קטגוריות
אמנות מינורית (2010): אמנות ישראלית בשנות האלפיים פוסטמודרנה תרבות עברית

האמנות – ערוץ 2

                           האמנות – ערוץ שתיים

 

בתחומי התיאטרון, ההבחנה מוכרת וברורה, גם אם לא חותכת: ישנם השחקנים ה"רציניים",ה"דרמטיים", וישנם הבדרנים; ישנן ההצגות ה"רציניות" וישנם מופעי הבידור. בשעתו, זכור לי, עד כמה הקפיד ניסן נתיב ז"ל שלא לקבל לבית ספרו אנשי להקות צבאיות, שמא תזהם הבידוריות את טוהר העשייה התיאטרונית הצרופה (אותי, בוגר להקת פיקוד מרכז, מאן לקבל). והייתה ההפרדה החדה-לכאורה בין "התיאטרון הרפרטוארי" לבין "התיאטרון המסחרי", אשר בו הוצגו מופעי הבידור – הפארסות, המחזמרים וכו', מ"אמי הגנרלית" ועד "גברתי הנאווה".

 ההבחנות הללו בין "התיאטרון הרציני" לבין "התיאטרון הבידורי" התערערו ונמוגו לא במעט, אנחנו יודעים: תיאטראות רפרטואריים מעלים מחזמרים פופולאריים, מציגים פארסות קלושות, שוכרים שירותיהם של כוכבי בידור – מוני מושונוב, שלמה בר-אבא, אבי קושניר וכו'. "זהו זה" ב"הבימה", ב"קאמרי" וכו'.

 אכן, גם אם הטלביזיה עודנה מבחינה בין ערוץ 8 לערוץ 2, וגם אם ברי לנו שאת "לרקוד עם כוכבים" ואת "לרדת בגדול" לא נראה ב- 8, לא זו בלבד שאליטיזם אינטלקטואלי של הערוץ האחרון סופג עוד ועוד מהלומות-סנוקרת, אלא שמרבית תוכניות הערוצים השונים נכנעים בהדרגה בפני צו הבידור. החדשות אף הן הפכו בידוריות (ראו פינת החזאי הליצן, או פינת הנוסטלגיה, או פינת "הצינור" ועוד), ואפילו מכת תוכניות האוכל חלחלה לתוך ערוץ 8.

 העולם רוצה בידור. לָעולם של 2012 אין כוח לכובד ראש, לרצינות. לכן, העיתונות נעה במהירות האור לכיוון ה- ""Sun הלונדוני, הטקסטים קצרים יותר, הכותרות גדולות יותר, הצבעוניות צעקנית יותר, הדרמטיזציה אינה יודעת שובע והדרך מתקצרת והולכת בין הכותרת הראשית לבין השורה התחתונה. קצר, מהיר, קליט – זהו המסר. דַבֵּר בלוג!

 העולם רוצה בידור: ראשי ערים הפכו לאמרגנים של מופעי שעשועים להמונים (בספרד של פרנקו קראו לזה "אטרקציונֶס"). השעשועונים חודרים ל"אַי-פונים" שלנו (שלכם: מחבר שורות אלה חף מכל פלאפון), ילדינו נכבשו על ידי משחקי מחשב, אפילו ערוץ המוזיקה (תחת שרביטו החדש של אריה יאס) מחלחל יותר ויותר מוזיקה קלה לתוך המוזיקה הקלאסית. גם "פסטיבל ישראל" הפך לפסטיבל של אירועי בידור.

 הייפָלֵא, שגם עולם האמנות – הבינלאומי והישראלי – נפלש על ידי בדרני האמנות? הנה כי כן, אני מבקש להצביע על דואליות האמנות והבידור גם בתחומי היצירה החזותית של שנות האלפיים. לכאורה, הדואליות הזו אינה מתקיימת בציור-פיסול-צילום-וידיאו וכו'. שלכאורה, היא שמורה לאמנויות המופע ("קולנוע רציני" לעומת "סרטי בורקס", זמרה אופראית לעומת זמרי "פופ"). אך, לא: כפי שמוכיחות לא מעט תערוכות בשנים אלו, הבידור התנחל-גם-התנחל בקרב אמני החלל, וחמור מזה, הוא התנחל בלבבות צופי האמנות הנגועים בווירוס האטרקציונס, שהוא וירוס קטלני מאין כמותו.

 

קטגוריות
צלובים בטלית

צליבות מיכאל

 

                                צליבות מיכאל

 

בשנת 1980 רשם מיכאל סגן כהן בדיו על נייר את דמות עצמו כישו הצלוב:

"באחד הניירות רשום צלב תלת-ממדי כבד, ובתוכו עומד מיכאל-ישו כשידיו צמודות בנוקשות לצדי גופו. מעל ראשו של מיכאל, בדיוק במקום המיועד לכתובת INRI  […], מופיעה כתובת אחרת המתחרזת עם INRI  בצליל: 'כי חטאת קסם מרי'. מקור הכתובת בשמואל א', ט"ו. […] הפסוקים שמיכאל שם מעל סצנת הצליבה של ישו מלך יהודים, נוגעים אפוא למלך היהודים הראשון [שאול/ג.ע] ולקריאת הנביא כנגד הקרבת הקורבנות, שתוצאתה מאיסה במלכותו. ההפניה לישו, הקורבן האולטימטיבי, ולמעשהו, מתבקשת. […] הפשע של אי-ציות כמוהו כעבודה זרה, כמוהו כחטא הקסם, כאמונה בקוסמים. אלא שבתוך הצלב עומד מיכאל שמפעיל מרי, שמסרב להניף ידיו לתנועת הצלב, להפוך לקורבן; והכתובת שונתה בתוכנה על ידי שינוי פיסוק: במקום המקור 'כי חטאת – קסם מרי', כתב מיכאל 'כי חטאת קסם – מרי; […] החטא הוא ההיקסמות מהצלב, ויש להגיב על האפשרות הזו במרי, באי-ציות."[1]

 

עיון בספרי המתוות של מיכאל סגן-כהן מאשר עיסוק אינטנסיבי למדי בדמות הצלוב כדיוקנו העצמי של האמן. כך, בשנה ב- 1979 רשם סגן-כהן את דמות עצמו בעט, כשהוא בתנוחת צלוב ובטבור מצחו האות אל"ף (כובע מצחיה שקנה ב- 1977 ובחזיתו כתב את האות אל"ף). "אלוהים" (בקבלה מסמלת האות א' את אחדות הבורא)? אדם? "אמת"? "אמונה"? "אמנות"? התשובה אינה חד-משמעית, גם אם ביומנו משנת 1977 רשם סגן-כהן בהתייחס לאות שהוסיף לכובעו: "האל"ף מייצגת את ההתחלה, את המילה אדם ואיש ואת אמריקה." בין השאר, מעלה בתודעתנו האות אל"ף שבמרכז המצח את אותיות אמ"ת שנכתבו על מצח הגולם בידי המהר"ל מפראג. אל"ף ו"מת". האם ביקש האמן להדוף את המ"ת מחייו? באחד מספרי המתוות שלו כתב סגן-כהן:

"ישו הוא בסה"כ סיפורו של בן-אדם אחד שהוציא את ה- א' מתוך האד"ם ובכך את דמו שפך."

 

בסדרת עשרה רישומי עט מיניאטוריים, 10X17 ס"מ האחד (ככל הנראה, משנות השבעים המאוחרות, משמע תחילת דרכו האמנותית), רשם סגן-כהן מעין בדיחות חזותיות בנושא הצלוב, עת בחלקן ניתן לאתר אנלוגיה בין תווי פניו של האמן לבין תווי הפנים של רישום-ישו. "נשבר", כתב סגן-כהן בראש רישום המייצג את ישו פוסע עם מקל לאחר ששחרר עצמו מהצלב והוא בכיוון שלט המודיע: "שמיים00 ק"מ"… "ייאוש של הבן-אדם", כתב האמן בשולי רישום אחר בו נראה ישו מגרד בקדקודו באצבעו לאחר ששחרר זרוע מהצלב… ברישום נוסף נראית דמות ישועית מודדת את אורך הזרועות של ישו ב"מֶטר חייטים" לקראת התקנת הצלב… ברישום נוסף רשם את ישו (כלום אין התסרוקת והזקן-שפם אלה של סגן-כהן?) על הצלב כשהוא עונד צלב… ועוד ועוד. הרושם העולה מעיון בסדרת הרישומים ההיתוליים הללו הוא, שסגן-כהן מוטרד מאיקונת הצלוב, הגם שטרם נתן דין וחשבון לעצמו על משמעותה הדתית והקיומית בעבורו. הוא ירבה לעשות זאת בהמשך דרכו. בשלב מוקדם זה של הידרשות לנושא, ההומור משמש כחיץ-הגנה (שמעבר לחיץ היהודי) בין סגן-כהן לבין האיקונה ורבדיה העמוקים והתובעניים.