יופי של אלפיון

 

                          יופי של אלפיון

 

איני משוכנע שהשאלה הזו תקינה, אבל  – מה לעשות – היא חלפה במוחי:  מה ראוי לה לאמנות הישראלית לעסוק בו בימים אלה? מבוהל משאלתי המניפולטיבית מדי, מיהרתי וניסחתי קצת אחרת: מה הייתי מצפה שהאמנות הישראלית תעסוק בו בתקופה זו – בגלוי או בסמוי, במישרין או בעקיפין? הרהרתי באמנות כעדות על זמן ומקום, וחשבתי על הדי המהפכות של המאה ה- 19 בציור הרומנטי הצרפתי, או על גילויי התרבות האלטרנטיבית של שנות ה- 60 כפי שמשתקפים באמנות האמריקאית של "דור הַבּיט". ניסיתי לנסח בדמיוני נושאים, שסביר שיבוטאו, כך או אחרת, באמנות הישראלית 2012: תחושה מתמשכת של משבר ערכים? אובדן אמון בהנהגה? פיצול חברתי? דיכאון קולקטיבי (חרדה? אכזבה? ייאוש?)? מחאה חברתית? התאמצתי להתגבר על מום-שמאלניותי, התולה בחטאי הכיבוש ותולדותיו את חוליינו, אף ניסיתי להתבגר מציפיות להתגייסות אמנותית לטובת עשוקי החברה. אך, שאלה אחת שבה וניקרה בי: שאלת זיקת האמנות הישראלית והאלפיון העליון.

 

הנה נושא ראוי לתערוכה רב-מדיומית, חשבתי: האלפיון העליון בראי האמנות הישראלית. ומוחי החל קודח בקדיחת-הסורק במאמץ לאתר אמנים – ציירים, צלמים, יוצרי וידיאו וכו' – שייצגו, בדרך זו או אחרת (אדגיש בפעם השלישית), את טַייקונינו, גבירינו, אוליגָרכינו וכו'. וראו זה פלא: למעט מקרה אחד או שניים (ראו להלן), לא מצאתי. לא סמכתי על זיכרוני המזדקן (שיטיון כבר תקף צעירים ממני) ושיגרתי לאוויר העולם "בלון ניסוי": שלחתי מספר דו"אלים לכמה מעמיתי האוצרים וביקשתי עזרתם בנושא. והנה, התשובה השימושית האחת והיחידה שקיבלתי (מגיא רז) הייתה – תערוכה בשם "עניים, מדינה, עשירים", שאצרה יעל כץ בן-שלום בשנת 2000 בעבור "פורום-המוזיאונים" (שנה לאחר מכן, נדדה התערוכה ברחבי גרמניה). כפי שנמסר לי, הוצגו פה, בין השאר, צילומי "עשירים" של ורדי כהנא ויוסף כהן. את צילומי דיוקנה של שרי אריסון, מעשה ידי ורדי כהנא, הכרתי. גם ראיתי ב"כלכליסט" צילומי בעלי הון אחרים שצילמה. מאוחר יותר, יזכיר לי רון ברטוש הצעיר את דיוקן סמי עופר שציירה זויה צ'רקסקי.

 

באותו שלב של הרהורים מוקדמים הבנתי, שאת האלפיון העליון לא אפגוש באמנות הישראלית, אלא יותר בשוליה, בצילומיהם של צלמי ה"פפראצי", צלמי עיתונות, צלמי אופנה, צלמי טלוויזיה (לתוכניות של גיא פינס, או לסדרת "מעושרות" וכיו"ב). ובחשבי על הפפראצי (זוכרים את סניור פפראצו, צלם העיתונות מסרטו של פליני, "לה דולצ'ה ויטה"?), ציינתי לעצמי כך: שלא כאמני העבר, שיצרו בעבור המלך, האציל, הפטרון וכו', הפפראצי עובדים בשירות אמצעי השיעתוק הדמוקרטיים (וכן, ברור, בשירות בעלי ההון האוחזים באמצעים הללו). ויותר מפיאורה של האישיות המצולמת, עניינם השבעת סקרנותו המציצנית של ההמון ותאוותו לנשום לשנייה את אוויר הפסגות.

 

ואז תפסתי, שיותר משאני מעוניין בנושא האלפיון מהפן החברתי-כלכלי, אני מרותק לו מהפן הרעיוני-אסתטי. שהרי, תולדות האמנות הרגילו אותנו לברית היסטורית מהותית בין אמנות, מלכות ועושר. לא זו בלבד שהורגלנו להאדרת הפטרון, המצנט, או המלך (ובני משפחתו), שבחצרם מצייר הצייר (בוטיצ'לי, רובנס, פוסין, גוייא וכו'), כי אם גם להסמכת מושג היופי לתפארת המופע של רמי המעלה – ארמונותיהם, בגדיהם, תכשיטיהם. ולא פחות משיָצקו יופי למופע הזה, הם ינקו את היופי מהמופע. ראו את מושג היופי של הבארוק.

 

שורשי הברית הזו בין יופי ועושר בפילוסופיה האפלטונית וגלגוליה הניאו-אפלטוניים: באורח פרדוקסאלי, לזיקה המטריאליסטית של היפה שורשים אידיאליסטיים טהורים: היופי, המאוחד עם הטוב ועם האמת באחדות ראשונית נשגבה, מקורו באידיאה האפלטונית ואמיריו בתיאולוגיה הנוצרית של ימי הביניים (אוגוסטינוס, תומס אקווינס וכו'). על חוויית היופי כחוויית ההצצה באלוהי קראנו עוד ב"פיידרוס". וראו את ברית היופי ותפארת הקתדרלה, או זהב-האיקונות במאות ה- 14-13 (והזהב כמטאפורה לזוהר עליון). מכאן ואילך, הואצל היפה האלוהי למלכות שבחסד-האל וממנה לאצולה שבחסדי המלך. ולכל אורך הדרך, שמר היופי על מעמדו הנישא, המבטיח אחדות ראשונית. עדיין בחוויה הרומנטית של "הנשגב" (ואם תרצו, גם בהדיו המוכרים בהפשטה של "אסכולת ניו יורק") נאתר את זיקת היופי וה"גובה" (הדתי ו/או המעמדי). ואם אותגר מושג זה של יופי מערבי על ידי הריאליזם של המאה ה- 19 ועל ידי מגמות דה-אסתטיזציה של אוונגרד מאוחר יותר, הרי שהמשיך לנצור ולטפח את סגולתו ה"עליונה" ברבדים תרבותיים רבים. להזכירנו: עדיין אנדי וורהול צייר דיוקנאות של שליטים ובעלי הון, מגולדה מאיר ועד אֶתל סקאל (רעיית איל-המוניות הניו-יורקי, רוברט סקאל).

 

האמנות הישראלית אינה נמצאת במקום הזה. היא נמצאת במקום אחר, אשר לאלפיון העליון יש בו נחלה רק אם רכש את האמנות במיטב כספו והתהדר בו בהיכלותיו. "דלות החומר", תקראו לזה? שמא, נכות יופי היסטורית-יהודית (הסכמתם של אי אלה אנטישמיים לטענה זו אינה מלמדת בהכרח על שקריותה)? יהא ההסבר אשר יהא, דבר אחד ברור: האריסטוקרטיה הישראלית של וילות-פאר בכפר-שמריהו, של מגדלים בצפון תל אביב, של מוזיאונים ומטוסים פרטיים, של בוטיקים מ"כיכר המדינה" וכיו"ב – אריסטוקרטיה נוצצת זו אינה מקרינה על מושגי היופי של האמנות הישראלית. הטיח המתקלף של חזיתות תל אביב עשה לאמנות הישראלית יותר מכל שיש איטלקי של וילה בסביון.

 

אך, בל נטעה: סיפור הפער העקרוני בין האלפיון לבין האמנות (פער, שלא יימחק על ידי שום רכישה מאסיבית של יצירות ו/או תמיכה כספית במוזיאון זה או אחר) אינו סיפורה של האמנות הישראלית דווקא, כי אם סיפורה של האמנות המערבית המודרנית והפוסט-מודרנית, הממשיכה לינוק ממשקעי היופי הישן ומתעמרת בו בה בעת.

 

ב- 1980 צייר אנדי וורהול את "נעלי אבק יהלומים" (אקריליק, הדפס-משי ואבק-יהלומים על בד). בספרו הנודע של פרדריק ג'יימסון מ- 1991, "פוסט-מודרניזם", נדרש המחבר לציור זה, השווה אותו לנעליים שצייר ון-גוך ב- 1885 וכתב:

"ברור ש'נעלי אבק יהלומים' של אנדי וורהול שוב אינן דוברות אלינו באותה מיידיות של הנעליים של ואן-גוך; מפתה לומר אפילו שהן אינן דוברות אלינו כלל. […] כאן יש לנו אוסף מקרי של חפצים מתים, המגובבים יחדיו על הבד כמו ערמת לפת, מנושלים מעולם החיים שלהם לשעבר כמו גל הנעליים שנותר מאושוויץ…" (עברית: עדי גינצבורג-הירש, רסלינג-ליבידו, תל אביב, 2002, עמ' 24)

 

מכאן כבר קצרה הדרך לגולגולת מהמאה ה- 18, שאותה ציפה דמיאן הרסט ב- 2007 ב- 8601 יהלומים ומכר אותה תמורת מאה מיליון דולר. יפי היהלומים – סמל היוקרה והסטאטוס – הפך לבן לווייתו של המוות. יופי חי, היונק כוחו מסגידה לכוח עליון, הפך ליופי דקדנטי. אצלנו, הייתה זו דיתי אלמוג, שיצרה ב- 1989 עבודות דוגמת "המלכה אליזבת וכושי" או "המלכה מרי ושני כושים" (טכניקה מעורבת על עץ לבוד). בעבודות אלו, נתוני אטרקציה נשית – שמלה בגזרה ארוטית (ללא ראש וגפיים!), פנינים ויהלומים – הוצגו לראווה כמרכיבים שאינם חוברים לאחדות חיה ובעלת גוף. ב- 2012 כבר הכריז ניר סגל, בוגר טרי של לימודי ההמשך ב"בצלאל", מלחמה על היהלומים, כשיזם מבצע לשחיקה ורידוד של יהלום, השטחתו והורדתו מכתר הליטוש היוקרתי. בנליזציה זו של היהלום לכדי דסקית מסמנת, בין השאר, סירוב לאידיאל המאחד את היפה עם העושר והמעמד.

 

האמנות הישראלית משתלבת, אם כן, במהלך מערבי עכשווי המערער על העיקרון הניאו-אפלטוניסטי של היופי הטרנסצנדנטי וגלגוליו החברתיים-מעמדיים. בשנות השישים עוד יכול היה האמן, צבי גלי, לעטר בפסיפסים את חזית הווילה המפוארת של מיילס וגיטה שרובר בירושלים. יצחק דנציגר עיצב ב- 1965 באפקה את הגן בווילה של הברונית, אלישבע דה-רוטשילד. קשה לי לראות את משה גרשוני, רפי לביא, ציבי גבע וסיגלית לנדאו עושים זאת כיום. לכל היותר, פסלים של קדישמן עשויים לפאר בריכת שחייה של משפחת גוטסמן בתל אביב. ואין מדובר רק על הבדל בין אמנים המבקשים השתלבות בארכיטקטורה לבין אלה שאינם נמשכים למיזוג זה.

 

לואיז לולֶר, אמנית אמריקאית פוסט-מודרנית, מצלמת יצירות אמנות בתפנימי דירות של אספנים בעלי הון. אך, דומה כי חוט של אירוניה מתוח על צילומיה, המתייצבים נגד מערכות כוח המעצבות טעם. מבחינה זו, צילומי חברי ההנהלות המעונבים, שביימו וצילמו (מיכאל) קלג ו(יאיר) גוטמן בשנות ה- 90 (בסגנון הדיוקנאות הקבוצתיים ההולנדיים מהמאה ה- 17), היו אף הם, כמובן, ביקורתיים ואירוניים. את האירוניה כלפי ה"פטרונים" (שהרי רבים מהמנהלים והגבירים הם אספנים וחברי הנהלות מוזיאונים) חוויתי לאחרונה מול פרוטומת אבן קטנה של דיוקן סרז' תירוש, שעוצבה והוצבה בידי זוהר גוטסמן הצעיר בראש מעקה מדרגות בחווילתו היפואית של הפטרון, שהעמיד זמנית את ביתו לרשות קבוצת אמנים צעירים.

 

תיאמר האמת: לא תמיד יחס האמנים בני זמננו לפטרון הגביר הוא יחס אירוני. אני בהחלט מודע לחריגים, דוגמת אני לייבוביץ', הצלמת האמריקאית הנודעת, שצילמה צילום-כבוד של צוות "הבית הלבן", עם ג'ורג' בוש הבן במרכזו. גם אצלנו, ציור ריאליסטי מרשים ביותר הוא דיוקן גדול של רוני פורר, בעל גלריה "קונטמפוררי", שצייר דוד ניפו לפני מספר חודשים. במקביל, גם דיוקנאות של האספן, יוסף חכמי, שציירו אמנים שונים (בהם מיכאל גרוס, יחזקאל שטרייכמן, אביגדור אריכא) חפים מאירוניה, והם השרידים לאותה מסורת רנסנסית-בארוקית מפוארת של ציורי מלכים ואצילים. מבחינה זו, דיוקן מלכת בריטניה, שצייר אביגדור אריכא ב- 1983 מעורר תחושה לא נעימה של אנכרוניזם.

 

אם כן, מה לי מחפש אלפיון עליון באמנות ישראל. לא בכְדִי, איני מוצא אותו שם. את הערגה למלכות – שהיא צורך קיומי בסיסי – נמצא באולמות-שמחות בשם "היכל" או "ארמון", או "סילבר", או "סאן-רויאל" (או "רויאל-גרדן"), או "לב האצולה" וכו'. את הערגה למלכות נמצא גם בטלנובלות ואופרות סבון דוגמת "דאלָאס" ו"רמת אביב ג'", אבל לא עוד באמנות. "הנסיכה האמריקאית" של נסים אלוני (1963) הוא מחזה של פרידה מאידיאל המלכות בחברה המודרנית. בתרבות חילונית ודמוקרטית כגון זו המערבית, הטרנסצנדנטליות של היפה פנתה לאפיקים חדשים. לכל היותר, במקום זהב אלוהי, הא אימצה את הברק הכסוף של הטכנולוגיה המדעית-בדיונית והעתידנית (מהסרטים, הקליפים והפרסומות), המיתוס החדש של זמננו.  

 

 

 

 

                                                                                           

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: