Archive for אוגוסט 7th, 2012

אוגוסט 7, 2012

הנשגב של היהודים

הנשגב של היהודים

 

בספר האמת בציור (1978) כתב דרידה:

 

אין זה מפתיע, לפיכך, ששניהם (קאנט והגל – ג"ע) רואים ביהדות מסוימת את ההתגלמות ההיסטורית של התפרצות הנשגב; האחד, קאנט, מנקודת המבט של דת ומוסר, באיסור על הייצוג האיקוני (לא Bildnis ולא Gleichnis) והאחר, הגל, בשירה העברית הנחשבת כצורה השלילית הגבוהה ביותר של הנשגב[1]

 

הבחנה היסטורית-תרבותית זו אינה מפתיעה את אלה הזוכרים, שבעל אודות הרוח אשר בשירת העברים (1782) זיהה יוהאן גוטפריד הרדר את הנשגב בספר איוב, שאפיינוֹ כשירת טבע מזרחית     המספרת על עוצמת האל, על שאול ורקיעים, על התוהו ובהו הממוזג בסדרי הבריאה, על מפלצות ורעמים המשולבים ביופי אינסופי וכו'. וכך, בסיימו את הדיון בפרק כ"ו בתהלים סיכם הרדר: "אם כך ואם אחרת, הרי מסתיימת התמונה בשלווה כה נשגבה בעוד תחילתה בהמולה כה נוראית".[2]לפנינו אפוא תמציתה של תפיסת "הנשגב" הקאנטית כעשר שנים בטרם ניסוחה.

לענייננו חשובה יותר השאלה כיצד מחבר ז'אק דרידה את מושג "הנשגב" של קאנט ושל הגל ליהדות? ומהו ה"נשגב" שעליו מדובר. למעשה מותיר דרידה את המלאכה לקוראו. לא נותר לו לזה אלא לנסות לגשר בין פרשנותו של דרידה את קאנט והגל לבין תפיסת היהדות, כפי שהיא חוזרת ומרומזת בכתבי דרידה. בהקשר זה על הקורא להעמיד מול עיניו את העניין (האמביוולנטי) שגילה דרידה ב"ייהודו" של עמנואל קאנט: כגון בניתוחו-פרשנותו במאמרו מ- 1988, "קאנט, היהודי, גרמניה" (מהאסופה "פנומנולוגיה ופוליטיקה", 1990), את הבחנותיו ההיסטוריות של הרמן כהן בדבר ה"השכלה" בכלל וקאנט בפרט כגילוי שיא של רוח יהודית (או בראייתו את הגל כמי ש"ייהד" את קאנטבגלאס).

read more »

אוגוסט 7, 2012

ירושלים

ירושלים

 

האם זוהי ירושלים של ז'אק דרידה או של עמנואל לוינס? קשה להכריע. בעיוניו של דרידה בכתבי לוינס, במלאת שנה לפטירתו (Adieu, 1997) טושטשו מאד הגבולות בין שני ההוגים הצרפתים-יהודים. ההזדהות של הפילוסוף האחד עם מושא כתיבתו, הפילוסוף האחר, כה רבה, עד כי מושג כמו "הכנסת-אורחים" (hospitalité), שהפך לאחד ממושגי מפתח הדרידיאניים במחצית השנייה של שנות התשעים (ובסיס לפעילות חברתית-פוליטית של דרידה כאחד מסגני יו"ר הפרלמנט האירופי של הסופרים), מככב בAdieu כמושג לוינסי לכל דבר. דרידה אינו מסתיר זאת. להפך. דומה שהוא מממש ביחסו לכתביו של  לוינס ובאמצעות חוויית מותו של לוינס את עקרון הסובסטיטוציה; היינו –  ויתור על עצמך למען האחר.

פרקיו האחרונים של הספר מעתיקים את הדיון מאתיקה לוינסית לפוליטיקה ולמושגים של שלום, מלחמה, לאומיות, גבולות, ועוד, וכל זאת בהקשרים אוניברסליים אך גם מזרח-תיכוניים. מדינת ישראל מרבה להופיע בפרקים אלה כ"מדינת דוד" (שלעומת מדינת קיסר), והציונות נבחנת בהתאם לעקרונותיה של "פוליטיקה מונותאיסטית", אחרית ימים ומשיחיות. מושג הכנסת האורחים, או קבלת הפנים (accueil), מקבל עתה צביון משיחי, שלאורו מובהרים אירועים היסטוריים, ובהם ביקור נשיא מצרים סאדאת בירושלים ב-1977. לחילופין, מושג האחריות הלוינסי (והדרידיאני), בבחינת היענות לקריאת "פני האחר", מיושם גם במישור של יחסי ישראל והפלשתינאים. וכך, בכמעין הכשרת קרקע לעיונים אתיים-פוליטיים ביקורתיים, מסכם דרידה את פרקו הראשון:

 

הכנסת האורחים קודמת לבעלות, ויהיו לכך תוצאות, כפי שנראה, לגבי מקומו של מתן החוק (מתן תורה/ג"ע) ולגבי היחס האניגמטי מאד שבין הפליט לבין התורה, עיר המקלט, ארץ המחסה, ירושלים וסיני (עמ' 85).

 

שמה של ירושלים אינו נדיר בכתביו של דרידה. משמעותה של זו עלתה כבר בדיוניו בדת, בקרבן וב"מתן המוות". בהקשרים אלו ציינה ירושלים את מקומו של הקרבן, מקום ההתמסרות עד תום, מקומה של העקדה החוזרת ללא הרף בהיסטוריה. במקום אחר אף הזכרנו את ירושלים בבחינת עיר של "הבטחה", דוגמת ערים "מבטיחות" (הבטחות אוטופיות) כמוסקבה, ואף ציטטנו מהרצאה שנשא דרידה בירושלים ב-1986:

 

read more »

אוגוסט 7, 2012

הכנסת אורחים

הכנסת אורחים

 

במלאת שנה למותו של עמנואל לוינס שב דרידה לעיון אינטנסיבי בכתביו של הפילוסוף, שאליו התקרב במיוחד, מן הסתם בעקבות המקום המרכזי שהחל דרידה להעניק לאתיקה בהגותו בשנות התשעים. עיוניו החדשים של דרידה, המבוססים ברובם על דברים שנשא בכנס "פנים וסיני" (באוניברסיטת סורבון בפאריס, 7.12.1996), כונסו בספר Adieu, שבראשו נאום ההספד שנשא ללוינס (אף את שם הספר נטל דרידה מכותרתו של ההספד). ואכן מעולם לא היה דרידה קרוב ללוינס כבספר זה, ומשום כך גם ההפרדה בין פרשנותו של דרידה לבין מושאה קשה יותר מבספריו האחרים. לפיכך, כפי שנראה בפרק זה, הקורא אתAdieu  אינו יכול שלא להתרשם שכאשר מציג דרידה את רעיונותיו הבסיסיים של לוינס הוא גם מציג את עמדתו הוא.  

בהתחשב בעניינו המתגבר של דרידה בסוגיות אתיות, טבעי הוא שמושג הכנסת האורחים (hospitalité), לו הוקדש הסמינר של דרידה ב-1996, ואשר הפך לדגל חשוב במאבקו החברתי-פוליטי,  נידון ברחבה בספר זה. ה"היות בתוך עצמו" (être chez soi) מזמין ומקבל אל תוכו את האורח, את האחר. מושג הכנסת האורחים נקשר במוצהר ברעיון הקבלת פניו (accueil) של האחר, וכך שני מושגים המרבים להופיע בכתביו של לוינס נכרכים זה בזה. מה שהתחיל כאפיון אישיותו של לוינס כמורה (המורה כ"מכניס אורחים", כמארח) וברעיון הלימוד כקבלה – "אירוח" – של אחרוּת, מתרחב אל "הכנסת האורחים" שביסוד כל התכוונותיות ובשורשה של כל שפה, ואל תורת מוסר אוניברסלית של הכנסת אורחים כעיקרון הנדרש ליחסי בני אדם, וליחסים בין מדינות ועמים. ברמה זו כבר מקשר דרידה בין מושג השלום של לוינס לבין מושג השלום הנצחי של עמנואל קאנט.

מושג הכנסת האורחים של דרידה  ראשיתו בעיוניו בכוליות ואינסוף של לוינס, שבו מזהה לוינס בהכנסת האורחים את פתיחת השער וההיפתחות אל "פני האחר". הפנים (visage) של האחר הם תנאי לכל קבלת פנים. פניו של האחר קודמים להווייתי. יתר על כן: האחריות כלפי האחר קודמת למהות. לאמור: האפריוריות של עיקרון ההיענות: הבטחת התשובה שוכנת ביסוד כל קריאה (appel) של פני-האחר אלי. ראשיתו של כל דיאלוג מוסרי בין המארח לאורח היא בתשובה הקודמת לכל שיח, תשובת ה"כן" של האחר.

אל תוך הדואליות האינטימית הזו שביני ובין האחר מוטל ה"שלישי" כמי שנושא עמו את שאלת הצדק. כי, בעוד שהיחס ביני לבין האחר מושתת על אחרות, נוכחותו של השלישי כבר תובעת את שאלת הדומות (même), השוויון, קרי – הצדק. דרידה מאתר כאן "קשר כפול" ואף אַפּוריה בין שבועת אחריותי (אחריותי כלפי האחר, ה"שני") לבין הפרת השבועה בעצם הופעתו של השלישי (ועמו התהיות והערעורים על הצדק). "הצדק מתחיל עם הפרת שבועה זו", כותב דרידה (עמ' 69), הרואה את נוכחותו של "השלישי" לא פחות ראשונית מנוכחות פני האחר. השלישי נוכח בעיני האחר ומביט בי מעיני האחר. מכאן המסקנה הדרידיאנית האופיינית: הפרת השבועה כלפי האחר שוכנת ביסוד השבועה ל"פני האחר". או, במילים חריפות יותר: העדר הצדק שוכן ביסוד הכנסת האורחים, שהיא תמצית המוסריות: "יש צורך בהכנסת אורחים אפשרית זו כלפי הרע, כדי שהכנסת האורחים הטובה תהיה בת סיכוי, הסיכוי לבואו של האחר" (שם).

read more »