגיה הנוצרית – מסוגלת לחשוף במגוון אינסופי של הקשרים אנושיים. בה בעת, אלוהים הוא גם האחר, ויהא זה אותו פגם, שאין מנוס ממנו, המופיע בין שני הפרטנרים בסידור המוכר היטב, אשר אין לכנותו בפירוש 'יחסי-מין'. (…) אין בנמצא דבר כמו יחסי-מין, שב ומכריז לאקאן: כי, למרות שכל פרטנר משחק את תפקיד הסובייקט כלפי האחר של האחר, לעולם לא תוכל להיווצר סימטריה או הדדית: השפה תיצור תמיד מטען עודף (…) של אחרות, צד שלישי הנמצא בכל מקום והחזק דיו בכדי שיכונה אלוהים. מידתו המיוחדת של ה- jouissance הנשי היא היכולת לבטא ביתר שאת את שני האלוהים הללו. ה- ouissancej הנשי כתוספת תמידית לאחד וכאוייב לכל מערכת שניתן להקים לכבודו (…). רק בנדיר נתבקשה האורגזמה לשאת עול פילוסופי כה כבד." (Malcolm Bowie, Lacan, London, 1991, p.154)

 

דרכו של לאקאן אל האלוהות הנשית עוברת במסלול הניאו-אפלטוני המוכר של "האחד", מושגו המטאפיזי של פלוטינוס ב"אנאדות". "יש משהו שהוא אחד", מודיע לאקאן ומקשר את מושג האחדות למושג הארוס (כאחדות ניגודים). ובהיות ארוס מושג של אהבה, ממהר לאקאן להדגיש, שלא רק באחדות עסקינן, אלא גם באחד, האחד והיחיד, אהבה אחת ויחידה (ובהכרח, הערגה הכואבת לזו האחת והיחידה ואין בלתי). אכן, הארוס הפיזי לא יכפר על העדר האהבה הרוחנית.

 

לאקאן מדבר על אהבת האלוהים, האהבה את אלוהים. "לאהבת האלוהים מקום משמעותי בפילוסופיה (..). השיח הפסיכואנליטי אינו יכול להרשות לעצמו להתעלם מזאת." (שם, עמ' 140) זוהי האהבה את "זה שאמור לדעת" (בפרקים לעיל ולהלן מקשר לאקאן בין בעל הידע המוחלט – "זה האמור לדעת" – לבין האנליסטן, כפי שנתפס בעיני המטופל). אהבת היודע, אהבה כידיעה (ומלבד ההרהור במושג הארוס האפלטוני, אנו מהרהרים, כמובן, ב"ידיעה תנ"כית" – "וידע אדם את חווה"): מניה וביה, גם אהבת הגבר לאישה הופכת לאהבת מקומה של אמת נשגבה. לאקאן יפתח רעיון זה, המנוגד בחריפות לתפיסתו של ניטשה את האישה כרעלה על פני האמת, כחיצוניות תופעתית גרידא (וראה בנושא זה ספרו של ז'אק דרידה, “Eperons”, פריז, 1978). בה בעת, נזכור: אהבת האישה כאהבת מקומה של האמת היא אהבת האישה כמי שבאה ממקום האמת, באה בביאת האביונה…

 

מקום-האמת והאחד הטרנסצנדנטליים מתאחדים באישה בתופעת ה-jouissance. בל נשכח, שלאקאן זיהה מאז שחר הגותו את ה- jouissance עם האם. החדווה הפרימורדיאלית העל-פאלית שייכת אפוא לאישה, יותר מאשר לגבר (ובהתאם, תשוב ותודגש העל-פאליות של ה- jouissance הנדון). לפי לאקאן (המסמתמך על פרויד), הליבידו שמור לזכרים ועמו ה- jouissance הגופני, וכהגדרתו- "ה-jouissance של האידיוט (לעיל, Feminine Sexuality, עמ' 152). תפקודה האדיפלי של החדווה האימהית בתת-הכרתו של הסובייקט מטעין את האהבה לאישה במטענים האדיפליים של האהבה לאם, כאשר המעמד הפרימורדיאלי והנשגב של חוויית האושר האבוד ממזגת עונג עילאי עם אמת ראשונית. עצם המעמד העליון של ה- jouissance – "הטוב מכל" – בנפש האנושית מחייב זיהויו עם אלוהים: "ה- jouissance הוא זה האחראי לכך שאלוהים הוא ההוויה העליונה, ואותה הוויה עליונה אינה יכולה להיות, כדברי אריסטו, אלא המקום בו נודע הטוב מכל." (Encore, 1972-1973, הסמינר של ז'אק לאקאן, ספר 20, ניו-יורק, 1998, עמ' 111)

 

חדוות ההוויה ("יש חדוות הוויה" –  "Feminine Sexuality", עמ' 142) נרמזת כבר ב"אתיקה הניכומאכית" של אריסטו, טוען לאקאן, אך מעדיף לקשרה עם תומס אקווינס ועם התיאורייה התיאולוגית שלו בדבר האהבה הגופנית: ההוויה הראשונית, לה אנו ערים, היא הוויית עצמנו, וכל דבר התורם לנו לטוב הינו juissance של הוויה עליונה, משמע של אלוהים. "בקצרה, באהבתנו את אלוהים אנו אוהבים את עצמנו, ובאהבתנו תחילה את עצמנו (…) אנו מחזירים לאלוהים מחווה הולמת." (שם, שם)

 

מכאן ועד לזיהוי ה- juissance עם הטוב של עונג האורגזמה הנשית העל-פאלית, הדרך קצרה. זוהי חוויית אהבה ראשונית שהאישה חווה כאישה. מהי האישה בעבור לאקאן? בלשון הסימנים שלו, ה"א הידיעה של "האישה" חייבת להימחק בקו מבטל. כי ה¹ אישה, ההכללה הנשית האוניברסלית והאסנציאלית, איננה בנמצא: "אין דבר כזה כמו ה¹ אישה." (שם, עמ' 144). ה"א הידיעה של "האישה" היא מסמן שאינו מסמן דבר, מלבד עצם האיסור להכליל את ההכללה האוניברסלית הנשית. "האישה" אינה קיימת ברמת האחד הכוליי. כי האישה, בעבור הגברים כעבור הנשים, היא סידרה אינסופית של פרוייקציות ופבריקציות בתחום הפנטזיה. "הה"א הזה אינו יכול להיאמר. שום דבר לא ניתן לומר על האישה." (שם, עמ' 152) בה בעת, הכללה אחת מחיל לאקאן על ה¹ אישה וזאת ש"בדיוק בהיותה לא כל, ובהתייחס למה שמייצגת הפונקציה הפאלית של ה-jouissance, היא ניחנה ב- jouissance תחליפי." (שם,עמ' 144). משמע, ההיעדרות הנשית ברמת האין-פאלוס מפוצה בחדווה הנשית המיוחדת והנשגבה. לאקאן מדבר על jouissance "תחליפי", שהוא מעל ומעבר לתענוג הפאלי, חדווה מיוחדת לאישה, מיוחדת לזו שאינה קיימת. זוהי חדווה מיוחדת לה ואשר עליה אין היא יודעת דבר, מלבד עצם העובדה שהיא חווה אותה.

 

לאקאן מחבר את ה- jouissance הנשי עם עשיית האהבה ועם האהבה לאלוהים ומאלוהים: "באופן טבעי, הגענו לכך שכנוצרים המצאנו אלוהים אשר בא (מגיע לאורגזמה/ג.ע)." (שם, עמ' 146). באותו הקשר, תוזכר הנצרות פעם נוספת בבחינת זו שמטיפה את הטפת-השווא של האהבה האינסופית: "לרוע המזל, זה אינו עובד, משום שלהיות ללא ידע השנאה פירושו להיות גם ללא ידע האהבה." (שם, עמ' 160) ומוסיף לאקאן, שניתן לומר, שככל שאדם יתייחס יותר לאישה כאל אלוהים, דהיינו יבלבל בינה לבין זה שממנו היא באה, כן ישנא פחות, משמע – יהיה פחות… ומאחר, שבסופו של דבר, אין אהבה מבלי שנאה, האדם גם יאהב פחות… ישנא פחות = יהיה פחות; ואם יאהב, ישנא, דהיינו יאהב פחות… תבוסת האהבה הרוחנית.

 

כך או אחרת, "מדוע לא לפרש את פן האחר, פני אלוהים, במונחי ה- jouissance הנשי?" (שם, עמ' 147) אהבה לאלוהים ומאלוהים היא עשיית אהבה, ביטוי למקום אלוהי, מקומה של האמת, שממנו באה ה¹ אישה הלא קיימת מבלי שתדע פשר אמת זו. בהתאם, לאקאן אינו מהסס לזהות את החוויה המיסטית בתור שכזו עם חוויית ה- jouissance האורגזמית העל-פאלית.

 

[הערה: ראה בנושא זה גם "מבוא לסמינר שמות-האב", אוקטובר, מס' 40, ניו-יורק, אביב, 1987, עמ' 89]

 

 לדידו של לאקאן, גם קירקגור ידע את חווייתו הדתית הגבוהה רק בזכות התיווך של אהבתו לרגינה אולסן, ארושתו. יוחנן הקדוש מהצלב, או תרזה הקדושה, הם רק שניים נוספים העשויים להעיד, לדעתו, על זיקת המיסטיקה והאהבה הגופנית המענגת. תרזה, כפי שפוסלה ברומא בידי ברניני, נראית ללאקאן כמי ששרויה בעיצומה של אורגזמה, ב-juissance, בביאה, בביאה מ- – – "כל עוד ה- jouissance של ה¹ אישה הוא אחר באורח רדיקלי, לאישה יש קשר לאלוהים, שעולה על כל מה שבוטא בספקולציות עתיקות…" (שם, עמ' 153). לאקאן מתעלם מהנוכחות הזכרית בפסל-תרזה של ברניני – כגון המלאך הניצב לידה. עניינו האחד הוא בעדותה של תרזה על הפגיון המוזהב שראתה ובקצה-להבו אש. הנה ה-jouissance. לקראת סיום הסמינר השנתי על "המיניות הנשית ועל גבולות האהבה והידע", 1972-1973, הרחיב לאקאן על אמנות-הבארוק (לא מכבר שב מסיור באיטליה). בביקוריו במוזיאונים ובכנסיות מצא לאקאן אישור חוזר לישו בבחינת גוף, ולא בבחינת רוח. בעצם, כבר "הברית החדשה" – טוען לאקאן – מתייחסת לתחיית ישו מהמתים כתחייה גופנית, ואילו התקשור של המאמינים עם ישו אף הוא גופני, במונחי לחם וין, ביטוי לדחף האוראלי. הכנסייה, רעיית-ישו, מסתפקת בקשר הגופני הנדון (Encore, ניו-יורק, עמ' 113). באשר התבונן בציורים הדתיים הבארוקיים, מצא לאקאן אישור לייצוגו של גוף כמבטא jouissance, אף כי ללא הזדווגות. "בשום מקום אחר מלבד בנצרות לא הוכיחה יצירת האמנות באורח כה בוטה את מה שהינה תמיד ובכל מקום – obscenite." (שם, שם)  אך, בל נטעה: שלא כפסיכולוג, שארקו, ושלא כאחרים בזמנו, שהבינו את המיסטיציזם במונחי אורגזמה גופנית, ה- jouissance הנשי, לפי לאקאן, מבוטא בכתיבה, חשיבה ובכל מקום בו משמעות ועונג חברו יחד. מבחינה זו, ה- jouissance הנשי הנדון עשוי לחול גם על גברים.

 

ה-jouissance זכה לרימום מטאפיזי בידי לאקאן. לדבריו, האלוהים האריסטוטלי, אותו מניע בלתי-מונע, המקור המיתי הראשון לכל תנועה בחלד, ממוקם באותו מקום של האחר, שהוא גם מקומו של ה- jouissance וממנו באה האישה (שם, שם).

 

יודגש: האורגזמה האלוהית המזוהה עם "המיניות הנשית" מתגלה, בסופו של דבר, ברובד רוחני טהור. גופניות האישה כמעט שאינה רלוונטית עוד לתיזה הלאקאנית הנדונה. מלקולם בואי כתב, שלאקאן מתייחס לפסל של ברניני, אך עושה באישה מעשים פיסוליים נוסח ברנקוזי – משמע, הפשטה, הרחנה וליטוש האיברים הנשיים עד שהפכו לראי נוסף בעבור הגבר – – – (לעיל, מלקולם בואי, עמ' 156)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: