האש

האש

 

בפרק "אליפסה" (כתיבה ושוני), בהקשר לדיונו (ניסחתי אחרת את המשפט, על מנת שלא לומר פעמיים "דרידה") בספרו של אדמונד ז'אבס, "שובו של הספר", התייחס דרידה למוטיב המרכז הנעדר (של המשמעות הטקסטואלית המקורית) וציטט מז'אבס: "אמר ר' נאמן: 'אלוהים הוא המרכז; […] ויוקל אמר: המרכז הוא כשלון. "היכן המרכז? – מתחת לאפר."   רבי סלה: "המרכז הוא אֵבל."   (שם, מהדורת שיקגו, עמ' 297). האש היא המרכז הנעדר, המשמעות המקורית, הדיבור האלוהי, ואילו האפר, המזוהה בסימני הכתב, הוא "עקבות" מתות, סימניות, של משמעות זו. הכתיבה היא אפוא כאפר וכאבל. לפנינו התייחסותו הראשונה של דרידה למוטיב האש, שימשיך להתגלגל בכל כתביו, ילך ויתפח, יתקשר לשמש (הזורחת והשוקעת), לשואה, לזיכרון ועוד.

מושג ה"עקבה" (trace) של דרידה עלה כחלק מביקורתו כנגד המטאפיזיקה האפלטונית וגלגוליה במחשבת המערב, בבחינת פילוסופיה המבטיחה את חשיפת האמת כנוכחות (הווה). כך, את הפרק העוסק ביחסי מושג הזמן ומושג ההוויה אצל היידגר, היגל ואריסטו (שולי הפילוסופיה, עמ' 67-31) סיים דרידה בהחדרת מושג ה"עקבה" אל תוככי המטאפיזיקה:

 

כדי להתגבר על המטאפיזיקה מן ההכרח לטבוע עקבה בטקסט של המטאפיזיקה, עקבה שאיננה ממשיכה לסמן נוכחות (הווה) אחרת, או צורה אחרת של נוכחות […] העקבה נבראה כמחיקתה העצמית. ומעניינה של העקבה הוא למחוק את עצמה, להימנע מכל מה שעשוי לקיימה כנוכחות (עמ' 65).

 

למעשה, מבלי להשתמש במונחי אש ואפר, כבר טמונה בקביעות אלו זיהויה של  השמש כאש המגלה, החושפת את אמת, ובה בעת זיהוי האפר כעקבה, כמחיקת הגילוי, דהיינו כיבוי האש והותרתה כזיכרון של אמת שהיתה ואיננה נוכחת עוד. ואכן, כבר בשנת  1980 הודה דרידה: "הייתי רוצה לכתוב כה פשוט […] תוך מחיקת כל האפיונים […] כדי שהשפה תישאר סודית ביחס לוודאות… כאילו עלתה באש ברגע בו שם עליה אדם שלישי את עיניו" (גלויית  הדואר, עמ' 15).

השפה והאש. האש שורפת כל חומר, מוחקת כל אפיון.  ואילו השפה מגורשת, לנוכח האש, מעולם הוודאות, האמת, המקור, בבחינת בעירה "שורפת".  עולמו של ז'אק דרידה כמו עולה  באש. כיבשני השפה אינם חדלים לבעור בשואה גדולה, שהוא מאתר בה את האמת (המסתתרת, הנאכלת באש) של השפה ושל ההכרה, עד כי הוא עצמו מתגייס בכל מאודו להבטחת השרפה. לפנינו אפוא התגייסות מדעת של  פירומאן:

 

ה"החלטה" היחידה האפשרית לגבי – לה אני מציית בכל רגע: לשרוף הכל לשכוח הכל, כדי לבחון את עוצמת העזיבה ללא השארת עקב… הסמל? שרפה שואתית גדולה, שרפת-הכל, שלתוכה נשליך את כל זיכרוננו, שמותינו, מכתבינו, את הצילומים, את החפצים הקטנים, את המפתחות, את הפֶטישים (שם, עמ' 46).

 

 לשרוף, על מנת להבטיח את היעלומותה של החוויה, בבחינת מימוש משמעותה המירבית (שהיא: ההודאה בהעדר המשמעות). לשרוף על מנת להבטיח את האפר, שהוא זיכרון האש. לשרוף, על מנת לחוות את כפל הפנים, את הסתירה הפנימית הגדולה, של האש: גילוי ההוויה (שבהיותה מאירה) וכליון ההוויה (שבהיותה שורפת). תשובתו הפרדוקסלית של דרידה לסולם ההכרה  האפלטוני, שהשמש המאירה בקדקודו. הרס המטאפיזיקה (של השמש) בהבערתה באש  עצמה.

כשבחר דרידה להוציא את Feu, le cendre (אש, האפר) ב-1987,[1] בצורת טקסט וקלטת, הוא בחר למעשה בדואליזם של כתיבה וקול, או במתיחות שבין עין לבין אוזן. ואכן, הדואליות  שולטת בטקס: שתי עמודות מקבילות – מימין דואט, או דו-קרב של זכר ונקבה (רוצה לומר, דואליות נוספת), ואילו בצד שמאל מצטט דרידה מספריו הקודמים –  גלאס, ההפצה וגלויית הדואר – דברים שעניינם אש, שרפה ואפר. כל הציטוטים המובאים יחדיו יוצרים כמען ארכיון, או מהווים את פירורי האפר של אש שבערה, כבתה והותירה את אפר זכרה. ולצד כל אלה,  הקלטת קולותיהם                                                                                                                                                                                                                       קולותיהם של דרידה ושל קארול בוקא, קולו של הכותב וקולו של קורא. קול קורא לקול, קול מייחל לקול, "כמעט כתפילה", מציין דרידה בדברי המבוא למה שנשמע לאוזנינו כאלגיה הרמנויטית-אקזיסטנציאלית-תיאולוגית.

יותר מחמש עשרה שנים לאחר שסיים את כתיבת ההפצה, נתפס דרידה למשפט שכתב בסוף ספרו, משפט אשר (לדבריו) כמו ניכפה עליו מאותוריטה עליונה כלשהי, ואשר אינו מרפה ממנו: "יש שם אפר". כמו רוח רפאים שב וחוזר בתודעתו המשפט המסיים את הספר כ"חתימה", שבו כתב על התמוטטותה הגמורה של חתימתו (הלא היא ציון נוכחותו האישית) "הרחק מהמרכז, כשהסודות מתפזרים והופכים לאפר". כך כתב,  והזכיר את ארבעת ההוגים שהוא חייב להם, ובעקבות שמותיהם  כתב את המשפט. דומה שיש לקרוא את דבריו כדלקמן: הטקסט המפורר הוא אפר, החייב לאש קודמת. קודם להקדשה הזו מדצמבר 1971, סיים אם ספרו במכתב בדיוני, הנכתב רגע לפני שואה, רגע לפני בואם של  המוציאים אל הפועל:

 

ההצלה הגדולה מכל תהא שלא לכתוב, אלא ללמוד בעל פה … משום שאין זה מן האפשר שהכתבים לא יפלו בסופו של דבר בידיים ציבוריות … להתראות, וציית לי: מיד עם תום קריאת מכתב זה – שרוף אותו. […] יש שם אפר … אני תקווה שהדבר הזה לא יאבד. מהר, עותק … עופרת … פחם … קרא-מחדש את המכתב הזה … שרוף אותו … יש שם אפר … הלילה חולף. לעת בקר, שומעים מהלומות בשער. הפעם, המכות נשמעות כבאות מבחוץ. שתי מכות … ארבע (ההפצה, עמ' 197).

 

הטקסט ניצב אפוא כישות ביניים, בין אש שהייתה לבין אש שתהיה, בין שתי שואות. האפר בין שתי שואות. לפני ואחרי. il y à là cendre: ה"שָם" ( (là כמו מוחק את עצמו בדיבור בצרפתית: הוא נשמע כמו la . המקום –  là – מחק את עצמו בדיבור. שניות ההתגלות והמחיקה. האפר שם, במקום המוחק את עצמו. דימוי האפר עצמו מתפורר כאפר. מופרד ממה שהיה. נאכל. האפר הוא מה שאינו קיים עוד, שנגוז כעשן ולא הותיר דבר. האפר "שם", הורחק לעָבר. האפר כזיכרונה של האש. כזיכרון. ברם, בעירה של מה? של מי? האפר אינו מסגיר את התשובה. האפר הוא סוד חתום,  "הוויה ללא נוכחות" בניבו של דרידה. רעלת האפר לא תוסר. כיון שהאפר הוא מחיקה, הוא מקומו של הלא-כלום והוא ה-es gibt, שנותן לא-כלום. הרס ללא אפשרות של שיבה. אפר כסימן לעבר שאין לשוב אליו.

האפר כטקסט, הטקסט כאפר – גם זה וגם זה נושאים בחובם את ריחוקם ממקורם. האפר והטקסט הם עקיבות  שרידי "שרפת הכל" שכילתה הכל ולא הותירה תקוות התחדשות. האפר הוא אפוא אף שלילתו של עוף החול שיקום ויתנער מאפרו. האש המסתתרת מאחורי האפר היא האש המאופרת במסיכה ה"פָרמָקונית" של האפר, שהיא, כאמור, השפה. משפטים ומילים הם אפר, וכך המילה "אפר" אף היא אפר של האפר הממשי. משפטי השפה מפזרים את האפר, ובה בעת שומרים את קיומו "שם". כל משפט מפריד בין ה"מתים" (קרבנות האש) לבין הקוראים. וכך הופכת השפה למעין מלאכת קינה. השפה כקבר של קבר (כי האש מכלה בבעירתה). השפה כעקבותיה של הוויה מתה (כל מסמן הוא עקיבה של מסומן מת) וכציפיית שוא לשובה של אש ההוויה.

זיכרון שואה? ציפייה לשואה? על איזו שואה, על איזו אש, על איזה אפר מדבר דרידה? "שואה, כבשנים – בגרמנית ובכל השפות היהודיות שבנמצא". כאילו מרמז דרידה על שואה היסטורית ידועה. אך, בה בשעה, הפקיע דרידה את השואה מהקשרה ההיסטורי והרחיבה, בבחינת holocaust ב-h קטנה אל רמה מטאפורית ואוניברסלית של משמעות השפה, ההכרה והאמונה. וכך, הפילוסוף הופך לפירומאן, למצית אובססיבי. "משחק במילים כמו משחק באש", או, כפי שהוא שב ותובע מאהובת הנסתרת בגלויית הדואר): "שרפי הכל!" (ראה להלן). אולם האמת היא, שדרידה נידון לאפר יותר מאשר לאש. נידון לשפה ולזיכרונותיה (חרף הפרדוקס של האפר כזיכרון נטול זיכרון: שהרי האפר נעדר כל פיגורציה של האש ו/או של המושא שנאכל באש). נידון לכתיבה: שהרי, הכתיבה היא שפת ה"עקבות", עקבות המוות. מרבה כתיבה מרבה שואה.

ביוליסס גרמופון כתב דרידה אחד מאותם משפטים לא מעטים שלו המסרבים לתרגום: "Avant d'être, c'est-à-dire un présent, cela fut, fut Il, fuit, feu le Dieu de feu le dieu jaloux"   (עמ'  40). מקור ההווייה – אש אלוהית מתחמקת (fuit), אש חומקת ממהותה. וכיון שכך היא מותירה את האפר: כזיכרון, כעקבה של משהו שהיה ונמחק. הנאמר, אפוא, אפר אלוהי? ב-1986, בהרצאתו הירושלמית על התיאולוגיה הנגטיבית, דיבר דרידה על האפר בבחינת עקבה לשונית, של שפת התפילה, התפילה כסימנה של היעדרות אלוהית (פסיכה, עמ' 561). "האפר ישנו שם". לא כאן, אלא "שם". האם הכוונה ל"שָם" שבנוסח Sauf le nom ? ה"שם" האלוהי? האם גם "שם" נותר אך אפר, ולא אש?

דרידה, כדרכו, עונה  על שאלות מעין אלו במהלך פרשנותו לפילוסוף אחר, הגל במקרה זה. לפי הגל (כפי שמפורש בגלאס), "הדת הטבעית" מתפתחת כשלבים שונים של הכרה. המוקדם שבהם הוא שלב המושג המופשט והבלתי-מוגדר, שלב אי-יציאת האור מתוך "הלילה של מהותו". יציאתה של הרוח הדתית מתוך החושך של אי-המודעות ראשיתה בבקיעתה של אש בבחינת אור טהור, אור השמש, השמש החזותית (שהיא גם הבלתי-ניתנת לראייה, דהיינו בלתי-נגלית, ושורפת כל: שם, עמ' 265).[2] זו השמש הזורחת במזרח, הכוללת כל ומרוקנת כל (שם, שם). בשלב מוקדם זה של הרוח הדתית, האור טהור, נטול צל, אור נעדר כל התנגדות, כל אנטיתזה: אור נטול גוף, שרפה טוטלית  ("brûle tout", "שואה" כאמור), שורף ונשרף. שרפה טהורה ונטולת כל מהות: "שרפת-הכל היא 'משחק נטול מהות'" (שם, עמ' 266). האמנם משחק? אכן כך, אך רק במובן של הפעילות החופשית ונעדרת התכלית של פיצולים והרס (ה"פיזור", ה"הפצה", ה"ההזרעה" – dissémination) שהאש נושאת בלהבותיה. "משחק", אך ורק במובן המרחב החופשי של ביטול כל ייצוגיות (שבשרפת החומר, העולם) והצמתת כל האחדה והכללה:

 

שרפת-הכל – שלא התרחשה אלא פעם אחת ובינתיים חוזרת על עצמה עד אינסוף –  מתרחקת היטב מכל הכללה מהותית, עד שיהא נדמית כהיבדלות (différence) טהורה של מקרה מוחלט. משחק ונבדלות טהורה – הרי לנו הסוד של שרפת-כל בלתי-נתפסת, אשד של אש המצית את עצמו […] המשחק הטהור של הנבדלות (différence) אינו שום דבר, אין הוא אפילו מתייחס לבעירת עצמו […] סוג של מסמן ללא מסומן, תכשיט מבוזבז על גוף בלתי-מתאים, היעדרות גמורה של ממשות, של אמת, של משמעות, הופעתן של צורות שנהרסות מיד. זהו אחד שהוא גם רבים ולחלוטין נבדל, נבדל מעצמו (עמ' 226).

 

כיצד תכובה האש? כיצד תאותר האש ההורסת של השואה? כיצד תגשים השמש של שרפת-הכל את שקיעתה-דעיכתה? כיצד תעמיד מתוכה האש, הדינמיקה של הרע מכל, גוף יציב כלשהו, מונומנט שישמר את עקבות המוות? דרידה תר אחר הגוף המשמר הן את האש החיה והן את האש הנפסדת, מונומנט שנולד מתוך האש ההיא ומשמר את עקבותיה, והוא מוצא אותו בפירמידה. הפירמידה, הקבר שבסימן השמש ואשר צורתו משמרת את חוד הלהבה. הפירמידה משלימה את שניות הסתירות של האש. כדי שתהייה מה שהינה – אש אוכלת, מפרקת ומבטיחה היבדלויות – נדרשת שרפת-הכל לממש את סתירתה: להישמר בתוך תנועת אובדנה העצמי, להופיע בהיעלמותה. הן זהו סודה של האש: להתקיים במו ההפסדות. ובסתירה פנימית זו מקור תנועת הזמן – מזריחה עד לשקיעה. זריחת השמש כוללת בתוכה את שקיעתה, המזרח כולל בתוכו את המערב. תנועת ההיסטוריה. במאמרו "הבור והפירמידה" (שולי הפילוסופיה) תייצג הפירמידה את הסימן.

בניית הפירמידה, הקבר כמקדש מחזור השמש, מסמנת קרבן המשמר את שרפת-הכל ומבטלה בה בעת. הקרבן אינו הורס את "שרפת-הכל", אלא מאפשר לה, בזכות הפיכתה למונומנט, להפוך ל-pour soi, "למען עצמה", יודעת את עצמה. "שרפת-הכל" מוקרבת בשואה ל"למען עצמה". היא מוקרבת למען להבטחת את שמירתה. השרפה בוערת וכובה, האש שוככת, השמש מתחילה לשקוע, נעה במסלול של הפנמה גוברת במערב (המערב יפנים את השמש בתודעתו). הקרבה זו שייכת, כמו שלילתה, ללוגיקה של "שרפת הכל". במילים אחרות: אם ברצונך לשרוף הכל, עליך לשרוף את השרפה, למנוע את המשך קיומה כנוכחות. חובה לכבות את האש, לשמרה לצורך אובדנה, או לאבדה לצורך שמירתה. הא בהא תליא. תנועת ההיסטוריה, מסלול השמש ממזרח למערב, הדיאלקטיקה – כולם בסימן השואה, "שרפת הכל", מחזורי מימוש עצמי והתבטלות עצמית. ולכן "הדיאלקטיקה של הדת, של תולדות הפילוסופיה (וכו') נוצרת כאפקט וכרפלקסיה של קרבן שואה" (שם, עמ' 270).

אם זוהי תנועת הרוח, תנועת האמת, כי אז ברורה משימתו של איש הרוח: להבטיח את הדואליות של האש וכיבויה (אפר). ואילו במקום שבו אין אש, חובתו להציתה, להשמיד, להקריב, לשרוף, לממש שואה. שאם לא כן, בלית אש וקורבנה (כולל קורבנה העצמי, כאמור, שרפת השרפה) – אין אמת. מכאן, האובססייה של שרפת המכתבים בגלויית הדואר, מן הראשון ועד האחרון: "צריך היה לשרוף את הכל, עד האפר של הבלתי-נודע, ו'הם' לעולם לא יידעו דבר" (גלויית הדואר, עמ' 11). לשרוף מכתבים, לשרוף צילומים, לשרוף כל ייצוג (כל "משלוח") – ואפילו יהיה הוא עצמו הכותב:

 

לפני מותי אתן הוראות. אם לא תהי שם, יוציאו את גופי מהאגם, ישרפו אותו וישלחו לך את אפרי, בתוך כד מוגן היטב ("שביר") […] יהיה זה משלוח ממני שלא נשלח ממני. […] תאהבי לערבב את אפרי במזונך" (שם, עמ' 211).

 

השרפה היא השלמתו של אקט הכתיבה. הכתיבה, משלוח המסר, נעשית בצורת גלויה, והיא אכן גלויה – מכתב פתוח, טקסט המגלה את עצמו. אלא, שהאמת של הכתיבה (של גלויית הדואר) איננה באפר (שהטקסט הוא אפר, כזכור), אלא באש. "אם אני כותב על גלויה", מסביר דרידה", "הרי זה כדי להרוס, כדי שלא יישמר דבר אלא מצע בלתי-קריא. […] ואם לא נשמיד את כל העקבות, נינצל, כלומר נאבד" (שם, עמ' 38). "להינצל, כלומר לאבוד" – האמת כפולת הפנים של האש. "שמרי את מה שאת שורפת, הנה בקשתי. התאבלי על מה שאני שולח לך" (שם, עמ' 67). השפה כאבל, כפולחן קברים. יותר מזה, השפה כליבוי אש השואה, האש הממיתה. להמית ולהתאבל. שמירת חיותה של אמת היא לפיכך העלאתה באש, הבטחתה במצב הכפול של התגלות והיפסדות:

 

לו שמעת בקולי, הייתי שורפת הכל וכלום לא היה מגיע. ברצוני לומר את ההפך, שמשהו בלתי-ניתן למחיקה היה מגיע, במקומו של אותו רע-ללא-שיעור שבתוכו אנו גוועים […]  את שמעת היטב את הקול האחר […] שביקשך שלא לשרוף, לשרוף למען להציל. שום דבר לא הגיע משום שרצית לשמור (ולפיכך לאבד) […] אני נזכר באפר. איזו הזדמנות  לשרוף, כן, כן (שם, עמ' 28).

 

דין האמת כדין ההיקרעות בסתירת ליבוי האש וכיבויה. שניות האמת של האדם והאל: "לאלוהים  עצמו לא הייתה הברירה אלא לבחור בין שני כבשני אש: באיזה להתחיל? מתי? והקטסטרופה תמיד ממשמשת ובאה […] אני כותב, מקופל לשניים, במכשיר כפול, בוגד, מפר. אני מגרד ומוחק הכל ביד השנייה" (שם, עמ' 156). אמור לפיכך: ידיעת אמת מתוך הכחשת האמת, זיכרון מתוך שכחה: "השכחה, איזה כוח. לשכוח, לדעת לשכוח, לדעת לשכוח בלי לדעת. לשכוח, את שומעת, לא לבלבל" (שם, עמ' 85). ובה בעת, חוויית האפר כחוויית זיכרון. מה פירוש להיזכר מתוך השכחה? לשכוח כדי להתחיל מחדש: "הסיכוי היחיד שלנו לשרוד […] הוא בשרפת הכל, למען לשוב לתשוקתנו הראשונה. […] השכחה – הסיכוי האחרון שלנו, הלא כן –  […] היא תאפשר לנו להתחיל מחדש" (עמ' 185). או:

 

ברצוני להיות בטוח שאת היא זו, את בלבד ואין בלעדיך, שקיבלת על עצמך (מבלי להתלבט ולו לרגע) את הרעיון של האש הגדולה הזו, נקרא לה 'השרפה': שמהמכתב ששלחנו לא נותר דבר, כל הנצחיות הזו, ושיום כלשהו ניהפך לצעירים מתמיד ולאחר שרפת המכתבים אפגוש בך במקרה. […] אני שוכח הכל כדי לאהוב אותך, אני שוכח אותך, אותך, באותו רגע בו אני חפץ להשליך את עצמי לזרועותייך (שם, עמ' 187).

 

המטאפורה של האש היא אפוא מדימויי היסוד של דרידה (לצד החורבה, התהום, הפצע וכיו"ב). מפתיע לגלות, שבשונה מהידרשותו המוכרת של הפילוסוף לדיונים פילוסופיים היסטוריים בנושאים הקרובים למרחביו הפילוסופיים, נמנע הפעם דרידה מהאזכור המתבקש-למדי של "פילוסוף האש" הפרה-סוקרטי הראקליטוס. מה גם שהראקליטוס זה העסיק לא אחת את מי שדרידה אינו חדל לשוב אל כתביו, הלא הוא מרטין היידגר,[3] שקיים בין 1966 ל-1967 היידגר בפרייבורג את "סמינר הראקליטוס", אשר כיכב בו, בין השאר, מושג האש. דיונו באש, כאחת מארבעה היסודות, נקשרה למסכת דיאלקטית של חיים ומוות, שיסודה בפרגמנט מס' 76 של הראקליטוס: "האש מחייה את מות האדמה, והאויר מחייה את מות האש; המים מחיים את מות האוויר, והאדמה מחייה את מות המים." אויגן פינק, שותפו של היידגר בהנחיית הסמינר, פירש: "הנוכל לדמיין כיצד החיים והמוות שזורים אלה באלה, ולא במובן של חיים ההופכים למוות, אלא במובן של ראיית השינוי בבחינת 'לחיות את המוות של משהו אחר'? אין פירושו של דבר: לבוא מתוך המוות אל החיים" (M. Heidegger and E.Fink, Heraclitus Seminar 1966/67, Alabama 1979, p.89 ).

מרכזי למדי בסמינר זה היה גם מושג הברק – האש המגיחה מתוך שמי הליל, אש אלוהית הנוגהת על על העולם ומגיהה אותו. הברק הוא אורו של זאוס, אש-אור דינאמית המטילה אחדות בריבוי הדברים ומגלה את הטוטליות של העולם. היידגר הבין את האש השמימית-לילית הזו במונחי היחס בין השפה לבין העולם: הברק הזאוסי המאיר את העולם הריהו כקריאת הדברים בשמותיהם. מתן השם מאיר את הדברים ומציגם לתודעה.[4] הברק המכה לעת לילה בדברים גורם להם להופיע, להיראות תחת שמו של זיאוס, פירש היידגר (שם, שם). לדעתו, כיום, בעידן המודרני, שוררת בנו הנטייה להימנע מהברק, הנטייה להרדים את החרדה, לעשות הכל להשקטת הסערה. הפילוסוף הגרמני, המתקשה לעכל נטייה זו, מייחל לברק, לאש: "נראה את הברק הזה רק אם נמקם עצמנו בלב סערת ההוויה" (שם, עמ' 78). אלא שאש הגילוי וההתגלות היא אך צד אחד במטבע ההוויה. היידגר מתעכב ארוכות על שורה מתוך האודיסאה של הומרוס, בה מסופר כיצד הסתיר אודיסאוס את דמעותיו מפני הנוכחים בארמון למשמע שיר. אודיסאוס, תמונת אודיסאוס המליט פניו בגלימתו, מייצג לדעתו של היידגר את הרעיון היווני הקדם-אפלטוני של ההנכחה (presencing) כהסתרה עצמית: "הנכחה היא הסתרה עצמית זוהרת […] היות-מוסתר מפני הסגירות של הנוכח" (שם, עמ' 108).

היידגר מקשר אפוא בין עיקרון הסתתרותה של ההוויה לבין מושג השכחה. השכחה כהסתתרות. האדם המודרני לא רק שהוא מרבה לשכוח הוא גם שכח את מהותה של השכחה. השכחה, אומר היידגר, יסודה בעצם מהותה, קרי:  הנוכח שוקע אל המסתור, וממהותו של המסתור להסתתר מפני. לאמור: השכחה עצמה שוקעת במסתור. לפי פרשנות היידגר, הראקליטוס מתייחס בפרגמנטים שלו לעיקרון זה של שכחה במונחי השמש השוקעת לעת ערב: כדור האש הגדול מסתתר בתוך ענני הלילה.

מושג האש ההראקליטני-היידגריאני מקביל לא במעט למושג האש הדרידיאני. אש ההתגלות, שהיא האש האלוהית המעניקה לדברים את שמם, טומנת בחובה את ממד ההסתתרות: "הנכחה היא הסתרה-עצמית זוהרת." וההסתרה כשכחה, הידיעה כמחיקתה, הזריחה כשקיעה. האם קריאתו של היידגר לאדם להימצא בלב הסערה ובסכנת הברק, מעבר להיותה קריאה "אקזיסטנציאליסטית", היא אישורה של שואה? האם זה שיכהו הברק (ויהפוך שחור כפחם) הוא מי שהואר באור האלוהי?

דרידה ממעט להעניק להגות האש שלו אסוציאציות יהודיות. שלא כדימויי הקטסטרופה האחרים שלו, שצביון יהודי נקשר בהם ולו במעט, על-ידי הפילוסוף עצמו, דיונו באש מואר אך בזיק יהודי נדיר (ובמקביל, גם אינו נדרש לאסוציאציות נוצריות, ומיתולוגיות-יווניות וכו'). עובדה מפתיעה, בהתחשב במרכזיותו של מושג האש ביהדות ובזיקה העזה שבין אלוהים לבין האש. שהרי אלוהים מתגלה באש: באש הסנה הבוער ודובר אל משה, בלפיד האש העובר בין הבתרים לקראת הברית בין אלוהים לאברהם, בעמוד האש ההולך לפני מחנה בני ישראל במדבר, במראה האש הנח על המשכן לעת ערב, בעדותו של הנביא יחזקאל אודות המראה האלוהי: "ראיתי כמראה אש", ועוד. "אש התמיד", הבוערת במזבח המיקדש היא נוכחות אלוהית מתמדת. ואולם, לא רק נוכחות חזותית. אש אלוהים היא התגלות דוברת: "קול ה' מדבר מתוך האש" (דברים ד', ל"ג); "קול אלוהים חיים מדבר מתוך האש" (דברים ה', 23); "קול ה' חוצב להבות אש" (תהילים כ"ט, ז)  ועוד. עם זאת, אלוהים אינו אש ואינו קול. אלוהים מוכיח זאת במפורש בהתגלותו לנביא אליהו: "לא באש ה'. ואחרי האש קול דממה דקה" (מלכים א י"ט, יב). יתר על כן, פעמיים חוזר התנ"ך על אותן מילים בבואו לאפיין את האש כאין וריק: "ויגעו עמם בדי-ריק ולאומים בדי-אש" (ירמיהו נ"ח, נט וחבקוק ב', יג).

התגלותו של אלוהים באש היא אפוא החצנתו, אופן התקשרותו לעמו. באש יתגלה, באש ידבר, ובאש יעניש. זוהי האש האלוהית כאש שורפת: "כי ה' אלוהיך אש אוכלה" (דברים ד', כד), או "ותרד אש מהשמים ותאכל" (מלכים ב א', יב, יד ועוד). האש האלוהית האוכלת היא גם אש המזבח והקרבנות. זו גם האש ההופכת מאור של חסד ודעת ("אור זרוע לצדיק", האור הגנוז של מעשה בראשית, האש כמטהרת טומאות, וכו') לאש-עונשין: "והיה אור ישראל לאש וקדושו ללהבה ובערה ואכלה שיתו ושמירו ביום אחד." (ישעיהו י', יא).

לאמור: אלוהים הוא אש בבחינת אין, אלוהים הוא אש כהתגלות לעין ולאוזן, אלוהים הוא אש כהטלת כליון. האם נסיק מכאן שאין דיאלקטיקה באש האלוהית בתוך תוכה, בבחינת אש המכלה את עצמה בבעירתה? לא לפי הזוהר, המפרש את "כי ה' אלוהיך אש אוכלה הוא" במונחי האכילה העצמית: "שיש אש אוכלת אש, אוכלת אש ומכלה אותה, משום שיש אש חזקה מאש. זוהי האש של ספירת מלכות, שהיא מידת הדין, ניזונה מאש המלאכים ומכלה את אש הקליפות. הזוהר מבחין בין שני אורות המאירים מתוך שלהבת-האש: האחד לבן, שמאיר, והאחר אור שנאחז בו שחור או תכלת. האור הלבן הוא העליון, בעוד התכול או השחור תחתונים. האור הלבן אוכל תמיד ומכלה את הדבר המונח תחתיו (בהפיקו את האור התכול או השחור), ואילו האור הלבן השורה מעל אינו אוכל ואינו מכלה לעולם, ואין אורו מישתנה. "וזהו סוד הקרבן, שהעשן העולה מעיר את האור התכול להידלק, וכשנדלק הוא מתחבר באור הלבן" (י.תשבי, פרקי זוהר, ירושלים תשל"ב, עמ' 160). כל זאת להבדיל מאותו "אור גנוז", שהוא אור הבריאה, האור המקורי והטהור, שהיה אור שעלה מסוף העולם עד סופו, ונגנז לטובת הצדיקים בלבד.

דרידה אינו יכול לקבל את מושג "האור הגנוז", שהרי הוא הציב כנגדו את האור הקדום והטהור של האש השורפת כל. עם זאת ניתן למצוא קוים של הקבלה בין מושג האש שלו לבין מושג האש היהודי, המבין את השמים כצירוף של אש ומים (מדרש רבה, רש"י, ליקוטי מוהר"ן ועוד) ומכנה את התורה במילים "אש דת" (דברים ל"ג, ב). בדומה לזה מדרשים שונים, הן בספרות הרבנית מדרשית והן בספרות המיסטית היהודית, מדברים על  התורה שנכתבה באש לבנה ובאש שחורה. [5] לשון אחר, הכתיבה היא אש כפולת פנים – לבנה ושחורה, מאירה ואוכלת (בהתאם לשניות אור השלהבת). דרידה, כך נדמה, היה מקבל ברצון הבחנה שכזו ברמת הנמשל ההרמנויטי. לאמיתו של דבר, הבט זה של אש לבנה ושחורה מופיע בכתביו והוא האסוציאציה היהודית היחידה שהעניק למושג האש שלו. סביר, שהיה חותם גם על הזיקה היהודית-מיסטית המשולשת בין אור האש, מושג העור ועור הערלה שבברית המילה, כפי שעיצבה רבי נחמן מברסלב: "כי יש שלש קליפות רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת […] ועור דק רביעי בבחינת נוגה […] וזהו סוד מילה".[6] דברים אלו מאפשרים לנו לקשור את מושג הברק ההראקליטי-היידגריאני (סערה, ענן ואש מתלקחת) עם מושג ברית המילה הדרידיאני: כתיבת הפצע בגוף כאש אלוהית אוכלת וכותבת בעת ובעונה אחת; ברית המילה כנוגה של אש הסתירה בין הגילוי לבין ההסתרה, הנתינה והלקיחה. הנאמר משום כך שתאוות השרפה (כולל שרפת עצמו, כזכור) היא לאמיתו של דבר תאוה דרידיאנית לקידוש השם? באשר האש האלוהית, הנותנת לדברים את השם, היא גם האש השורפת את הדברים, הרי שההתמסרות לאש מבטיחה את התעצמותה של האש האלוהית, את האור ואת הפשר (הוא מתן השם) הגדולים ממנה.

 


[1]בצרפתית, משמשת המילה feu –  אש –  לציון פטירתו של אדם, בבחינת: "המנוח". שם הספר "אש, האפר" מחריף, אפוא, את מימד המוות הצפון במושג האש, ובמקביל, האפר כמסמן המוות.

 

[2]  בספרו היידגר והשאלה מביא דרידה את עיונו של היידגר בשירו של גיאורג טראקל, שעניינו, בין  השאר, "הלהבה הבוערת של הרוח". טראקל אינו מבין את הרוח כ-"אויר" ("פנוימה"), אלא כאש. טבעה של הרוח הוא הספונטניות האוטו-אפקטיבית שלה, שאינה נזקקת לחיצוני על מנת להשתלב בלהבות אש. הרוח מעניקה אש ונוטלת אש, לטוב ולרע. האש-רוח יוצאת מחוץ לעצמה למען תאיר, ובה בעת מאכלת כל עד לובן האפר (שם, עמ' 124).

[3]  אמנם בסוף ספרו הפוליטיקה של הידידות (1994) יתייחס דרידה לסמינר הראקליטוס של היידגר, אך יתמקד במושג ה"פולמוס" ויחסו למושג ה"מלחמה".

[4] ראה M. Heidegger, Early Greek Thinking (New York 1975), p. 90.

[5]  כך, למשל, נמצא בזוהר את הדברים הבאים: "התורה שנתן לו הקב"ה למשה נתנה לו אש לבנה חרותה באש שחורה היא אש מובללת באש חצובה מאש ונתונה מאש דכתיב מימינו אש למו" (תלמוד ירושלמי, שקלים, פרק ו', ה"א. או: "התורה ניתנה בלהבות אש, והכל בה הוא אש וכתובה באש לבנה על גבי אש שחורה, והאותיות פורחות ועולות באויר." –  זוהר, פקודי, רכ"ו, ע"ב)

[6]  ליקוטי מוהרן, חלק א', פ"ב.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: