רוחו של דרידה

רוחו של דרידה

 

הרוחות מרבות לשוטט בספריו ובהרצאותיו של ז'אק דרידה. הוא, שסיפר לנו על עמנואל קאנט, המאשים את אפלטון בהחדרת המיסטיקה לפילוסופיה, דהיינו בהמתת הפילוסופיה (עם צליל אפוקליפטי שאומץ לא מכבר לפילוסופיה),  הוא שאור התבונה שורה על  דפיו לא פחות מצלו הכבד של סוד (שעל  על מרכזיותו בפרשנות כתב ספר שלם – Passions). ואכן, מקור קסמם הגדול של כתביו הוא  השילוב בין הרציונלי לבין המטאפורות של הבלתי-נראה, התהום, החורבה, הסוד וכיו"ב. עובדה שאין להכחישה היא שמושגיו השגורים – "spectre" ו-"fantômes" – עולים תדיר מאוב ומייצגים את משאת נפשו ההרמנויטית שמאז 1967: "הצל המהותי של הלא-נאמר" (ב-Écriture et Différence): רוח אביו המת של המלט, רוח המפקד המת בדון ז'ואן, רוחותיו של מרקס (כשם ספרו מ- 1993). בפתח הפרק החמישי של הספר מרחיב דרידה את דיונו ברוחות הרפאים, שזיהה במרחבי המשנה המרקסיסטית, אל הדואליות של רוח כ-Geist ורוח רפאים כ-Gespenst, כפי שמצאה את ביטוייה באידיאולוגיה הגרמנית של מרקס, ועוד ועוד. וכמובן, הדקונסטרוקציה עצמה היא בבחינת "הפיכתו של הטקסט לרוח של עצמו" (כוח החוק,  עמ' 104).

לא אחת, עולה בקורא (באוב?) התחושה שה"רוח" הרודפת את דרידה יותר מכל היא רוחה של הוויה יהודית מסוימת שטעם בילדותו באל-ביאר שבאלג'יריה, ואשר תובעת ממנו את עלבונה. מכל מקום, העברית אינה שגורה בפיו של אלוף השפות, ורק בנדיר נאתר בכתיבתו מילים עבריות כגון "חזון", "מילה", "שם" או "רוח". לעומת זאת, צרפתית מעולה, מתובלת רבות בגרמנית היידגריאנית, פה ושם תרגומים לאנגלית, פשפושים אתימולוגיים תכופים ביוונית ובלטינית – היא הדומיננטית בכתביו. הווה אומר, הגם שבנעוריו למד עברית (כפי שסיפר בCirconfessions-) – היא, כפי שציין באחד מספריו, סינית בשבילו (לתת את המוות, עמ' 85). כך מעולם לא אזכר את המילה העברית "רוח" ביחס לרוחות הרפאים שלו. עם זאת, פעמיים – ככל הידוע לי, פעמיים בלבד – נקט דרידה בספריו במונח העברי "רוח" –  הרוח כ-ésprit. ועל פעמיים אלו אעמוד להלן.

את מהפכתו הפילוסופית, שזכתה לשם הפופולרי "דקונסטרוקציה", ואשר דמותה עוּותה ללא הכר, למגינת לבו של הפילוסוף חסר האונים, ניסח ז'אק דרידה בין השנים 1972-1967 בספרים  על הגרמטולוגיה (1967), כתיבה ושוני (1967), שולי הפילוסופיה (1972), ההפצה (1972). כך,  כבר בעמודים הראשונים של כתיבה ושוני יוצא דרידה במתקפה על הסטרוקטורליזם במילים: "למען היטיב את תפיסת הסטרוקטורה, ניתן לאיים עליה באורח מתודי […] באותו מקום סודי בו היא לא זיקפה ולא חורבה אלא רופפות" (עמ' 13). לכל סטרוקטורה יש אפוא מקום סודי, אשר דרכו יסתנן הפרשן אל היצירה. בשלב זה, בו הדמיון מובילנו אל מנהרות חשוכות, אל ארונות ומעבר למראָה, מפתיע לגלות  שמקור השראה ל"מקום הסודי" באמנות היה דווקא עמנואל קאנט של ביקורת כוח השיפוט, קאנט של היפה ושל האמנות כאוטונומיה הכרתית, כפרישה מהממשות היומיומית (של התכליתיות, האינטרס והידע). משמעם של דברים  שנסיך ההשכלה מקניגסברג, שבעתיד יוצג על-ידי דרידה כ"פילוסוף יהודי",[1] הוא שמשמש לדרידה נקודת מוצא (עמ' 16) למסע שסופו מסתורין: "יש, אפוא", כותב דרידה, "לפנות אל הבלתי-נראה שבתוככי החירות הפיוטית. יש להיפרד על מנת  להתאחד בליל המקור העיוור של היצירה" (עמ' 17). ובהמשך אותו עמוד הוא מוסיף: "רק ההיעדרות הטהורה – לא ההיעדרות של דבר זה או אחר – אלא היעדרותו של כל מה שמבשר נוכחות – בכוחה להוות השראה […] הספר הטהור פונה באופן טבעי לעבר היעדרות זו שהיא […] התוכן הראשוני והאמיתי שלו." רוצה לומר: שום משמעות אינה קודמת למעשה הכתיבה. שום קול אינו מכתיב את משמעות הכתוב.

כיון שכך, הכתיבה גופה היא למעשה בריאתה של המשמעות, שלפניה – אַין, אך ורק אין, היעדרות. הדיבור בבחינת "קול ראשוני" הפך, איפוא, למין "דבר כשלעצמו" קאנטי (עמ' 18), משהו שאינו בר השגה בכתיבה: "הכתיבה חונקת ואונסת מראש את הדיבור. הכתיבה היא המועקה של הרוח (דרידה מדגיש מילה עברית זו, המודפסת באותיות לטיניות: ruah), שבמבחן הבדידות והאחריות האנושיות; במבחנו של ירמיהו שנכנע להכתבה האלוהית ("קח לך מגילת ספר וכתבת אליה את כל הדברים אשר דברתי אליך", או ברוך המעתיק את המוכתב לירמיהו ראה: ירמיהו ל"ו, ב, ד). זהו הרגע בו עלינו להחליט אם נחרוט את ששמענו. ואם החריטה מצילה או מאבדת את הדיבור" (עמ' 19).

  הרי לנו, אפוא, ה"רוח" העברית הראשונה של  דרידה. יובהר מיד: ב"רוח עברית", הכוונה למושג הקרוי בשפה העברית 'רוח', ולא חלילה לאיזה מין Folksgeist הגליאני. ואף על פי כן, לא במקרה נקט דרידה במילה העברית, שכן המסקנות התיאולוגיות הנובעות מתזת ה"היעדרות" הולמות את הרוח היהודית. כפי שיכתוב דרידה בעצמו: "היעדרות זו של כתיבה אלוהית, כלומר של האלוהים היהודי, הכותב לעתים בעצמו" (עמ' 21). בספרו המקביל, על הגרמטולוגיה (עמ' 28-27), מצטט דרידה את עמנואל לוינס, המביא את המדרש התלמודי של ר' אליעזר על אודות הימים והאגמים שכולם דיו, השמים והארץ שכולם יריעות קלף, בני האדם שכולם מצטיינים בכתיבה, ואף על פי כן  לא יגיעו אלא לאפס קצה (בבחינת בדל-בדלו של המכחול הטבול בים) של התורה. התורה בבחינת האמת הראשונית והטוטלית. היעדרות הקול הראשוני מהטקסט משמעה קריאת תיגר על ההכתבה האלוהית, על הספר השמימי (גם במשמעות הנוצרית, כמובן, כגון זו של חזון יוחנן, אוגוסטינוס הקדוש, תומס אקווינס וכיו"ב), ואם נרצה – קריאת תיגר על הסטטוס המטאפיזי של ספר הספרים בבחינת מקור ראשוני של משמעות.

מסורת אפלטונית וניאו-אפלטונית מכובדת עתיקת יומין (יהודית, נוצרית, הלניסטית, מוסלמית) זוכה כאן ל"טיפול שורש", אם לא לעקירת השן. לא עוד הספר כהבעת הטוטליות של היקום (נוסח לייבניץ של המאמר על המטאפיזיקה), לא עוד "בראשית הייתה המילה", לא עוד "ספר יצירה", לא עוד העולם והאדם כמרקם סודי של צירופי אותיות ומלים אלוהיות, אתגר לתורת צירופי האותיות של ר' אברהם אבולעפיה, האר"י הקדוש וכל השאר: "יש לדעת", כמו פוסק דרידה,  "שהספר (le Livre, הספר הטרנסצנדנטלי – ג"ע) אינו בנמצא" (עמ' 20).  ואם לרגע נדמה לנו שהתיזה חלה על "כל אסתטיקה וביקורת מודרניסטיות" (עמ' 21), הרי שמיד יפסוק דרידה נחרצות: "לכתוב – משמע לדעת שכל שלא נוצר עדיין באות אין לו שום מקום אחר לדור בו, ואין הוא מצפה לנו בתור מרשם באיזה מקום עליון או בתבונה אלוהית כלשהי. המשמעות נדרשת לחכות לכך שתיאמר או תיכתב, למען תהפוך לזה שהינו הוא עצמו בהיבדלותו מעצמו: משמעות" (עמ' 22).

דומה שהקורא כבר נוכח לדעת: ז'אק דרידה הוא מהפילוסופים התיאולוגיים ביותר שקמו לפילוסופיה העכשווית, חרף חילוניותו הגמורה. דואליות מסוג זו איננה בלתי-מוכרת בפילוסופיה המודרנית. דרידה עצמו עוסק בסוגיית שניות זו ביחס להיידגר המפריד בין פילוסופיה לתיאולוגיה, אך בה בעת הוא גם פילוסוף תיאולוגי (על הדת, עמ' 81-78, וראה פירוט בפרק "הכיפה האחרת"). רק מי שקרא את וידויי מילה שלו, וידוייו האוטוביוגרפיים בנוסח אוגוסטינוס הקדוש, יבין את עומקה של השניות החילונית-דתית שדרידה חי בה. בעל הגרמטולוגיה הוא מרחיב דברים על  המשמעות התיאולוגית של שעבוד המסומן ללוגוס טרנסצנדנטלי, ולפיכך ברור לו שהוא מהלך בשבילים שכוסו בשכבות רבות של תיאולוגיה. ריקון ה"מקור", תזה שתרדוף את הפילוסוף במרבית ספריו, אין משמעו הרצח (בפעם המי-יודע-כמה) של אלוהים. כי בין הריקון ההרמונויטי הנ"ל, שנקרא לו פשוט "הנעדר", לבין האמונה עובר הגשר של התיאולוגיה הנגטיבית, המעסיקה אותו רבות (ובמיוחד בספרו מלבד השם). כך, בהתייחסו לוידוייו של אוגוסטינוס הקדוש (דיונו בתיאולוגיה הנגטיבית מתרכז באנגלוס סילסיוס ובאוגוסטינוס. התיאולוגיה הנגטיבית היהודית מוזכרת רק בדרך אגב, למשל בעמ' 71-70), מעלה דרידה את התהייה המתבקשת: אם האל יודע הכל, מה טעם להתוודות לפניו? אמור לפיכך: אוגוסטינוס אינו בא ליידע את האל. הוידוי אינו משתייך למישור ההכרה והידע. עניינו הפנייה לאלוהים בשם אהבתו – פנייה לחבר, אקט של ידידות, התחברות (וחברות). "ליהפך ללא-כלום, משמע ליהפך לאלוהים", כתב סילסיוס, ודרידה מגיב: "הפיכת עצמך, כהפיכתך לאלוהים – או לאין – הרי לנו הבלתי-אפשרי, יותר מהבלתי-אפשרי, האפשרי הבלתי-אפשרי ביותר. […] באופן מוזר, מחשבה זו מוכרת מהחוויה הקרויה 'דקונסטרוקציה' […] ה'דקונסטרוקציה' הוגדרה לא אחת כחוויית האפשרות (אי-אפשרות) של הבלתי-אפשרי […] העדות, הסוד וכו'. אולי המוות" (שם, עמ' 32-31). מושג המוות ההיידגריאני, נזכיר, הוא האפשרות של הבלתי-אפשרי בעבור ההיות. "ולכן: ניתן לומר על כל המיסטיקות של תיאולוגית-השלילה שהן הרהורים על המוות" (שם, עמ' 34).

היעדרות, תיאולוגיה ודקונסטרוקציה – החוט המשולש של ז'אק דרידה.

המפגש בין מושג הרוח, הדת והיהדות במחשבת דרידה שאב רבות ממושג הרוח ((Geist של הגל, שאודותיו הרחיב בספרו גלאס. מושג הרוח מוגדר כאן כסוג של חזרה מעגלית, של המושג השב אל עצמו לאחר שאבד בתוך אחרותו. לשון אחר: הרוח כהגשמת התהליך הנגטיבי של שלילה עצמית. אני מכיר את העולם באמצעות רוחי ובתהליך של הכרה עצמית (אני חושב את העולם לא פחות משהמחשבה חושבת את עצמה), וזהו המבדיל בין אדם לחיה. כי הרוח היודעת ומפנימה את העולם היא הרוח היודעת את עצמה בשיבתה אל עצמה. שלילה עצמית, שהמשכה שיבה לעצמך בסינתזה של הניגודים ובדרגת אמת ומודעות עצמית גבוהות יותר. יחסי הרוח כלפי עצמה הריהם כיחסי אב-בן, כותב דרידה (שם, עמ' 34). הרוח השוללת את עצמה היא אפוא הבן השולל את אביו. חירותי יסודה בהפעלת רוחי אל מחוץ לעצמה (אל העולם) למען תשוב הרוח אל עצמה בידיעה עצמית "מוגבהת" (מלשון Aufhebung). במילים אחרות: הרוח נזקקת לחומר זר לה כדי שתוכל להגשים את עצמה כרוח.

התחושה, מפרש דרידה את הגל, עודנה רמה חייתית; אך, המעבר מתחושה מיידית לרוח, להבנה של מיצוע ניגודים (הבנה דיאלקטית) הוא שמאשש את אנושיותי. שלוש רמות לרוח: הרוח הסובייקטיבית (פסיכולוגיה), הרוח האובייקטיבית (מוסר) והרוח האבסולוטית (אמנות, דת, פילוסופיה). הרוח המוחלטת – אלוהים, היא הגבהה (Aufhebung) אינסופית, גבוהה מכל. האם יכול אלוהים להתגלם בסופי, לקרום בשר? רק בדמותו של ישו, טוען הגל. ביהדות נותרה הרוח בהפשטתה (אלוהים כרוח מופשטת), ואילו בנצרות התגלה אלוהים כרוח השוללת ומגשימה את עצמה (בבן, ישו), החוזרת אל עצמה (בדרגת אמת גבוהה יותר) באמצעות הבן. אכן, כבר ביהדות התגלה אלוהים כאָב, אך אב ללא בן אינו אב, לדברי הגל, כותב דרידה (שם, עמ' 39). הרוח האינסופית והמוחלטת מגשימה את עצמה בתנועת היחסים הדיאלקטיים בין האב (שבשמים) לבנו יחידו. מכאן, כך הגל, סוד יתרונה של הנצרות על פני דתות אחרות, כמו גם סוד בריתה עם הפילוסופיה (כתנועה הדיאלקטית של האמת הצרופה). עם זאת, מזכיר לנו דרידה במונחים הגליאניים, הדיאלקטיקה של הרוח המוחלטת מחייבת שהדת חייבת למות למען תיוולד מחדש כרוח פילוסופית גבוהה ומופשטת יותר. מות הדת כהולדת הפילוסופיה, מות האב בתוך בנו. סיפורו של דרידה? הולדת הפילוסופיה של דרידה מתוך שלילת יהדותו וכביטוי של מות האב בתוך בנו (ראה לעיל, הפרק "הסתר-פנים")?

שנים רבות נקפו, ועד שפרסם דרידה את היידגר והשאלה (1987), הוא הספיק לבסס ולטפח את רוחו (Geist) שהיא סך רוחותיו (ghosts): אפלטון, סוקרטס, ניטשה, היידגר, פרויד, ואלרי, לאקאן, לוינס, בנימין, ארטו, ג'ויס… אורכה של הרשימה כאורך יצירתו הענפה והרב-תחומית של דרידה, שמרביתה מסעות פרשניים אל הגות פילוסופית, שירה, ציור ועוד, בבחינת מסעות אל עולמות מוות ואל פגישה עם רוחות. ואולם מרטין היידגר אינו רק עוד דמות או עוד הגות ברשימה זו. היידגר הוא מין רוח אב בעבור ז'אק דרידה, ולכן גם מושא ליחס אמביוולנטי. רוח אב, כפי שנוכחנו, הוא מושג כבד ביותר במשנתו של דרידה ולאורך ספריו אין הוא חדל לטפל בסוגיית יחסי אב ובן: בין אם כסוגיית מקור והעתק (סוקרטס ואפלטון, הרוח ההגליאנית והתגשמותה בחומר, ועוד) ובין אם כסוגיה פרוידיאנית-תיאולוגית (אלוהים כקידושו של אב נרצח). לא אחת עולה בקורא המחשבה, שאותה טראומה "קדומה" שרודפת ללא הרף את דרידה, ברית-המילה (יום הכיפורים של קיומו, שהוא, כזכור, בלשונו יום ה- coupure, יום החיתוך, יום הברית), מסתירה ביסודה יחסי מסורס-מסרס בין בן לאב ובין אב לבן. וככל שדמות האם עולה וגדילה ואף מושגבת בספריו (ושיאה בוידויי מילה – שיר האהבה הטרנסצנדנטלי של בן לאמו הגוססת בניצה), בולטת ההיעדרות היחסית של דמות האב, אביו של דרידה. כאילו מימש בביוגרפיה שלו את התזה הפילוסופית/תיאולוגית שלו בדבר היעדרות ה"אב" (האל), או הסתתרותו, או הפניית גבו (הנה כי כן, גלויית הדואר מוקדש לא-במעט לבירור הפניית הגב של סוקרטס לאפלטון, לפי איור עתיק שמצא דרידה בספרייה באוקספורד).

אך נשוב לענייננו בהיידגר כאב רוחני לדרידה. אף שתחילת דרכו היתה בתרגום וכתיבה פרשנית על הוסרל, דומה שהיידגר, תלמידו של הוסרל, הוא הדמות המכרעת (אחת מכמה דמויות מפתח) בעולמו הרוחני של דרידה, ושרוחו היא זו החוזרת ונוכחת בטקסטים מרובים של הפילוסוף הצרפתי. בהיידגר והשאלה התפנה דרידה לבחון את מושג הרוח בהגות ההיידגרית. מוטב נאמר: מושגי הרוח. שכן, ישנה ה"רוח" מ-1927 (Sein und Zeitזמן והוויה), ישנה הרוח מ-1933-35 (נאום הרקטור: "המימוש העצמי של האוניברסיטה הגרמנית" ומבוא למטאפיזיקה), ישנו הרוחני מ- 1942 (בפרשנות לשירת הלדרלין) וישנה הרוחניות מ-1953 ("הדיבור בשירה", מבוא לשירת גיאורג טראקל). היידגר שינה את עמדותיו ביחס למושג הרוח, ודרידה ממפה שינויים אלה בקפדנות –   לאור, או בצל, הפרשה האומללה של היידגר והנאציזם.

מסתבר אמנם, שבשנים 1935-1933, שש שנים אחרי שויתר על מושג הרוח בבחינת "פנטום" מטאפיזי ורק הסכים לציינו במרכאות כפולות ומכופלות (משום שההוויה האנושית איננה פנימיות רוחנית כלשהי המוחצנת אל הממשות, אלא היא עצם העיקרון הדינמי של שאילת שאלות על פשר ההוויה), שש שנים לאחר מכן מסלק היידגר את המרכאות מהמילה ואף מעטירה בכנפיים גדולות להבהיל. נאום הרקטור של היידגר ב-1933 (ומשמעותה של שנה זו זכורה לכולנו) הופך לנאום חניכתה של האוניברסיטה הגרמנית כנושאת הלפיד של הרוח המערבית כולה. כן, עתה כבר בערה האש ביסוד מושג הGeist (אשר זוהה, בעברו ההלניסטי, עם האויר – pneuma). הרקטור הפך למנהיג ("פיהרר") רוחני, למדריך האוחז בלפיד. מבלי לקרוא זאת מפורשות, דמותם של אלפי הנאצים האוחזים בלפידים בכנס [אולימפיידת נירנברג? לא: כנס נאצי גדול שתועד בסרטה של לני ריפנשטאל ובסרטים דוקומנטריים אחרים] נירנברג ודומיו אינה מרפה מהקורא. לפי היידגר, הרוח חייבת להגשים את עצמה, ותנועת ההגשמה היא גרמנית! זהו היעוד הגרמני! "יעודנו", אמר היידגר. הרוח היא מהות ההוויה (היידגר הזדהה עתה עם הגל כפי שלא הזדהה מעולם), ורוחו של עם היא מהות כוחו וגדולתו. הרוח "נותנת את הקצב למצעד בו החל עמנו אל עבר עתידו ההיסטורי." יתר על כן: רוחו של עם נוצרת בתוכה את המטען העמוק ביותר של כוחות האדמה והדם! כך. כמו היו הרומנטיקה והאידיאליזם הגרמניים צמד כוחות שדחפו את היידגר אל התהום.

דרידה, שלרגישותו ההומניסטית "קבלות" רבות הן בתיאוריה והן בפרקסיס, אינו מזדרז לנקוט עמדה חד-משמעית בסוגיה הקשה והמביכה של היידגר והנאציזם. מחד גיסא, "ניתן לומר שהוא (היידגר) מרחֵן את הנאציונל-סוציאליזם." (ובמילים הבוטות שלנו: הוא מבשם את הצחנה הנאצית בבושם המטהר של האידיאליזם הגרמני); ומאידך גיסא: "אך, מצד שני, בנוטלו את הסיכון של ריחון הנאציזם, אפשר שרצה להצילו כשטבע בו את עקרון המימוש (הרוחניות, המדע, שאילת שאלות וכו')" (עמ' 52). העובדה שאינה מוטלת בספק היא, בכל מקרה, שהיידגר הגדיר ב-1933 את העם הגרמני כעם המטאפיזי מכל העמים (לימים, בראיונו המפורסם לדר שפיגל ב-1976, אף יזהה את השפה הגרמנית כשפה היחידה, פחות או יותר, הראויה לפילוסופיה. כאן אף יעקוץ את הפילוסופים הצרפתים: "כאשר הם מתחילים לחשוב, הם מדברים גרמנית…" לדרידה אין ברירה אלא לקחת את המשפט הזה באופן אישי והוא מגיב: "בראיון ל'שפיגל' הוא דיבר בשלוה יהירה, אולי מעט תמימה, […] והייתי אף אומר, בלשון 'שלנו', וללא הרבה ésprit…" (עמ' 87). בכך נטל הצרפתי  מהגרמני את הגה ה-ésprit, הרוח).

עד 1953 ראה היידגר ברוח מושג פוסט-הלניסטי – הרוח כ-pneuma; אך בשנות ה-40 וה-50, בכתביו על שירת הלדרלין וטראקל, הפכה הרוח לאש. היתה זו תרומתה של השפה הגרמנית למושג הרוח, אשר במסורתו הלטינית – spiritus – ייצג את הרעיון התיאולוגי של ההשראה. היידגר איחד את הרוח עם הנפש השורפת והנשרפת, עם השלהבת, עם הבעירה. הרוח נוטלת אש ומעניקה אש (עמ' 103). אש אדומה ואש כחולה, העשויה להאפיל בליל הרוח, ליל [?] אפלת הנשמה. הרוח כאש היא הבטחתה מפני התנוונות הרוח ההופכת רציונליסטית ואינטלקטואלית או אידיאולוגית. במילים אחרות: הרוח כאש משמעה הבטחתה נגד השורשים האפלטוניים המנוונים את הרוח. האויר – הpneuma- –  של הרוח הוא עתה אך פועל יוצא של היותה אש (הזקוקה לאויר). ובהיותה אש, יש בה את פן האפר הלבן, שהוא הרע הרוחני הצחור, האש הרוחנית ששרפה (עמ' 123). ודרידה מוסיף (אגב הגל, כביכול): "Le Geist – le gaz" (עמ' 126), תנועת הרוח, תנועת ה"גָז", המתרוממת תוך שהיא עורמת תחתיה את המתים המתפוררים ומפנימה אותם ב-Aufhebung…

כלום מקרית היא העובדה, שרגע ה-gaz, ה-Geist שאינו עוד בבחינת pneuma טהורה, אלא ריחו העולה באפנו הוא ריח "צקלון ב'", הוא גם רגע מעברו של דרידה לעברית? רק רגישותו ההיסטורית של דרידה למושג השואה תאשר ספקולציה זו. כך או אחרת, זה אכן הרגע בו מגיע תורה של המילה העברית "רוח". דרידה כותב "רוח" ומוסיף (עדיין באותיות לטיניות) – "רוח הקודש" ו"רוח רעה" (עמ' 129). כי מול היומרה ההיידגריאנית לניכוס מושג הרוח של יוון לגרמניה, מוצגת עתה שאלתו של דרידה: כלום הכירו הוגי מושג הרוח היוונים (pneuma) והלטינים spiritus)) את מושג הרוח העברי (עמ' 128)? המחשבה היהודית כמחשבת אש, מוסיף דרידה (ושולח את הקורא אל כוכב הגאולה של פרנץ רוזנצווייג), ו/או ההבחנה היהודית בין "רוח" לבין "נפש", כלום לא קדמה להבחנת ה-pneuma מה-psyche?

 הגם שאין זו נקודת השיא בדיונו של דרידה במושג הרוח ההיידגריאני (הדיון יימשך אל רעיון נדודיה של הרוח, ואל זיקת הרוח לרע, כולל משפטו החשוב של היידגר: "הרע הוא תמיד רוחני") – דומה שמוקש גדול הניח דרידה על דרך נדודיה של הרוח ההיידגריאנית אי-שם בעמק הריין, רוצה לומר – כל עוד הדרך היא "גרמנית", נוסח כתביו של היידגר מ-1933-35. מוקש יהודי. מוקש דרידיאני טיפוסי, המבקש להזכיר להיידגר שלפני "המקור הראשון", היווני-גרמני, ייתכן מקור קודם (שאף הוא אינו "מקור ראשון"). וכי לרוח האנושית אין מקור ראשון, ולבטח לא מקור שהוא מקום גיאוגרפי מוגדר. דה-טריטוריאליזציה יהודית?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


[1]  את "ייהודו" של קאנט  חרף העובדה שדרידה ידע היטב עד כמה קאנט היה נוצרי למהדרין, יש להסביר בעיוניו במאמרו של הרמן כהן "גרמניות ויהדות", או ביחסו של הגל ליהדות החושפים תרגילים פילוסופיים ב"ייהודו" של קאנט. כך במחקרו של דרידה, "קאנט, היהודי, גרמניה" (1989), הרמן כהן, הפילוסוף היהודי האולטרה-קאנטי, "מייהד" את קאנט כאשר הוא מאחד בין רוח ההשכלה והיהדות. בספרGlas מראה דרידה כיצד טופל הגל על קאנט אותה אשמה שטפל על היהדות: העבדות לאל רשע ותובעני והציות העיוור לו, ללא כל רגישות אמיתית לאינסופיות ולאהבה. הזיקה הקאנטית בין אמונה דתית לבין הציווי המוסרי מספיקה להגל להוקעת קאנט כ"יהודי".

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: