האמנות – ערוץ 2

                           האמנות – ערוץ שתיים

 

בתחומי התיאטרון, ההבחנה מוכרת וברורה, גם אם לא חותכת: ישנם השחקנים ה"רציניים",ה"דרמטיים", וישנם הבדרנים; ישנן ההצגות ה"רציניות" וישנם מופעי הבידור. בשעתו, זכור לי, עד כמה הקפיד ניסן נתיב ז"ל שלא לקבל לבית ספרו אנשי להקות צבאיות, שמא תזהם הבידוריות את טוהר העשייה התיאטרונית הצרופה (אותי, בוגר להקת פיקוד מרכז, מאן לקבל). והייתה ההפרדה החדה-לכאורה בין "התיאטרון הרפרטוארי" לבין "התיאטרון המסחרי", אשר בו הוצגו מופעי הבידור – הפארסות, המחזמרים וכו', מ"אמי הגנרלית" ועד "גברתי הנאווה".

 ההבחנות הללו בין "התיאטרון הרציני" לבין "התיאטרון הבידורי" התערערו ונמוגו לא במעט, אנחנו יודעים: תיאטראות רפרטואריים מעלים מחזמרים פופולאריים, מציגים פארסות קלושות, שוכרים שירותיהם של כוכבי בידור – מוני מושונוב, שלמה בר-אבא, אבי קושניר וכו'. "זהו זה" ב"הבימה", ב"קאמרי" וכו'.

 אכן, גם אם הטלביזיה עודנה מבחינה בין ערוץ 8 לערוץ 2, וגם אם ברי לנו שאת "לרקוד עם כוכבים" ואת "לרדת בגדול" לא נראה ב- 8, לא זו בלבד שאליטיזם אינטלקטואלי של הערוץ האחרון סופג עוד ועוד מהלומות-סנוקרת, אלא שמרבית תוכניות הערוצים השונים נכנעים בהדרגה בפני צו הבידור. החדשות אף הן הפכו בידוריות (ראו פינת החזאי הליצן, או פינת הנוסטלגיה, או פינת "הצינור" ועוד), ואפילו מכת תוכניות האוכל חלחלה לתוך ערוץ 8.

 העולם רוצה בידור. לָעולם של 2012 אין כוח לכובד ראש, לרצינות. לכן, העיתונות נעה במהירות האור לכיוון ה- ""Sun הלונדוני, הטקסטים קצרים יותר, הכותרות גדולות יותר, הצבעוניות צעקנית יותר, הדרמטיזציה אינה יודעת שובע והדרך מתקצרת והולכת בין הכותרת הראשית לבין השורה התחתונה. קצר, מהיר, קליט – זהו המסר. דַבֵּר בלוג!

 העולם רוצה בידור: ראשי ערים הפכו לאמרגנים של מופעי שעשועים להמונים (בספרד של פרנקו קראו לזה "אטרקציונֶס"). השעשועונים חודרים ל"אַי-פונים" שלנו (שלכם: מחבר שורות אלה חף מכל פלאפון), ילדינו נכבשו על ידי משחקי מחשב, אפילו ערוץ המוזיקה (תחת שרביטו החדש של אריה יאס) מחלחל יותר ויותר מוזיקה קלה לתוך המוזיקה הקלאסית. גם "פסטיבל ישראל" הפך לפסטיבל של אירועי בידור.

 הייפָלֵא, שגם עולם האמנות – הבינלאומי והישראלי – נפלש על ידי בדרני האמנות? הנה כי כן, אני מבקש להצביע על דואליות האמנות והבידור גם בתחומי היצירה החזותית של שנות האלפיים. לכאורה, הדואליות הזו אינה מתקיימת בציור-פיסול-צילום-וידיאו וכו'. שלכאורה, היא שמורה לאמנויות המופע ("קולנוע רציני" לעומת "סרטי בורקס", זמרה אופראית לעומת זמרי "פופ"). אך, לא: כפי שמוכיחות לא מעט תערוכות בשנים אלו, הבידור התנחל-גם-התנחל בקרב אמני החלל, וחמור מזה, הוא התנחל בלבבות צופי האמנות הנגועים בווירוס האטרקציונס, שהוא וירוס קטלני מאין כמותו.

 מה שראשיתו בפתח שנות האלפיים כספקטקלים "בימתיים" עצומים, התגלגל לעוד ועוד עבודות אמנות שבסימן הפעלול הקסום והאשליה המכשפת. אני מבקש להימנע מציון שמותיהם של אמני הבידור החזותיים (מי אני שאעליבם). ראיתם אחד מהם במוזיאון ידוע, מושא למבטם הסוגד של רבבות שבאו להתפעם מצבעוניותם האחורית האחרת של פרחי פח דו-ממדיים. אם בעבר הלא רחוק מדי יכולנו לאתר את האמן הבידורי כאמן הדקורציה, שבשיאה ה"קונץ" של צורות וצבעים מצד ימין לעומת צורות וצבעים משתנים מצד שמאל (וטרם כתבנו על בידור-העל של האש הפורצת מתוך סילון המים), הרי שכיום הבידור החזותי שולח זרועותיו כתמנון לכל עבר: הוא שוכן בפסלים "עליזים" ומשובבי עין ולב בססגוניות ידידותית וקלה לעיכול; הוא שוכן ב"טריקים" של אשליות חזותיות, בטכנולוגיות קסם פקחיות של עבודות וידיאו ו/או אובייקטים מותנעים; הוא שוכן ב"הוקוס פוקוס" על כל סוגיו ומיניו. רק תפקחו את העיניים ועל נקלה תאתרו אותם את הבדרנים. הן כבר זיהיתם אותם ברמזים הנ"ל, הלא כן?

 לא, אין זו שעתם של האמנים "הרציניים". כשהאמנות נשלטת על ידי המסחר, ה"דֶמיאן-הֶרסטים" של בידורי גולגולת-יהלומים וה"ג'ף קונצים" של שיעתוקי צעצועים הם שמובילים את העדר. כשהתרבות בכללותה נוהה אחר השעשועים, אפילו אמן אולטרה-רציני כאנסלם קיפר מתגלה במוזיאון תל אביב כבדרן "קבלה" נוסח מדונה. למי נותר כוח לאמנות תובענית, כזו הדורשת זמן צפייה ממושך (גילוי נאות: גם מחבר שורות אלה כבר אינו מסוגל לשאת עבודת וידיאו הנמשכת מעבר ל- 3 דקות), חשיבה מורכבת, רפלקסיה דיאלקטית או רב-שכבתית? למי יש כוח לחשיפה נפשית, להתערטלות קיומית?! הבו לנו את הקליל, החייכני, החושני! יש אצלנו אי אלה אוצרים שמתמחים בסוג זה של אמנות. לא מזכיר שמות.

כן, אני יודע: גם אמנות הבידור היא אמנות רצינית. פול מקרטני הוא מוזיקאי דגול, ואילו טקסטים ל"גשש החיוור" נכתבו, בין השאר, על ידי ניסים אלוני. בסדר. אבל, הרי תודו: עם כל הכבוד, מקרטני זה לא שוברט, "קרקר נגד קרקר" זה לא "הנסיכה האמריקאית", חנוך לוין של "מלכת האמבטיה" זה לא חנוך לוין של "ייסורי איוב", וחיקויים מעולים של טוביה צפיר אינם לורנס אוליביה בתפקיד "אותלו".

 וכן, אני יודע: אמנות טובה מחויבת גם ב"אפולוניות" של הקליל, הקליט והמפתה. שאם היא אך ורק בכבדות ובעומק של ה"דיוניסי" – דינה נחרץ. הדברים ידועים: הומור, במובן העמוק והכבד של המילה, הוא מרכיב מכריע ביצירת אמנות. ארשת של "בידור" בכוחה להפוך עבודה "רצינית" לעבודה מופלאה, כובשת ובלתי נשכחת. ברם, מה ערכה של אמנות בידורית שלא צללה לתהום, שלא חדרה לעומק המערה?! במורכבות זו של האמנות המבוקשת, יצירה תהייה תמיד גם דקורטיבית, והאמן יהיה בה תמיד מין "קוסם". אלא, שהמורכבות הזו הפכה מצרך נדיר באמנות, ולא רק במחוזותינו. ההמונים הגודשים את ה"צבעים הטריים" למיניהם, נגועים בערוץ 2, והאמנים, מצדם, מספקים את תאבונם של ההמונים. ראו את הדרמה של הצילום בפורמט האדיר, את הדרמות של ההתחפשויות והביומים בצילום הפוסט-מודרני (האם הסצנות המבוימות בתצלומים הן ה"ריאליטי" של האמנות החזותית?), ראו את הבידיונים הפסוודו-ריאליים באמצעות הפוטו-שופּ – – – כן, ה"רייטינג" הגיע אל מחוזות האמנות החזותית, וכמו בכל ערוץ מסחרי – רק מי שישעשע ישרוד.

 אז, זהו זה: מקסמי-שווא של מכחול אקדמי מימטי  ימשיכו להלהיב את ההמון; תצלומי ענק של התרחשויות מלודרמטיות מבוימות יוסיפו לגרוף תשואות; תגזירי הבלים ססגוניים יימכרו בהמוניהם; הטכנולוגיות של הטריקים תמשכנה לכשף בתעתועיהן.

 האמן הרציני 2012 מוריד ראשו מתחת לגלים הללו. עד יעבור זעם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: