המבט האלוהי של לאקאן

                                                                                  המבט האלוהי      

 

מושג ה"מבט" הלאקאני מתמקד, מבחינה פסיכואנליטית, בפנומנולוגיה של הייצוגיות, אך הוא מחייב מסקנות מרחיקות-לכת בכל הקשור לאידאה של המבט האלוהי, ולו בגין מרכזיותו של האחר במושג ה"מבט". למען הבין זאת, שומה עלינו להציג תחילה מושג זה, ולו באריכות יחסית.

 

נקודת-המוצא הלאקאנית היא ההתפצלות התת-הכרתית שבין הסובייקט לבין האחר. האחר הוא המרחב בו ממוקם המסמן של הסובייקט, דהיינו השדה ממנו יכונן הסובייקט את עצמו ומתוכו יופיע. רק מתוך ובזכות האחר ילמד האדם כיצד עליו לפעול, כזכר או כנקבה ("4 מושגי-יסוד של הפסיכואנליזה", הסמינר של ז'אק לאקאן, ספר 11, ניו-יורק, 1981,1998, עמ' 204). זהותי הסובייקטיבית מושתתת לפיכך על העדר, המתגלה כהעדר כפול: א. עצם תלותי במסמן הנמצא באחר וזיהויי את עצמי במסמן. זוהי המעגליות התלותית של הסובייקט באחר: היותו נקרא אל האחר כדי להיראות; או: כינונו של הסובייקט בשדה-האחר. ב. היפסדותי, "מותי", בדין הבנתי את מיניותי כגירוש ממחוז-התשוקה וה- Juissance. מכאן הזיקה של דחף-המין לדחף-המוות (הדחתו של הסובייקט מעקרון-החיים, התשוקה, במו הידרשותו לתשוקה). "התשוקה לאחר מובנת על-ידי הסובייקט בבחינת משהו שאינו פועל, כהעדר הנוכח בשיח עם האחר." (שם, עמ' 214)

 

בהיות ידיעתי את עצמי מותנית במסמן המצוי אצל האחר, ובהיות מסמן זה הגירוש מהמסומן (התשוקה) –  פצע, או חתך, בסיסי מאפיין את תודעתי לעומקה. כאן מגייס לאקאן את מושג ה"אפניזיס" (aphanisis), שיסודו במחשבת ארנסט ג'ונס: דהיית הסובייקט, היעלמותו, במו הפיכתו למסמן של עצמו באחר. תולדת התהליך הנפשי הזה הוא הניכור מעצמי: הסובייקט נידון לחלוקה – קרי, היותו מחולק בין זהותו המשמעותית (שיסודה, כאמור, בהזדהותו עם המסמן באחר) לבין ה"אפניזיס" (היעלמותו). אלא, שגם משמעותו של הסובייקט נידונה להיות מואפלת בחלקה בדין היעלמותו הנדונה של הסובייקט: כי המשמעות המצפה לסובייקט באחר לוקה בהכרח בחסר, נפסדת-משהו, כאשר נפסדות זו חלה על אותו חלק בו משולב הסובייקט (הנפסד) באקט קבלת המשמעות (שם, עמ' 211).

 

אלו הן הנחות-היסוד המנחות את לאקאן, עת הוא מאמץ ומפתח אי-אלו מחשבות שמצא בספרו של הפנומנליסטן הצרפתי, מוריס מרלו-פונטי, "הנראה והבלתי-נראה" (1968). נקודת-המוצא שלו היא ההבחנה בין "ראייה" לבין "מבט". ראייה היא הסתכלות שלי בעולם. ה"מבט" הוא היותי מושא להתבוננות, היותי נראה. לאקאן יאתר בחוויה זו של הנראות על-ידי האחר מימד של חוסר, של העדר, האחראי על חרדת סירוס.

 

לאקאן מעוניין בהבנת תהליך הייצוג החזותי. משהו נפסד, משהו הולך לאיבוד בתהליך זה, הוא אומר בעקבות מרלו-פונטי (שם, עמ' 73). ישנו "כתם" מסויים, דבר-מה החומק מהשגת ההסתכלות ההכרתית. בעוד ההכרה המייצגת (החזותית) סבורה שהיא "רואה את עצמה רואה את עצמה" (סברה התואמת את ה"קוגיטו"  הקרטזיאני, בו הסובייקט תופש את עצמו כמחשבה), לאקאן שופט סברה זו כאשלייה המכחישה את עקרון ה"מבט", שהוא, כזכור, היותי מושא להתבוננות האחר. לאקאן מציג את ההכרה כמוגבלת, כאי-הכרה (meconnaissance). שלאמיתו של דבר, ה"מבט" אינו יכול להיות מובן על-ידי ההכרה, ולפיכך הוא נדחה ומומר בידי האשלייה של ראיית עצמך כרואה את עצמך. "המבט הוא הצד האחר של ההכרה", הוא קובע (שם, עמ' 83). ולמותר לציין: ה"מבט" אינו נראה, כי אם מדומה בשדה-האחר (שם, עמ' 84). מה שקורה לא אחת בתהליך ה"מבט", לאמיתו של דבר, הוא שהסובייקט, שנידון להיפסדותו כמסמן באחר, מנסה להתאים את עצמו ל"מבט": בהבינו את עצמו כמי שהפך לנקודת-ההיעלמות של עצמו, עלול הסובייקט לבלבל את היפסדותו כמסמן עם כשלון אישי.

 

גזר-הדין של ההיפסדות-העצמית, הכרוך ב"מבט", מתקשר לפונקציה התת-הכרתית של התשוקה, כלומר לאובדנה ולתחושת הסירוס הנלווית לאובדן זה. את המודל המטאפורי לאובדן הנדון מוצא לאקאן באופטיקה האנאמורפית (שהתפתחה מאז סוף המאה ה- 15 ביחד עם תורת הפרספקטיבה) ואשר שימשה את הנס הולביין הבן לעיצוב הגולגולת המעוותת-מושטחת בתחתית ציורו הנודע, "השגרירים" (1533). העיוות הגולגולתי המגיח מתוך שפת הגיאומטריה הפרספקטיבית-הרציונליסטית הוא דימוי של אינות אנושית, סמל לתפקוד ההעדר והופעת רוח-הרפאים של הפאלוס (המסמן הסמלי, ובהכרח, תחליפה של התשוקה). הולביין, מבהיר לנו לאקאן, הפך את הנראה לדימוי של הסובייקט המת, המחוסל, המסורס, זה שנמנעת ממנו מימוש תשוקתו.

 

לא פחות מהאנאמורפוזיס, נתון לאקאן לקסמי ה – Lucinda, טכניקת הייצוג הפרספקטיבי הרנסנסית, זו המבטיחה לכידתו האופטית של דימוי על משטח-ביניים הנתון בין הצייר לבין המושא. טכניקה זו מושתתת על שני משולשים הפוכים: האחד, המוביל מעין-הצייר אל המשטח, והשני, מוביל מהמושא אל המשטח. שני תהליכים צולבים – ה"ראייה" וה"מבט". ה"מבט" יהא ההתבוננות של המושא בזה שמסתכל בו. כאותו סיפור שמביא לאקאן על חברו הדייג, שהצביע על קופסת-סרדינים צפה במים ואמר ללאקאן הצעיר: "אתה רואה את הקופסא הזו? (…) ובכן, היא לא רואה אותך!" (שם, עמ' 95). לאקאן, אז בשנות העשרים, חש מועקה בגין משפט תמים זה של חברו. לא רק שחש כמי שנתון להתבוננות בו (היותו נקודת-היעלמות בעבור זה המביט בו), אלא שהבין שהראייה שלו לוקה בחסר, באשר אינה כוללת את היותו הוא עצמו בתמונה (היותו נתפס על-ידי ה"מבט"). "זהו הדבר שתופש אותי, תר אחרי בכל רגע ורגע, והופך את הנוף למשהו השונה מנוף…" (שם, עמ' 96). מאוחר יותר, אף הבין ש"ישנו דבר-מה שהיעדרותו ניתנת תמיד לאיבחון בציורים – מה שאינו כן בתפישה. זהו השדה המרכזי (…). בכל ציור, שדה מרכזי זה אינו יכול להיות אלא נעדר ומומר על-ידי חור – שהוא, בקיצור, ההשתקפות של האישון שמעבר לו שוכן המבט." (שם, עמ' 108)

 

הכתם השחור של אישון-העין (של זה המתבונן בי ב"מבט") הוא נקודת-היעדרות במרכז הציור. קשה להבין מדוע הגביל לאקאן כתם-שחור זה לציורים בלבד, ולא אישרו בכל חוויה חזותית (כחוויה ייצוגית, בבחינת זו המייצגת מושאים בהכרתנו, וכאמור, כוללת את "מבט" המושאים בנו). בפרט, שמאוחר יותר, יתייחס לאקאן לאיקונות ("באלו, בלי כל ספק, מתקיים האפקט של לכידתנו תחת מבטם." – עמ' 113) ויכתוב:

"מה שאחראי לערכו של האיקון הוא שהאל המיוצג בו גם מתבונן לעברו. האיקון נועד לספק את אלוהים. ברובד זה, האמן פועל על מישור של הקרבת קורבן: הוא משחק עם אותם דברים, במקרה זה עם דימויים, העשויים לגרות את תשוקתו של אלוהים. אכן, אלוהים הוא הבורא של דימויים מסויימים: אנו מוצאים זאת ב'בראשית' ב'בצלם אלוהים'. (…) מחוז שמות-האב: חוזה כלשהו עשוי להיחתם מאחורי כל דימוי. במקום בו אנו נמצאים, הדימוי נותר המתווך עם האלוהות: במידה שאדוני אוסר על היהודים ליצור אלילים, הוא עושה זאת מפני שאלה מענגים את האלים האחרים. מבחינה מסויימת, אין זה האלוהים שאינו אנתרופומורפי, אלא האדם המתבקש לא להיות כזה." (שם, שם)

(הערה: נשים לב, לאקאן מפרש את הדיבר השני, האוסר פסל ומסיכה וכו', במונחי התשוקה. כאילו נועדו הפסלים "לענג" את האחר האלילי, ובדין זאת נאסרו בידי האחר האלוהי, האב, התובע את התשוקה לעצמו בלבד)

 

האיקון "מביט" לעבר זה המתבונן בו. מבטו של האחר האלוהי עוקב אחרי הסובייקט הצופה. וזהו "מחוז-שם-האב", כאן ה"חוזה" עם האחר האבהי הסמלי: סירוס תמורת משמעות, תמורת שפה, תמורת חוק.

 

דומה, שאנו נתבעים להשליך אי-אלו השלכות ממושג ה"מבט" הלאקאני על האידאה של המבט האלוהי (דבר שלאקאן נמנע מלעשותו):  בהיות האב השמימי האחר האלוהי, רשאים אנו להחיל עליו את חוקי ה"מבט". אמונים על ההצגה הנ"ל של התיאוריה הלאקאנית, נראה את משמעותו של האדם נתונה כולה בידי המסמנים המתגלים באחר האלוהי. מניה וביה, היעדרותו הכפולה של האדם, השם יהבו על האחר האלוהי: היפסדותו במו זיהויו את עצמו כמסמן; ובמקביל, היפסדותו במו "סירוסו", איבודו את ה- juissance בדין האיסורים של האחר האלוהי (וראה לעיל הפרק "עשרת-הדיברות"). כאילו נחתם חוזה "שם-האב" גם עם אבינו שבשמים, אב אלוהי מסרס. "ההעדר הנוכח בשיח עם האחר", כהגדרת לאקאן, יומחש יותר מכל, כמובן, על-ידי הסתר-הפנים האלוהי המונותאיסטי. יתר על כן, היחסים בין האדם לבין אלוהיו אינם יכולים להפיק משמעות מלאה. שהיפסדותו של האדם בבחינת מסמן מוחרפת באקט ההתמזגות האמונית, אקט הביטול העצמי, המחייב שכל משמעות (בנושא הקיום האנושי) תהא בהכרח לוקה.

 

ה"מבט" האלוהי, כמבטו של האחר, דן את האדם לנקודת-היעלמות. זהו המבט המסרס ומונע את התשוקה (חיים) מהאדם. זהו מבט שלעולם לא ייראה, ואשר השדה החזותי שלו יכלול תמיד את החור השחור של "האישון האלוהי" המביט ושל הסתלקות הסובייקט המתבונן משדה-הראייה.

 

אם כן, המבט האלוהי העולה מהבנה זו את הדברים סותם את הגולל על המבט האלוהי הנוצרי, כמבט של חסד והשגחה. להיפך, זהו מבט חמור, מאיים ומצמית. אלוהים הטוב, כך נדמה, הפך לאלוהים רע. 

 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: