התיאולוגיה נגאטיבית של לאקאן

                                              פסיכואנליזה ותיאולוגיה נגאטיבית           

 

את אנגלוס סילסיום, הלא הוא יוהנס שפלר (Scheffler), התיאולוג הגרמני מתחילת המאה ה- 16, פגש ז'אק לאקאן באחד ממאמריו של מייקל באלינט (פסיכואנליטיקון אנגלי, שהכתיר את סילסיום בתואר "אחד הקולגים שלנו"). התייחסותו של לאקאן לסילסיום קצרה ביותר אך משמעותית, בהעתירו על ספרו הקלאסי של התיאולוג, "הצליין הכרובי", תשבוחות גבוהות: "'הצליין הכרובי' משמיע צליל צלול, קריסטלי. זהו אחד הרגעים המשמעותיים ביותר בהרהור האנושי על היישות, רגע עשיר במצלוליו יותר מאשר 'לילה אפל' של יוחנן מן הצלב, ספר שהכל קוראים בו ואיש אינו מבינו." ("רשימותיו של פרויד על טכניקה", 1953-1954, הסמינר של ז'אק לאקאן, ספר 1, ניו-יורק, 1988, עמ' 232-233). ייאמר מיד: ספרו של אנגלוס סילסיום, מופת של תיאולוגיה נגאטיבית, ירבה להעסיק את התיאולוגיה הפוסט-מודרנית, ובפרט את ז'אק דרידה (בעיקר, ב"מלבד השם", פאריז, 1993 ).

 

מה תפש את הפסיכואנליטיקון הצרפתי בתיאולוגיה של המיסטיקון הבארוקי-גרמני? שאלת האלוהות וזיקתה ליצירתיות (ברמתה הפסיכית / ג.ע) "התלוייה בשורש-מהותה בלשון האנושית, ואשר מגיעה עד קצה גבול השפה, עד לשתיקה." (שם, עמ' 232)  הפרדוקס של הדיבור השותק ו/או של שתיקה הנוכחת בתוככי הדיבור, כמפתח לשער האלוהות. אנגלוס סילסיוס: "אלוהים נעלה על כל מילים שבכוחנו להביע/ בשקט יישמע, בשקט תיטיב לעבדו ואליו תגיע." (ספר 1, מס' 240)  "סבור אתה שתוכל לבטא את שם אלוהים בזמן?/ אפילו בנצח אין הוא ניתן לביטוי נאמן." (ספר 2, מס' 51)  "דבר לא ידמה לאין יותר משקט, דממת-עד:/ כי דממה אך את רצון-האל תבקש, רצוני בלבד." (ספר 2, מס' 248)  "ככל שתדע את אלוה יותר, תודה יותר/ שהוא הוא-עצמו, ופחות ופחות במילים תתאר." (ספר 5, מס' 41)

 

ננסה להבין את משפטו הנ"ל של לאקאן בנושא יחסי אלוהות-לשון-שתיקה-יצירה: האנליזה, לפי התיאוריה הלאקאנית, היא מעבר מ"דיבור ריק" ל"דיבור מלא", שמשמעותו דיבור של אמת. יעד האנליזה הלאקאנית  הוא דיאלוג של אמת הגובר על "חומת-השפה". הנה כי כן, שני צדדים לשפה: צד הדיבור של הנקיטה במסמנים למיניהם, וצד השתיקה שמעבר ל"חומה" המפרידה בין מסמנים למסומנים. בהיות השפה מושתתת על תחליפים סימניים למקור אבוד, שתיקה גדולה רובצת בעומק הלשון. כך, ככל שרבה אמונתו של לאקאן בלשון המדוברת (שמהו הטיפול אם לא סוג של דיבור בין מטפל ומטופל), הוא יודע היטב שהאמת שוכנת במרחב השתיקה. שהתיאוריה הלאקאנית מדגישה את המיבנה הלשוני של תת-ההכרה. לאקאן מאמין, ש"דיבור של אמת" יביא את המטופל להכיר ב"חומת-השפה" ובהעדר הגדול שתת-ההכרה (והשפה) מכוננת עליו, העדר ה- jouissance והעדר מקורו, ה"דבר". מאחר שכבר נוכחנו בפרק קודם בזיקה הקיימת בין ה"דבר" לבין אלוהים, דומה שהמרחק בין לאקאן לבין אנגלוס סילסיוס הצטמצם: התיאולוג הנגאטיבי שואף לדעת את אלוהים בדרך הלשון השוללת את תארי האל, משמע – מרחב מסמנים שליליים, אשר מעבר לגבולו האחרון שוכנת שתיקת המאמין, ובה שוכן האל. לאקאן אף הוא יודע ששום שרשרת של מסמנים לא תצליח להנכיח את ה"דבר" ולהבטיח את ה- jouissance. שהרי, גם הוא מניח את ה"דבר" במרחב השתיקה. ובכל זאת, ה"דבר" (וכמוהו, התשוקה) תלוי בלשון, בשרשרת של מסמנים, בסדר הסמלי. לאמור: הן סילסיוס והן לאקאן נקלעו למתח הדואלי, שהוא גם תלות דואלית, בין לשון לבין שתיקה.

 

ללאקאן עניין כפול בחוויה הדתית: א. החוויה הדתית כמשרתת הבנת תהליכים פסיכואנליטיים. ב. הבנת המצב הדתי במונחי הפסיכואנליזה. סוג העניין השני יעסיק אותנו עת נבחן (ראה להלן הפרק "אלוהים כפסיכוזה") את מקרהו הפסיכוטי של דניאל שרבר. עתה, ענייננו במסלול הראשון. לאקאן מבקש לנסח מחדש את הנוסחה המפורסמת של פרויד ביחס ליעד הטיפולי: "במקום בו היה האיד, שם חייב האגו להימצא." משפטו זה של פרויד הובן על-פי-רוב במונחי הכיבוש האנליטי (הטיפולי) של האיד בידי האגו, משמע התהליך המבוקש בו רואה האגו את עצמו באני הלא-ידוע והמנוכר לעצמו. לאקאן מציע הבנה מעט-שונה של הנוסחה הפרוידאנית: התקדמות האנליזה הטיפולית אינה מושתתת על הרחבת שדה האגו אל עבר גבול הבלתי-מודע, כי אם מדובר בעקירה  (displacement) ובהיפוך, "בדומה למינואט המבוצע על-ידי האגו והאיד." (שם, שם)

 

מינואט? אכן, בדומה לאינטראקציה המינואטית של הקידה ההדדית [והאם תנועת המינואט בצורת  Sמקשרת את המחול הבארוקי-מלכותי הזה ל"סובייקט" (Subject)?], האגו והאיד "קדים זה לזה" ומתחלפים במישנת לאקאן: בספר השני של הסמינרים (1954-1955), "האגו בתיאוריה של פרויד ובטכניקה של הפסיכואנליזה" (ניו-יורק, 1991) לימד לאקאן שהאנליזה מיוסדת על הבאת המטופל למצב בו יהיה מודע ליחסיו עם כל האחרים המהווים את בני-השיח האמיתיים שלו ואשר אותם טרם הכיר. באנליזה מגלה המטופל בהדרגה לאיזה אחר הוא פונה מבלי דעת (שם, עמ' 246). כך, במקום משפטו של פרויד – "במקום בו היה האיד, שם חייב האגו להימצא", מעמיד לאקאן את נוסחאתו האלטרנטיבית: "במקום בו היה הסובייקט, שם צריך האני (Ich) להימצא." משמע: לא עוד האגו כקודם לאיד, אלא האגו בבחינת זה המעניק קדימות לאיד (Es). (שם, שם) בהתאם, במהלך הטיפול, מן הדין שהמדומה של האגו יפנה מקומו בהדרגה לאותנטי – לתשוקה  של הסובייקט, אשר היא היא האני.

 

ב- Ecrits (פריז, 1966; ניו-יורק, 1977) שב לאקאן ונסח את האלטרנטיבה שלו לפרויד בהציעו קריאה נוספת של המשפט הפרוידיאני: "במקום בו הוא (האיד) היה (…) שם חובתי להפוך ליישות. (ניו-יורק, 1977, עמ' 129)

 

לצורך הבהרה נוספת של התהליך הטיפולי, נדרש לאקאן לצמד שורות מתוך "הצליין הכרובי" של אנגלוס סילסיוס: "הייה מהות נצחית! העולם ינשור,/ המקרי ייעלם, המהות לבדה תשרור." (ספר 2, מס' 30)  המקרי לעומת המהותי. דואליות אפלטוניסטית זו מוצגת כמקבילה לדואליות האגו לעומת האיד. האגו, האובייקטיביזציה המדומה של הסובייקט את עצמו, נסוג במהלך האנליזה לטובת הולדת האדם מתוך המהות, מתוך מהותו, מתוך אחרותו התת-הכרתית. לאקאן כותב על סיום הטיפול האנליטי במונחים הקרובים לחוויה טרנסצנדנטלית של הכרה עליונה: הוא כותב על "שעת-דמדומים", על "שקיעה מדומה של העולם" "ואפילו חוויה על גבול הדה-פרסונלי" ("רשימותיו של פרויד על טכניקה", עמ' 232). זהו השלב בו צונח ה"מקרי" ועמו הטראומה. זהו גם השלב בו מכוננת ה"יישות" (being, etre) את עצמה. כמעט התנסות מיסטית-דתית.

 

יודגש: לאקאן אינו מאמין באפשרות ה"מיסטית-דתית" של ה- Visio (מושגו של תומס אקווינס) – ראיית הזיו העליון. שום טיפול אנליטי לא יפגיש את המטופל פנים אל פנים מול ה"דבר". אף להיפך: כזכור לנו (מהפרק "המבט האלוהי"), ביסוד המבט (של האחר) שוכנת נקודת-עיוורון. כל שהטיפול המוצלח יעשה הוא "לתקן" ולהסדיר את המערכת הלשונית התת-מודעת, במובן זה, שהדיבור הפנימי האמיתי של נפש-המטופל יהא מופנה מעתה אל האחר ה"מהותי" שלו. אך, האחר נותר ויוותר באחרותו. אנגלוס סילסיום כתב על הפיכתו של האדם למהות, וכוונתו היתה, כמצויין רבות לאורך 1676 שיריו, הפיכתו של האדם אחד עם אלוהיו. הטיפול האנליטי מעוניין אף הוא בהפיכת האדם למהות, אך משמעות הטרנספורמציה היא היות המטופל מכונן על תודעת  העדרותו האימננטית. האני הוא ההעדר. מבחינה זו, באורח פרדוקסלי, האחדות המבוקשת בטיפול הלאקאני תכליתה תודעת הפיצול… אנלוגיה תיאולוגית תניח את הפיצול האינסופי בין האדם לבין אלוהים.

 

לקראת סיום דבריו בסמינר מיום ה- 9 ביוני 1954, ובהמליצו לקוראיו לקרוא ב"הצליין הכרובי", רמז לאקאן על העניין המיוחד המצפה להם, בין השאר, במשחק-המילים של אנגלוס סילסיום בין Wort (מילה) לבין Ort (מקום). לאקאן לא פירט, אך ב- 16 בפברואר 1955, במסגרת סמינר אחר (ובנושא שנתי אחר), הוא נדרש לפתע לאותו זיווג לשוני, באומרו: "המקום הנפשי (…) אינו נפשי, זהו בפשטות המימד הסמלי הנימנה על סדר אחר. אצל אנגלוס סילסיוס ישנו משחק במילים Ort ו- Wort, משחק שעוד שנחזור אליו. האמירה שהחלום ממוקם בספירה נפשית אחרת אין פירושה שהחלום הוקצה בפשטות לסוגריים של השינה. הוא ממוקם ומגדיר את עצמו במיקום אחר, הנשלט בידי חוקי מקום אחרים, מקום-החליפין (exchange) הסימבולי. (…) החוקים הסטרוקטורליים של החלום, בדומה לאלה של השפה, יימצאו במקום אחר…" ("האגו בתיאוריה של פרויד ובטכניקה של הפסיכואנליזה", 1954-1955, הסמינר של ז'אק לאקאן, ספר 2, ניו-יורק, 1988, עמ' 131).

 

 

 

המקום הוא המילה, Ort הוא Wort. מרחב החלום, מרחב תת-ההכרה בכלל, הוא מרחב לשוני. כפי שכבר למדנו, זהו טיעון לאקאני בסיסי: "מה שהחוויה הפסיכואנליטית מגלה בתת-ההכרה הוא את המיבנה הכולל של השפה." ("Ecrits", ניו-יורק, 1977, עמ' 147). חלומות, בדיחות ושאר התבטאויות של התת-מודע נדרשים למיבנה מטאפורי (דחיסה) או מטונומי (עקירה). כך או כך, תת-ההכרה מתבטאת באמצעות מסמנים תחליפיים, כאשר תהליך התשוקה הוא תהליך מטונומי ומטאפורי: האב הוא מסמן, המסמן הקדום של התשוקה. בהתאם, לאקאן מדבר על המטאפורה האבהית (כמטאפורה של סירוס). האב הוא מסמן המשתלט על מסמן אחר: זהו תהליך מטאפורי של המרת המסמן הפאלי על-ידי המסמן האבהי. התפתחות נפשית תקינה של הילד(ה) עניינה הטמעת הסימבוליזציה של החוק: לא עוד ראיית האב כיריב במלחמה על תשוקת האם, ובה בעת, הבנה וקבלה את  מיקומה האחר של תשוקת האם. החוק, או מה שלאקאן מכנה "שם-האב", משמעותה שליטה סימבולית של הילד(ה) באובייקט אבוד (הפאלוס). מימוש עצמי נפשי הוא בחדילת היות הילד(ה) אובייקט לתשוקת האחר (אמו), אלא הפיכת הילד(ה) לסובייקט לשוני, דיבורי (parletre), כאשר הלשון מתפקדת כתחליף סמלי מטונומי לאובייקט אבוד (שבשפה, כמו בתת-ההכרה, דבר חייב ללכת לאיבוד על-מנת שיהא מיוצג).

 

מכאן, שהבנת המילה כ"מקום" פירושה שהמקום של תת-ההכרה הוא במרחב הלשוני של המטונומיה והמטפורה של המסמנים הנ"ל. מעין גירסה פסיכואנליטית ל"בראשית היה הלוגוס" של "חזון-יוחנן". הבראשיתיות היא לשונית-תת-הכרתית. ובה בעת, ה"מקום" המילולי הנדון הוא אינותי, בהיותו ההחסרה שמחסיר המסמן את המסומן בהחליפו אותו. 

 

אנגלוס סילסיום האמין שבדרך ההחסרה הלשונית יגיע אל ה"מקום" (ביכולתנו לציין – ה"מקום" בהבנתו היהודית, שם-האל, שמשמעותה הניאו-אפלטוניסטית: "הקדוש-ברוך-הוא מקומו של עולם ואין עולם מקומו."

 

(הערה: ראה בספרי "דרידה היהודי", ירושלים, 1998, הפרק: "על דעת המקום", עמ' 113-120)

 

הן זוהי התיאולוגיה הנגאטיבית, הפרדוקס של חיוב אלוהים בדרך השלילה הלשונית: "איש לא יידע אלוה מהו. לא רוח ולא אור,/ לא אחד, אמת, אחדות, לא מה שנכנה עליון./ לא תבונה, לא חוכמה, לא טוב, אהבה, או רצון,/ לא דבר, אף לא לא-דבר, לא היות, או דאגה./ הוא מה שאני או אתה, או כל יצור אחר/ מעולם לא ידענו בטרם נבראנו." ("הצליין הכרובי", ספר 4, מס' 21)

 

בהגיעו עד לשתיקה, הכיר אנגלוס סילסיום במסומן האלוהי כ"דיבור" (Parole) אשר שום מסמנים "כתיבתיים" אין בכוחם להנכיחו. הוא הכיר בכך, שה- Ort הוא ה- Wort, המילה האלוהית. כל נסיון לייצג את המילה האלוהית במילה האנושית כופה את "ברית-המילה", המטאפורה של החיתוך, ההחסרה, הויתור, ההדחקה.

 

[הערה: רעיון החיתוך או החתך (coupure) עלה בסמינרים של לאקאן עשרות שנים בטרם הפך מרכזי במישנה של ז'אק דרידה. ראה דבריו של לאקאן בנושא זה ב- Ecrits”", ניו-יורק, 1977, עמ' 299, 314: ה"חיתוך" בבחינת סימן גופני (שפתיים, ואגינה, קצה הפין) כמסמן את הסירוס, הקו המפריד בין המסמן למסומן]

 

הזיקה בין התורה הלאקאנית לבין התיאולוגיה הנגאטיבית של אנגלוס סילסיוס עולה על האשראי המוגבל העולה מאיזכוריו המעטים הנ"ל של לאקאן. די לקרוא את הגדרת האושר של סילסיוס כדי לפגוש באיפיוני ה- juissance הלאקאניים: "האושר מהו? מבול של חדווה עילאית,/ מבט אלי אלוה, אהבה לא-תדעך ונצחית,/ נשיקת-ישו מתוקה מכל, חיי-עד,/ אף לא לרגע מהאהוב היות-נפרד!" (ספר 3, מס' 68) האם איננו מאתרים בשורות אלו את עקרון המבט אל אלוהים כמבטו של התינוק המבקש בפני-אמו אישור ואהבה? כלום לא נמצא בהן, מלבד עצם מושג החדווה העילאית, את העל-זמן האירוטי (של הנשיקה כחיי-עד) והאחדות הנצחית המבוקשת ב- jouissance? אך, גם מעבר לאנלוגיה זו, העין הלאקאניסטית נתפשת לשתי השורות הבאות מתוך "הצליין הכרובי": "אמור לי: ביני לבין אלוה – מהו הבדל האחד?/ (במילה אחת) ההבדל הוא באחרות בלבד." (ספר 2, מס' 201)  אלוהים הוא האחר, אומר לנו התיאולוג. ועם זאת, השוני המשמעותי בינו לבין לאקאן. כי משימתו של המיסטיקון היא להגיע מהאחרות אל האחדות: "איש מעולם לא ידע אושר מושלם/ עדי הפכה אחרותו לאחדות באדם." (ספר 4, מס' 10)  יוהנס שפלר הירבה לכתוב שירים בנושא האחדות המבוקשת, הפיכתך לאחד עם אלוהים. לאקאן אינו מקבל אחדות זו: האדם נושא עמו את העדרותו במו זיקתו אל האחר, ובה בעת – ראינו – האחר הוא תחליף משני. תולדת הזיקה הזו היא ניכור ופיצול.

 

קרוב לעשרים שנה מאוחר יותר, במסגרת עיונו ב"אלוהים וה- jouissance של ה¹אישה" (“Encore”,

1972-1973, ראה הפרק "אחת אלוהינו"), בו דיבר על זיקת מיסטיקונים לאורגזמת ה-jouissance, שב לאקאן להידרש לאנגלוס סילסיוס ואמר: "דברתי כבר על אנשים אחרים, כגון אנגלוס סילסיוס, שחשו נוח בצד המיסטיקונים, אך בכרו למקם עצמם בצד התפקוד הפאלי. עירבוב  העין הקונטמפלטיבית שלו עם העין בה אלוהים מביט בו חייב שידבק בו jouissance פרברטי." (Feminine Sexuality, eds., Juliet Mitchell & Jacqueline Rose, London, 1982, p. 147)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: