שבחי הפילנתרופ

                          שבחי הפילנתרופ

 

בלֶז פסקל, הגיג 402:

"גדולת האדם נעוצה בעצם תאוותו; שהרי יָדע להפיק מתאוותו כלל נפלא והפך אותה לסמל של אהבת הבריות."

אבל, האזינו לפסקל, ארבעים ותשעה הגיגים מאוחר יותר:

"כל בני האדם שונאים זה את זה מטבע ברייתם. כמידת האפשר נעשה שימוש בתאווה כדי שתהא משמשת את טובת הכלל; אולם אין זו אלא העמדת פנים ודמות מזויפת של אהבת הבריות. כי ביסודו של דבר אין זו אלא שנאה."

(תרגום: יוסף אור)

 

ובכן, לא קל למיזנתרופ דוגמת הדובר, הבא בָימים וב-  misos-anthropos– הלא היא השנאה לאדם – לדבר בשבח ה"פיליה-אנתרופוס" – אהבת אנוש. ברם, נסיבות התכנסותנו כאן, קהל נכבד, אינן מותירות ספק בדבר תהילת האידיאה של הפילנתרופיה, מאז שורשיה הקלאסיים ועד צמרתה הלוינאסית…

 

האידיאה של הפילנתרופיה נולדה במאה ה- 6 לפנה"ס במחזהו הטראגי של אייסכילוס, "פרומתאוס הכבול". כאן, לראשונה, הופיע המונח היווני, "פיל-אנתרופוס", בהקשר לאבי "אוהבי האדם" ומי שהעניק לבני-האדם את מתנת האש, אֵם כל תרבות. שהיו אלה יצורים שוכני מערות, יושבי חושך, חסרי שפה, נעדרי כלים – "עיניים לאדם – ולא ראה דבר;/ אוזניים לו, שָמַע – ולא הבין מאום." –  בני אדם בהמיים ופראיים עד תום, שבעבורם גנב הטיטאן את אש הברקים של זאוס ונתנה לאדם:

"כמה אמנויות גיליתי לאדם! […] וָאפקח את עיניהם לראות/ את אש הקודש, את רזיה הלוטים בלהבה […] האמנות כולה/ מפיו של פרומתאוס קיבלוה בני אדם!" (תרגום: שלמה דיקמן)

 

יובהר: הפיל-אנתרופוס הטיטאני, יותר משאהב את בני האדם (שבהמיותם וטמטומם הפּרֵה-היסטוריים ספק רב אם היו ראויים לאהבה), אהב את פוטנציאל התירבות האנושי. שכבר במעשהו, נתינה שקורבן אולטימטיבי בצדה – והלא, משום נתינתו המודעת מראש את עונשה המר, פרומתאוס ייעקד לסלע ועיט ישוב וינָקר בכבֵדו – כבר במעשהו זה הניח פרומתאוס את היסוד לאידיאה של הפילנתרופיה: הפילנתרופיה כמהות הציביליזציה, כתכלית אנושית שברמת ה- arête   וה- paideia – המימוש העצמי שבהתמסרות עד תום להגשמת המצוינות החינוכית והתרבותית.

 

בהתאם, באקדמיה האפלטונית הוגדרה הפילנתרופיה כהתנהלות מחונכת היטב שבסימן אהבת אנוש; היות פרודוקטיבי לטובת רווחת האדם. בדיאלוג "אותיפֶרון" הציג אפלטון את מורו, סוקרטס, המחנך האתונאי הדגול, כפילנתרופ: "סוברים הם", אומר סוקרטס לאותיפֶרון – הסופיסט הצעיר – "שמתוך אהבת הבריות מדבר אני ומבזבז את מה שיֵש לי על כל איש ואיש, ולא רק בלא לקחת שכר, אלא שאף אשלם בשמחה למי שמוכן להקשיב לי." כפרומתאוס, גם סוקרטס נתן נתינה טוטאלית, עד מוות, שהרי ידע את הצפוי לו, ואף על פי כן, המשיך להעניק. סוקרטס היה חסר כל, אף כי עשיר מכולם בחוכמתו. באשר לבעלי הממון האתונאיים, שם במאה ה- 5 לפנה"ס, אלה מימנו את המקהלה ותלבושותיה בחגיגות הטרגדיה; משמע – תמכו בתרבות. בעבור אריסטו, תלמידו של אפלטון, העשיר או השוע הנדבן כבר היה נתון סוציאלי מוכר היטב, ולפיכך הקדיש לו לא מעט שורות ב"אתיקה" שלו:

"השוע כמוהו כמומחה; באשר יש ביכולתו להכיר את הדבר הנאות ולהוציא סכומים גדולים בטעם טוב. […] הוצאותיו של השוע הן גדולות ונאותות, מכאן שגם מעשיו הם כאלה, שרק מתוך כך תהייה הוצאה גדולה גם נאותה לאותו מעשה שלצורכו הוצאה. מכאן, שהמעשה צריך שיהיה ראוי להוצאה, וההוצאה ראויה למעשה, או אף למעלה מזה. ואת ההוצאות האלה יוציא השוע לשמו של מה שהוא נאה; הלא צד זה משותף לכל הסגולות הטובות. וכמו כן יוציא הוצאות אלו בשמחה וביד רחבה; שהלא חשבון מדוקדק הוא עניין קטנוני. ויותר ישים לב לְהיות המעשה יפה ונאות ביותר, משישקול את המחיר וישתדל להפחיתו ככל האפשר. בהכרח אפוא יהיה השוע גם נדיב. […] השוע גם יתקין את ביתו בצורה ההולמת את עושרו, שגם בזה הוא מפאר את עירו, ויעדיף בהוצאותיו אותם המפעלים שהם עומדים לימים רבים, כיון שאלה הם היפים מכל, ובכל סוג של מפעלים יוציא לפי השיעור הראוי." (ספר ד', פרק ב', תרגום: יוסף ג.ליבס)

 

הנה היא נוסחת הפילנתרופיסט הקלאסי: הנדיב המממן את הנאות ואת היפה. זהו, כמובן, המודל ל"מֶצֶנָאט", הלא הוא גאיוס קילְניוס מָאיקֶנָס, אותו עשיר רומאי ממוצא אטרוסקי שתמך בווירגיליוס, ולאחר מכן בהורציוס ובמשוררים צעירים נוספים. הורציוס, אגב, לא זו בלבד שקיבל ממאיקֶנס תמיכה כספית מלאה, אלא שזכה לקבל ממנו גם אחוזה בהרי הסַבּינות. כמובן, שהייתה זו פירנצה של הרנסנס האיטלקי, שבה ידע המצנאט את ימיו היפים, כאשר לורנצו דה מדיצ'י נטל תחת חסותו אמנים רבים דוגמת מיכלאנג'לו, אנדריאה דל וֶרוקיו, בוטיצ'לי, או ארכיטקטים חשובים, או הומניסטים כגון פיצ'ינו או פיקו דלה מירנדולה. לא לחינם, פיצ'ינו ניסח במכתב בעבור פטרונו, לורנצו, את אידיאל ה"הומניטס" של קיקרו ותרגמו למטפורה של ונוס כמייצגת שלימות מוסרית, אסתטית ותרבותית; ואילו פיקו כתב את נאומו, "על כבוד האדם" ("אם רוחני, יהיה האדם למלאך ולבן-אלוה"). שכזכור, הפילנתרופיה, בבחינת קידום התרבות, היא מהות הציביליזציה ותכליתה האנושית.

 

אָמון על מסורת רעיונית זו, אבחן רֶנֵא דקארט בספרו האחרון, "רגשות הנפש" (שנכתב ב- 1649) את המידה הטובה האנושית באותו היבט נפשי "שהופכנו במידת מה דומים לאלוה בהפיכתנו לאדונים על עצמנו." מרעיון זה של פיקו דה מירנדולה הצמיח דקארט את האידיאל המוסרי של הנדיבות:

"שנדיבות הרוח האמיתית […] מאופיינת בחלקה בכך שהוא (הנדיב/ג.ע) יודע שאין דבר השייך לו באמת יותר מן השימוש החופשי ברצונותיו, […] ובחלקה בכך שהוא (הנדיב) חש בתוך עצמו הכרעה נחושה ויציבה להפעילו בדרך הטובה, כלומר שלא להיות חָסֵר לעולם את הרצון לקחת על עצמו ולהוציא לפועל את כל הדברים שעל פי שיפוטו הם הטובים ביותר. ומשמעות הדבר היא דבקות מושלמת במידה הטובה." ("רגשות הנפש", תרגום: עידו בסוק, "רסלינג", תל אביב, 2007, עמ' 109)

 

הנדיבות, הבהיר דקארט, מספר שבועות טרם מותו, היא שלמות מוסרית והיא ערך בלתי מותנה של הפעלת רצון טוב. נדיבי הלב, מבהיר הפילוסוף –

"נוטים מטבעם לעשיית דברים גדולים […]. ומאחר שלפי הערכתם אין דבר גדול יותר מלהיטיב עם בני אדם אחרים ולבוז לאינטרס האישי, הריהם תמיד, מטַעם זה, אדיבים להפליא, מסבירי פנים וחשים לסייע לכל אדם. ועם זאת הם שולטים לחלוטין ברגשותיהם, ובמיוחד בתאוותיהם: (הם שולטים) בקנאה […], והם שולטים גם בשנאה כלפי בני אדם […], ובפחד […], ולבסוף – בכעס." (שם, עמ' 110)

 

מה פלא, שאפילו לפי ניטשה – לא גדול האלטרואיסטים, כידוע – ניטשה של "כה אמר זרתוסטרא", הנדיבות (ואנו נרחיב – הפילנתרופיה) היא מימוש היות האדם. הנה כי כן, לתלמידיו, המעניקים לו שי פרידה מָטֶה בעל ידית זהב, הסביר זרתוסטרא:

"איככה הגיע הזהב להיותו ערך עליון? הלא משום היותו בלתי שכיח ובלתי מועיל ומאיר ורך בזוהרו: נודב עצמו תמיד. […] כזהב מאיר מבטו של נדיב. […] בלתי שכיחה היא המידה העילאית (הנדיבות/ג.ע) ובלתי מועילה, ומאירה היא ורכה בזוהרה: מידה נדיבה היא המידה העילאית."

 

ובהתייחסו למימד האנוכיות המוצפן במידת הנדיבות, הודה בו זרתוסטרא, אך הבהיר:

"…זו מידתכם לא תדע שובע בִרצון המתת. כופים אתם את הדברים כולם תחתכם ובתוככם, על מנת שיהיו זורמים חוּצָה ממעיינכם כמתנות אהבתכם. […] ואולם אנוכיות זו תמה וקדושה אכננה."

 

וכנגד זאת:

"מזועזעים אנו מחמת החוש המנוון האומר: 'הכול בשבילי'. […] בשעה בה אתם נעלים מכל תהילה וגנאי ורצונכם […] הוא רצונו של אוהֵב (משמע – נתינה מתוך אהבה לשמה/ג.ע): שם מקור מידתכם הטובה."

(תרגום: ישראל אלדד)

 

ב- 1869, 15 שנים קודם לכתיבת הטקסט הנ"ל של ניטשה, חיבר שארל בודלר את מסכת סיפוריו הקצרים, או ה"שירים קטנים בפרוזה" – "הסְפְלין של פאריז". כאן ראה אור גם הסיפור "המטבע המזויפת", שהותיר ב- 1991 חותמו העז על מושג הנתינה של ז'אק דרידה בספרו "לתת את הזמן". בודליר מסַפֵר על אדם היוצא עם חברו מחנות טבק ומפריד בין מטבעות העודף לבין מטבע בת 2 פרנק, שאותו שם בכיס אחר. קבצן שנקרה על דרכם של צמד הידידים זוכה לנדבת 2 פרנקים, מה שמותיר רושם של נדיבות על החבר. "זו הייתה המטבע המזויפת", מתוודה הנדבן, בעוד ידידו מתקשה לסלוח לכוונה לעשות צדקה-לכאורה ועסקה טובה בו-בזמן. "לטמטום (beˆtise במקור: בהמיות, אובדן צלם האדם) שבחישובו לא אסלח לעולם", מסכם הידיד את פרשת הנתינה המפוקפקת. בעבור דרידה, בלב אקט הנתינה, בתור שכזו, נוכחת אַפּוריה המבטלת את הנתינה: שמעשה הנתינה מניח את חוב הנתינה בחזרה. לכאורה, הצדק עם דרידה: הן זהו "סחר החליפין" שבעומק מעשה הנתינה: "אלוהים נתן, אלוהים לקח". האם תיתכן נתינה החפה מחובת החזרתה?  זכורה לנו ממחוזותינו הפוליטיקה של הנתינה: "יתנו – יקבלו; לא יתנו – לא יקבלו"… וכלום אין הנותן האולטימטיבי, הפילנתרופ העליון, הקב"ה בכבודו ובעצמו, "סוחר-חליפין" הנותן חיים, נותן תורה וכו', אך תובע החזר ציות המלווה בסנקציות?! איך כתב ז'אן-ז'אק רוסו ב- 1778:

"יודע אני שיש כעין חוזה בין עושה החסד לבין הנהנה ממנו. זהו מין שיתוף הדוק, הדוק יותר מן השיתוף המתקיים בדרך כלל בין בני האדם, ובו הנהנה מתחייב בשתיקה להיות אסיר תודה…" ("הזיות של מטייל בודד", תרגום: אירית עקרבי)

אני חוזר לסיפורו של בודליר. הסיפור הוא פיקציה על פיקציה, סיפור בדיוני על פסוודו-כסף, סיפור המכונָן על הונאה ומעילה באמון, סיפור על אובדן צלם האדם – beˆtise. כנגדו, אנו מציבים את אקט הפילנתרופיה כאקט של מהימנות, קרי – אמת ואמון, אקט של אנושיות עליונה, אקט המתעלה מעל הסתירה הפנימית של הנתינה (חוב ההחזרה).

 

הזכרנו את המָטה שקיבל זרתוסטרא שי מתלמידיו. בראשו, גולת זהב ובה חקוקה שמש מוקפת נחש. במקביל, בודליר הגדיר את קובץ הסיפורים ששלח שי לידידו – כ"נחש". הרי לנו אפוא שני נחשים האורבים לָשמש של האמת, הטוב והיפה. הפילנתרופיה היא השמש (ולהזכירנו: זה היוצא מן המערה האפלטונית להישיר מבטו בשמש, הוא גם זה החוזר למערה להקנות – לתת – דעת לחבריו הכלואים בחושך. מה הוא אם לא פילנתרופ?); היפוכה של השמש, שבנוסח "המטבע המזויפת", יהא אפוא הנחש.

 

היה זה עמנואל לוינאס שאבחן באקט הנתינה את האחריות המוסרית כלפי האחֵר. אך, בעוד לוינאס רואה בנתינה היענות לקריאתו של האחר, מושג הפילנתרופיה מניח מין "הנני" העונה לקריאה פנימית של הנותן. המתנה, מושא הנתינה, לימד לוינאס, היא אופן השתחררות מתלותנו בדברים באמצעות מיקומם בפרספקטיבה של האחרים. ברם, הפילנתרופ אינו מבקש להניח את זכותם של האחרים על רכושו, כי אם מגשים בנתינה את הווייתו הקיומית. ואם בעבור לוינאס, הנתינה לאחרים היא אופן של קורבן עצמי, שלילת לחמי בשם רָעַבונו (סבלו) של האחר, הפילנתרופ אינו מקריב את עצמו, אינו מאָיֵין את עצמו, אלא – להפך – מאושש ומאשר את היותו אדם.

 

בהינתן כל זאת, אסיים את שבחי הפילנתרופ במילות השיר בנות האלמוות שכתבה חמוטל בן-זאב, "לתת":

"לתת – את הנשמה ואת הלב

לתת, לתת כשאתה אוהב (ניטשה!).

ואיך מוצאים את ההבדל

שבין לקחת ולקבל

עוד תלמד לתת לתת…"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: