Archive for אוגוסט 5th, 2012

אוגוסט 5, 2012

אחרון היהודים

אחרון היהודים

 

"אני הסוף של היהדות", כתב דרידה ב-1981 בוידויי מילה. "(סופה) של יהדות מהסוג המסוים", הוסיף ב-1989 (שם), ומאוחר יותר: "אני אחרון היהודים; אינני כי אם הורס את העולם בתואנה של עשיית אמת" (שם, עמ' 178). הערה אחרונה זו מרחיבה את הפרובוקציה האינטלקטואלית של הטענה "אני אחרון היהודים" והיא מציבה בפני הקורא אתגר מיוחד במינו: לראות ב"הרסנות" של דרידה (זו שתואנתה עשיית האמת) פשר לאמירתו  "אני אחרון היהודים". במילים פשוטות יותר (לכאורה, שהרי פשטות ודרידיאניות מוציאות זו את זו), לפנינו משוואה בין זהות יהודית מסוג מסוים לבין דה-קונסטרוקציה (אשר מה היא אם לא "עשיית אמת"?).

            "אני אחרון היהודים" הוא משפט דרידיאני אופייני, שכן ניתן להבינו כדבר והיפוכו: (א) אני היהודי האחרון, כיון שהיהדות באה לקצה ואני אחרון-שרידיה; לפיכך, אולי, אני אף היחיד שמסוגל להצילה. (ב) אני אחרון-היהודים, רוצה לומר – האדם האחרון שניתן לומר עליו שהוא יהודי. כלומר, אני רחוק מרחק רב מיהדות. כיצד יוצאים מסבך שכזה? אין יוצאים. נשארים כפותים, שלא לומר עקודים, במה שדרידה מכנה (באנגלית) "double bind", קשר כפול: ככל שתתיר בו את האחד, תמצא עצמך יותר מסובך בשני. אכן, בראיון בנושאי יהדות(ו) התייחס דרידה לדילמה ואמר: "'אני אחרון היהודים', את זאת ניתן להבין, ואני מבין זאת, במספר אופנים: מצד אחד, 'אני יהודי רע',… אבל גם 'אני בסופה של היהדות', ולפיכך מות היהדות, אך גם הסיכוי האחרון להישרדותה. אני האחרון שמסוגל לומר זאת, האחרים אינם ראויים לומר זאת, הם איבדו את הזכות. משום שכדי לומר 'אני יהודי' יש אולי לומר עד כמה קשה לומר 'אני יהודי'".[1]

            אין ספק, הוא יודע שהוא מקומם באומרו "אני אחרון היהודים" ([היכן מסתיימים הסוגריים?]יש שיאמרו, כי הוא מתמחה בקימומים אינטלקטואליים. ג'פרי בנינגטון אף יזהה "התמחות" זו כ"תשוקתו (של דרידה) לצאת אל מחוץ לפילוסופיה".[2] ואכן, דרידה אף מודה במפורש ש"יש מין היבריס במשפט הזה" (שאלות ביהדות, עמ' 101). אולי רק אדם כישו, הוא מסביר,  רשאי היה לומר מילים שכאלו, באשר "ישו היה אחרון-היהודים" (שם, שם). דרידה אינו מבהיר את כוונתו, אך סביר שעיסוקו המרובה בהגל ובהתפתחותה הדיאלקטית ("הגבהתה" – Aufhebung) של הנצרות מתוך היהדות (גלאס) עשוי להסביר את הטענה, שלא ב"מות היהדות" עסקינן, אלא בהתפתחותה המתמדת של הרוח האנושית. על פי תפיסה זו היהדות היא אידיאה דינמית, ודרידה מציב את הכרתו-זהותו כהתחלה וכסוף של מושגים משתנים, שהשתנותם מתאפשרת רק בזכות הסתירה הפועלת בתוכם ומחוצה להם: הווה אומר, יהדות לאור אחרותה (שלילתה, סופה), הנוצרית, למשל ("ישו היה אחרון היהודים").  התוכן הנשלל והמוצא אל מחוץ למערכת הוא אפוא המבטיח את זהות המערכת. מכאן שאלת היהדות מול התרבות המערבית.

        

read more »

אוגוסט 5, 2012

שבחי הפילנתרופ

                          שבחי הפילנתרופ

 

בלֶז פסקל, הגיג 402:

"גדולת האדם נעוצה בעצם תאוותו; שהרי יָדע להפיק מתאוותו כלל נפלא והפך אותה לסמל של אהבת הבריות."

אבל, האזינו לפסקל, ארבעים ותשעה הגיגים מאוחר יותר:

"כל בני האדם שונאים זה את זה מטבע ברייתם. כמידת האפשר נעשה שימוש בתאווה כדי שתהא משמשת את טובת הכלל; אולם אין זו אלא העמדת פנים ודמות מזויפת של אהבת הבריות. כי ביסודו של דבר אין זו אלא שנאה."

(תרגום: יוסף אור)

 

ובכן, לא קל למיזנתרופ דוגמת הדובר, הבא בָימים וב-  misos-anthropos– הלא היא השנאה לאדם – לדבר בשבח ה"פיליה-אנתרופוס" – אהבת אנוש. ברם, נסיבות התכנסותנו כאן, קהל נכבד, אינן מותירות ספק בדבר תהילת האידיאה של הפילנתרופיה, מאז שורשיה הקלאסיים ועד צמרתה הלוינאסית…

 

האידיאה של הפילנתרופיה נולדה במאה ה- 6 לפנה"ס במחזהו הטראגי של אייסכילוס, "פרומתאוס הכבול". כאן, לראשונה, הופיע המונח היווני, "פיל-אנתרופוס", בהקשר לאבי "אוהבי האדם" ומי שהעניק לבני-האדם את מתנת האש, אֵם כל תרבות. שהיו אלה יצורים שוכני מערות, יושבי חושך, חסרי שפה, נעדרי כלים – "עיניים לאדם – ולא ראה דבר;/ אוזניים לו, שָמַע – ולא הבין מאום." –  בני אדם בהמיים ופראיים עד תום, שבעבורם גנב הטיטאן את אש הברקים של זאוס ונתנה לאדם:

"כמה אמנויות גיליתי לאדם! […] וָאפקח את עיניהם לראות/ את אש הקודש, את רזיה הלוטים בלהבה […] האמנות כולה/ מפיו של פרומתאוס קיבלוה בני אדם!" (תרגום: שלמה דיקמן)

 

יובהר: הפיל-אנתרופוס הטיטאני, יותר משאהב את בני האדם (שבהמיותם וטמטומם הפּרֵה-היסטוריים ספק רב אם היו ראויים לאהבה), אהב את פוטנציאל התירבות האנושי. שכבר במעשהו, נתינה שקורבן אולטימטיבי בצדה – והלא, משום נתינתו המודעת מראש את עונשה המר, פרומתאוס ייעקד לסלע ועיט ישוב וינָקר בכבֵדו – כבר במעשהו זה הניח פרומתאוס את היסוד לאידיאה של הפילנתרופיה: הפילנתרופיה כמהות הציביליזציה, כתכלית אנושית שברמת ה- arête   וה- paideia – המימוש העצמי שבהתמסרות עד תום להגשמת המצוינות החינוכית והתרבותית.

 

read more »