אחרון היהודים

אחרון היהודים

 

"אני הסוף של היהדות", כתב דרידה ב-1981 בוידויי מילה. "(סופה) של יהדות מהסוג המסוים", הוסיף ב-1989 (שם), ומאוחר יותר: "אני אחרון היהודים; אינני כי אם הורס את העולם בתואנה של עשיית אמת" (שם, עמ' 178). הערה אחרונה זו מרחיבה את הפרובוקציה האינטלקטואלית של הטענה "אני אחרון היהודים" והיא מציבה בפני הקורא אתגר מיוחד במינו: לראות ב"הרסנות" של דרידה (זו שתואנתה עשיית האמת) פשר לאמירתו  "אני אחרון היהודים". במילים פשוטות יותר (לכאורה, שהרי פשטות ודרידיאניות מוציאות זו את זו), לפנינו משוואה בין זהות יהודית מסוג מסוים לבין דה-קונסטרוקציה (אשר מה היא אם לא "עשיית אמת"?).

            "אני אחרון היהודים" הוא משפט דרידיאני אופייני, שכן ניתן להבינו כדבר והיפוכו: (א) אני היהודי האחרון, כיון שהיהדות באה לקצה ואני אחרון-שרידיה; לפיכך, אולי, אני אף היחיד שמסוגל להצילה. (ב) אני אחרון-היהודים, רוצה לומר – האדם האחרון שניתן לומר עליו שהוא יהודי. כלומר, אני רחוק מרחק רב מיהדות. כיצד יוצאים מסבך שכזה? אין יוצאים. נשארים כפותים, שלא לומר עקודים, במה שדרידה מכנה (באנגלית) "double bind", קשר כפול: ככל שתתיר בו את האחד, תמצא עצמך יותר מסובך בשני. אכן, בראיון בנושאי יהדות(ו) התייחס דרידה לדילמה ואמר: "'אני אחרון היהודים', את זאת ניתן להבין, ואני מבין זאת, במספר אופנים: מצד אחד, 'אני יהודי רע',… אבל גם 'אני בסופה של היהדות', ולפיכך מות היהדות, אך גם הסיכוי האחרון להישרדותה. אני האחרון שמסוגל לומר זאת, האחרים אינם ראויים לומר זאת, הם איבדו את הזכות. משום שכדי לומר 'אני יהודי' יש אולי לומר עד כמה קשה לומר 'אני יהודי'".[1]

            אין ספק, הוא יודע שהוא מקומם באומרו "אני אחרון היהודים" ([היכן מסתיימים הסוגריים?]יש שיאמרו, כי הוא מתמחה בקימומים אינטלקטואליים. ג'פרי בנינגטון אף יזהה "התמחות" זו כ"תשוקתו (של דרידה) לצאת אל מחוץ לפילוסופיה".[2] ואכן, דרידה אף מודה במפורש ש"יש מין היבריס במשפט הזה" (שאלות ביהדות, עמ' 101). אולי רק אדם כישו, הוא מסביר,  רשאי היה לומר מילים שכאלו, באשר "ישו היה אחרון-היהודים" (שם, שם). דרידה אינו מבהיר את כוונתו, אך סביר שעיסוקו המרובה בהגל ובהתפתחותה הדיאלקטית ("הגבהתה" – Aufhebung) של הנצרות מתוך היהדות (גלאס) עשוי להסביר את הטענה, שלא ב"מות היהדות" עסקינן, אלא בהתפתחותה המתמדת של הרוח האנושית. על פי תפיסה זו היהדות היא אידיאה דינמית, ודרידה מציב את הכרתו-זהותו כהתחלה וכסוף של מושגים משתנים, שהשתנותם מתאפשרת רק בזכות הסתירה הפועלת בתוכם ומחוצה להם: הווה אומר, יהדות לאור אחרותה (שלילתה, סופה), הנוצרית, למשל ("ישו היה אחרון היהודים").  התוכן הנשלל והמוצא אל מחוץ למערכת הוא אפוא המבטיח את זהות המערכת. מכאן שאלת היהדות מול התרבות המערבית.

            ואמנם, להצעתה של אליזבת ובר, מראיינתו, לראות ביהדות בחינת האחרות את התנאי האפל, המודחק, ה"קריפטה" (קבר), לאפשרותה של מערכת ההגות המערבית, ענה דרידה: "כן".[3] ברם אל לנו לשכוח, דרידה אינו הגליאני. הוא דרידיאני. לתפיסתו, לרוח האנושית אין סוף ואין התחלה. לרוח ישנם שברים, קברים, חורבות ותהומות. משום כך, בהתייחסו למשפט "אני אחרון היהודים", ציין דרידה בראיון הנ"ל, "אין אחרון! כפי שאין ראשון. אין מקור" (שם, עמ' 98). משפט-מפתח להבנת הדקונסטרוקציה.

            כיצד ניתן לאשר יהדות (ולו "אחרת") מבלי להכיר במקור (של סמכות התורה, של חוק אלוהים) ומבלי להכיר ב"סוף" (אחרית הימים, יום הדין)? אפשר; גם אם מושגי היהדות נידונים בשל כך ל"עיקום" חלקי. "את המושגים היהודיים", הודה דרידה בשיחה עם כותב שורות אלו (17.5.96),  "אני מבטא דרך קבע באורח עקום (oblique)".[4] אף על פי כן, הנידונות לעיסוק הבלתי-נלאה במושג היהדות ובשאלת יהדותך, כמי שיודע שלעולם לא תיפתר ולעולם לא יוגדרו המושגים באורח קבוע וחד-משמעי. וכך, על מסלול מעגלי פסוודו-הגליאני (מעגל הרוח היוצאת מתוך עצמה אל סתירתה למען לשוב אל עצמה), שעוד נכיר כמסלול טבעת הערלה, נע דרידה סביב יהדותו האחרת, הבלתי-פתורה, הבלתי-פתירה: "הדחף 'לנוע מסביב' הוא גם חוויית המעגל או התנועה המעגלית הבלתי-אפשרית: חוסר האפשרות לסגור את המעגל. נעים סביב משום שלא יכולים לעצור את המעגל. דהיינו, לא ניתן לחזור אל עצמך. אי-האפשרות לשוב אל עצמך […] גם במשמעות מודעותך לעצמך" (שם, עמ' 81).

            מעגלי תנועת ההכרה, מעגלי תנועת החיים, תנועת ההיסטוריה. של הפרט ושל הכלל.

            יהדותו של דרידה הצטלבה [סימן הקריאה נראה לי מיותר. הורדתי] מספר פעמים עם הביוגרפיה שלו, ובעיקר עם פרק חייו האלג'יראי (1952-1930), תקופה מכרעת, כמובן, בגיבוש זהותו (ואמנם זיקתו העזה לפרק חייו האלג'יראי מוכחת במושג שטבע – "נוסטאלג'יריה".[5] ואכן מסורת וחילוניות, זהות יהודית ולא-יהודית (אלג'יראית, צרפתית, אירופאית, מערבית) משמשות בערבוביה בחייו של דרידה מראשיתם. שמץ זיכרון של השפה העברית. או, כעדותו: "מסתבר שאינני יודע עברית, או רק מעט שבמעט, וכי אני מכיר רע ביותר את ההיסטוריה היהודית, או את הטקסטים של התרבות היהודית. חיץ זה מחייבני להפקיע את עצמי אל הממד המטפורי, הרטורי, האלגורי של היהדות. ברית המילה, למשל".[6] זיכרון האב המשמש בהלוויות יהודיות או המניף תרנגולת-כפרות מעל ראשו, מספר חגים, תרועת השופר בחג, ברית מילה, "אצבע התורה", ועוד אי-אלה הבזקי זיכרונות מסורת התערבבו בהווי חיים חילוני ומודרני של משפחה בורגנית, המקיימת באלג'יריה אורחות תרבות צרפתיים כמעט לכל דבר. הבזקי זיכרון אלה ישובו ויצופו לאורך הגותו רבת האנפין של דרידה, ובאורח בלתי-מודע יתפקדו כמין רוחות הבאות לתבוע תביעתן מה"בן". אופיינית ומשמעותית לפיכך היא עדותו של דרידה, לפיה משעיין באלבום צילומים גדוש בדיוקנותיו של מרטין היידגר, נדמו לו לפתע פניו של היידגר כראשו של יהודי אלג'יראי ישיש (גלויית הדואר, עמ' 204).

            אף שנולד למשפחה יהודית שומרת מסורת, נשלח דרידה, משמלאו חמש שנים, לבית הספר היהודי החילוני באל-ביאר. כבר ב-1940, עם כינונו של משטר וישי בצרפת, נשללה אזרחותם הצרפתית של יהודי אלג'יר. בית-הספר היסודי באל-ביאר, כשאר מוסדות אלג'יריה, עבר תהליך חריף של פּטֶניזציה (לעתים, חריף יותר מאשר בצרפת), שתוצאותיו האנטישמיות נראו בשטח (בין השאר, טיהור מוסדות החינוך והמשפט מיהודים). בשנת 1942, שנה לאחר שהחל ללמוד בגימנסיה שבבן-אקנון (Ben Aknoun), הסמוכה לאל-ביאר, סולק דרידה מבית-ספרו, לאחר שה"נומרוס קלאוזוס" היהודי צומצם מ-14 ל-7 אחוזים. "התרבות הצרפתית אינה עשויה בשביל יהודונים (petit Juifs)" –  משפט זה יהדהד שנים ארוכות באזני דרידה, אשר נאלץ להמתין אחד-עשר חודשים עד שנרשם מחדש, באוקטובר 1943, לגימנסיה אמיל מופּא (Emile Maupas), אך בשל האוירה האנטישמית נעדר והסתתר במשך קרוב לשנה. לימים, משיזכר באותו אירוע, יכתוב משפט שניתן להצמידו לרבים מהגיגיו ברמת הצורה והתוכן: "כלום לא מסיבה זו מיקמתי את עצמי מאז ומתמיד כלפיהם בעמדת הפרובוקציה וגרימת הקנאה הגדולה ביותר, תמיד על גבול גירושי פעם נוספת?" (שם, עמ' 97).

            החוויות הטראומטיות  שתוארו לעיל (והמוזכרות  שוב ושוב בספריו של דרידה: גלויית  הדואר, וידויי מילה ואחרים, עיצבו בנפשו של דרידה משקע כאוב, אשר לא במקרה יקשר בין יהדות לבין פצע (כהבחנתו של ג'פרי בנינגטון[7]) ויקנה לו רגישות מיוחדת לכל אחרות באשר היא. ייתכן, שבמשקע זה יש להסביר את סירובו, לפחות ברמת התא המשפחתי, לקבל את הייחוד היהודי.[8] "לא רק בספרים שאת ציינת, אלא בכל מה שאני עושה ואומר, ישנו ה'כמובן, אני יהודי' וה'כמובן, אינני יהודי' … לחיות באופן קצת עקום (maladroite) ואירוני את השניים בעת ובעונה אחת, המצב היהודי".[9]

            כפילוסוף המרבה לכתוב בנושאי תיאולוגיה, האם ניתן להצביע על מושג האלוהים שלו ולהגדירו כ"אלוהי היהודים"? שוב, התשובה הכפולה הבלתי-נמנעת: כן (ראו להלן הפרק "הסתר פנים") ולא. לשאלת אמו, אם הוא מאמין באלוהים, ענה שלאלוהים שלו שמות אחרים, שהוא אלוהים פרטי לחלוטין שאינו קול עליון הדובר אליו, או שכינה וכדו', אלא סוד כמוס שלעולם לא יתגלה לו, סוד אשר מפתרונו גורש (וידויי מילה, עמ' 147-146). במקום אחר כתב על האל האתאיסטי, האני האחר השוכן בתוכו, שהוא "קטן ממני עד אינסוף וגדול ממני עד אינסוף" (שם, עמ' 201).

            אם כן? חיים של כפילות, כלומר בקרע:

 

אני מין אנוס של התרבות הקתולית הצרפתית, ולי גם גוף נוצרי שירשתי מאוגוסטינוס הקדוש, […] אני אחד מאותם אנוסים שאינו מודה ביהדותו אף לא בסתר ליבו, … כיון שאני מטיל ספק בכל (שם, עמ' 160).

 

אולם שוב, בעצם, לא בדיוק: ביום-כיפור ניו-יורקי יצא דרידה ממסעדה הסמוכה למוזיאון לאמנות מודרנית ונכנס לבית כנסת רפורמי… במסגרת זיקתו למוות ולמתים (מוטיב שלא ירפה מפרקי הספר שלהלן) יעדיף דרידה לדבר על יהדות של שרידים, או על שרידי יהדות. לפיכך, גם יהדותו תובן כיהדותו של מת, או כיהדות מתה, ובעצם – השניים גם יחד:

 

Ich bleibe also Jude (אני נשאר, אפוא, יהודי), כלומר במה שנותר כיום מהיהדות בעולם זה, באירופה ובמקומות אחרים, ובשארית זו אינני אלא מישהו שנותר לו כה מעט, עד כי ביסודו הוא מת […] אני ממתין לאליהו ולתחיית המתים (שם, עמ' 279).

 

חוויית המת החי. חוויית הנעדר הנוכח אך כעד. עדותו של עיוור, שעיניו אינן כשירות לראייה אלא לדמעות. חוויה של חורבן ושל ציפייה. "כותל-מערבי" שהופנם לרמה קיומית אישית ביותר. דרידה שב וחווה חוויה זו בכל פעם שהיה מהלך ברחובותיה של עיר אהובה, כשהוא דומע לאורך הכתלים. כך כששב מביקור בלונדון, נטל את ה"מטרו", ירד בתחנת סן-מישל ופסע ברחוב אבה דה ל'פה (Abbé de l'epée) אל עבר מכוניתו. הרחוב, הנושא את שמו של מייסד בית ספר לחרשים-אילמים השוכן בו, העלה בתודעת דרידה חרשות ואילמות של אדם ושל אל, כמו גם מטאפיזיקה של מום אנושי: "ניתן לחשוב על מה שיכולה להיות תפילתם של החרשים-אילמים ועל כל אלה שאין להם עיניים לבכות. […] מדובר אפוא באופן כלשהו במין כותל דמעות" [ההסבר נראה לי מיותר. הורדתי].[10]

            שרידים של יהדות? יהדות מתה? או שמא: יהדות אחרת, יהדות חיה, שיסודה בפרשנות חדשה ואחרת של היהדות, ביהדות שמתוך אינותה, שמתוך הריחוק ממנה? פרקי הספר שלהלן עניינם אכן ביהדות אחרת זו, היהדות של הפצע, השבר והקבר. לאמור: לא במידת התערותו של דרידה במקורות יהודיים, ולבטח לא במידת דבקותו בהלכה, תימדד יהדותו של דרידה, אלא דווקא בטרנסצנדנציה של התהום האפילה שיאתר בינו לבין יהדותו. כך יקרה, שקרבה מדהימה למקורות יהודיים תעלה אף במקומות בהם ספק אם הכיר דרידה את הטקטסים היהודיים לעומקם. בדיונו בספר השאלות של אדמונד ז'אבס[11] [לא מצאתי אזכור קודם. יש לתת הערה ביבליוגרפית. נתתי ]קישר דרידה את הגיגיו התיאולוגיים של הסופר עם תכני ה"קבלה": "השלילה שבאלוהים, הגלות ככתיבה, החיים של האות – כל אלה נוכחים כבר ב'קבלה'…. וז'אבס מודע לצלילים הקבליסטיים של ספרו" (כתיבה ושוני, עמ' 74). במקביל, טקס פרידתו של דרידה מאמו הגוססת מלווה בזמרתם של הארבעה שנכנסו לפרדס (וידויי מילה, עמ' 220). ועוד: בתחילת שנות ה-80 כותב דרידה: "אני מגלה את המודל המרובע של חשיבה פארדיסית (פרדס, גן-עדן / ג.ע) של ה'רציונליות' היהודית: 1. פשט […]  2. רמז […] 3. דרש […] 4. סוד […] אף שהפרד"ס היה תמיד בדמי" (שם, עמ' 106). בהתאם לכך, את מושג ה"סוד", שעוד נרבה להכירו כמושג מפתח בהרמנויטיקה ובתיאולוגיה הדרידיאניות, מבין דרידה כמושג "קבליסטי" (וידויי מילה, עמ' 289). אלא שבה בעת יתרגם דרידה את תפוחיו של פרדס זה לתפוח שהוא סמלה של חברת מקינטוש, אשר במחשב שלה הוא מקליד את ספריו. וכך ישכנו אוידנציות ממקורות יהודיים במחיצתן של ביקורות המסרבות להכיר במחשבת דרידה מחשבת יהדות. חוקר הקבלה הירושלמי, משה אידל, איתר בההפצה של דרידה התייחסות בלתי-מוצהרת לתפיסתו של המיסטיקון הקבלי-נבואי, ר' אברהם אבולעפיה, שדרידה הגיע אליה, ככל הנראה, בעזרת ספרו של גרשום שלום.[12]  לטענתו של אידל, כדי לפענח את המסר הצפון בתורה, מסתמכת הקבלה הנבואית של אבולעפיה על "היגיון פנימי גבוה יותר", הנוקט באותיות ובצירופיהן במקום במושגים. זוהי, אפוא,  החזרתו של הטקסט למצב הראשוני של אותיות נפרדות הנתפסות כשמות האלוהים. ואידל מוסיף:

 

בהקשר זה ראוי לציין שדרידה שילב את השקפתו הלוגית של אבולעפיה עם הגדרתו של סטפן מאלארמה את תפקיד השירה. בההפצה שלו הוא כותב בהקשר לקבלה: "מדע שילוב האותיות הוא מדע הלוגיקה הפנימית הגבוהה יותר, והיא מתחברת להבהרה אורפית של העולם".[13]

 

לעומת זאת, פרסום אינטרנט פילוסופי-יהודי (Journal of the Postmodern Jewish Philosophy, no. 4, 1996), הנערך באוניברסיטת דרו (Drew) שבמדיסון, ניו-ג'רסי, כלל טקסט ביקורתי, הטוען נגד זיהוי הדקונסטרוקציה עם רוח היהדות. לטענת פרסום זה, ההשתתפות הכלל-אנושית בנשמה המאקרו-קוסמית (הרעיון הקבלי של שותפות הנשמות בנשמת "אדם קדמון", היות כל נשמה כוללת ניצוץ של הנשמה המקורית) פירושה הוכחת האמונה היהודית באפשרות הכרת ה"אור", וכמובן גם באפשרות השגת הפשר המקורי של כתבי-הקודש. לפנינו, אפוא, הצגת היהדות (ואנו נאמר: גרסה אורתודוקסית, סגורה וקפואה של היהדות) כסותרת את העמדה הדרידיאנית בדבר אי-האפשרות לחזור אל הדיבור המקורי. כך או כך, הטקסט של דרידה עצמו הוא כשדה סימנים הפתוח לקריאות מקריאות שונות, אשר ספק אם בכוחן לאשר את "דרידה האמיתי".


[1]  E. Weber, Questions au Judaism, Paris 1996, p. 78.

[2] .Geoffrey Bennington, Jacques Derrida, Paris 1996, p. 22

[3] ובר, שם, עמ' 87.

[4] השיחה התקיימה בפאריז, 17.5.1996.

[5] בנינגטון, עמ' 303.

[6] ובר, עמ' 79.

[7] בכך אנו מסכימים לחלוטין עם הבחנתו של ג'פרי בנינגטון; וראה בנינגטון, עמ' 300.

[8] וראו נישואיו ב- 1956 למרגריט אוקוטורייה הלא-יהודייה ו/או סירובו למול את שני בניו, פייר וז'אן.

[9] ובר, עמ' 77.

[10] ובר, עמ' 103.

 "Edmond Jabēs and the Question of the Book", Jacques Derrida, Writing and Difference, The University of Chicago Press, Chicago, 1978, PP. 78-64. [11]

[12] G. Sholem, Les Grands Courants de la Mystique Juive, Paris 1950

[13]MosheIdel, "Infinities of Torah in Kabbalah",in: Midrash and Literature, eds. G.H.Hartman and S.Budick, New-Haven, 1986, p. 149.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: