צליבות מיכאל

 

                                צליבות מיכאל

 

בשנת 1980 רשם מיכאל סגן כהן בדיו על נייר את דמות עצמו כישו הצלוב:

"באחד הניירות רשום צלב תלת-ממדי כבד, ובתוכו עומד מיכאל-ישו כשידיו צמודות בנוקשות לצדי גופו. מעל ראשו של מיכאל, בדיוק במקום המיועד לכתובת INRI  […], מופיעה כתובת אחרת המתחרזת עם INRI  בצליל: 'כי חטאת קסם מרי'. מקור הכתובת בשמואל א', ט"ו. […] הפסוקים שמיכאל שם מעל סצנת הצליבה של ישו מלך יהודים, נוגעים אפוא למלך היהודים הראשון [שאול/ג.ע] ולקריאת הנביא כנגד הקרבת הקורבנות, שתוצאתה מאיסה במלכותו. ההפניה לישו, הקורבן האולטימטיבי, ולמעשהו, מתבקשת. […] הפשע של אי-ציות כמוהו כעבודה זרה, כמוהו כחטא הקסם, כאמונה בקוסמים. אלא שבתוך הצלב עומד מיכאל שמפעיל מרי, שמסרב להניף ידיו לתנועת הצלב, להפוך לקורבן; והכתובת שונתה בתוכנה על ידי שינוי פיסוק: במקום המקור 'כי חטאת – קסם מרי', כתב מיכאל 'כי חטאת קסם – מרי; […] החטא הוא ההיקסמות מהצלב, ויש להגיב על האפשרות הזו במרי, באי-ציות."[1]

 

עיון בספרי המתוות של מיכאל סגן-כהן מאשר עיסוק אינטנסיבי למדי בדמות הצלוב כדיוקנו העצמי של האמן. כך, בשנה ב- 1979 רשם סגן-כהן את דמות עצמו בעט, כשהוא בתנוחת צלוב ובטבור מצחו האות אל"ף (כובע מצחיה שקנה ב- 1977 ובחזיתו כתב את האות אל"ף). "אלוהים" (בקבלה מסמלת האות א' את אחדות הבורא)? אדם? "אמת"? "אמונה"? "אמנות"? התשובה אינה חד-משמעית, גם אם ביומנו משנת 1977 רשם סגן-כהן בהתייחס לאות שהוסיף לכובעו: "האל"ף מייצגת את ההתחלה, את המילה אדם ואיש ואת אמריקה." בין השאר, מעלה בתודעתנו האות אל"ף שבמרכז המצח את אותיות אמ"ת שנכתבו על מצח הגולם בידי המהר"ל מפראג. אל"ף ו"מת". האם ביקש האמן להדוף את המ"ת מחייו? באחד מספרי המתוות שלו כתב סגן-כהן:

"ישו הוא בסה"כ סיפורו של בן-אדם אחד שהוציא את ה- א' מתוך האד"ם ובכך את דמו שפך."

 

בסדרת עשרה רישומי עט מיניאטוריים, 10X17 ס"מ האחד (ככל הנראה, משנות השבעים המאוחרות, משמע תחילת דרכו האמנותית), רשם סגן-כהן מעין בדיחות חזותיות בנושא הצלוב, עת בחלקן ניתן לאתר אנלוגיה בין תווי פניו של האמן לבין תווי הפנים של רישום-ישו. "נשבר", כתב סגן-כהן בראש רישום המייצג את ישו פוסע עם מקל לאחר ששחרר עצמו מהצלב והוא בכיוון שלט המודיע: "שמיים00 ק"מ"… "ייאוש של הבן-אדם", כתב האמן בשולי רישום אחר בו נראה ישו מגרד בקדקודו באצבעו לאחר ששחרר זרוע מהצלב… ברישום נוסף נראית דמות ישועית מודדת את אורך הזרועות של ישו ב"מֶטר חייטים" לקראת התקנת הצלב… ברישום נוסף רשם את ישו (כלום אין התסרוקת והזקן-שפם אלה של סגן-כהן?) על הצלב כשהוא עונד צלב… ועוד ועוד. הרושם העולה מעיון בסדרת הרישומים ההיתוליים הללו הוא, שסגן-כהן מוטרד מאיקונת הצלוב, הגם שטרם נתן דין וחשבון לעצמו על משמעותה הדתית והקיומית בעבורו. הוא ירבה לעשות זאת בהמשך דרכו. בשלב מוקדם זה של הידרשות לנושא, ההומור משמש כחיץ-הגנה (שמעבר לחיץ היהודי) בין סגן-כהן לבין האיקונה ורבדיה העמוקים והתובעניים.

 

ציור מוקדם בסדרת עבודותיו ה"נוצריות" של סגן-כהן צויר ב- 1977 באקריליק על עיתון ניו-יורקי (במהלך שהותו של האמן בעיר זו). כאן הוסבה צורת צלב לצורת Y, המוגדרת ותחומה על ידי מרחב הדף, שתי פינותיו העליונות ומרכזו התחתון. אנך עולה מהמרכז התחתון ומתפצל כלפי מעלה לשתי זרועות אלכסוניות, כשבנקודת הציר מיקם סגן-כהן צורת קובייה לבנה (דמוית בית-תפילין) ועל דפנותיה אותיות יו"ד, ו"ו ושי"ן, משמע – "ישו". עתה נראית הקובייה כראשו של הצלוב, בעוד קו לבן החוצה את ה"צלב" השחור לאורך שלוש צלעותיו נראה כמינימליזציה של גוף ישו. מתווה דיו ופחם מ- 1977 (הנושא את הכותרת "Yeshu", מציג את הצלב/צלוב כשהוא צמוד לפינת חדר, כאשר מעל לקוביה מסומן ראש הצלוב כאליפסה. לעומת זאת, מתווה דיו מ- 1988 מציג במפורש דמות איש צלוב שראשו קוביה. הבחירה בדף העיתון המסוים נראית שרירותית, אלא אם כן שתי הפרסומות מלמטה – "מגע גן-עדן" ו"מקום הנופש החלומי שלנו" – מהוות תמריץ אירוני לדימוי הייסורים. נוסיף עוד, שאותיות יו"ד וו"ו הן אותיות השם המפורש, בעוד האות שי"ן מייצגת את השם "שדי". מעין השבת ישו למקורותיו.

 

מוטיבים נוצריים עלו ללא הרף בציוריו של מיכאל סגן-כהן לאורך שנות השמונים והתשעים. למשל, המילים – "הלחי השנייה", נכתבו מעל ציור אקריליק של "יוגיסט" עירום היושב ישיבה מזרחית בגבו אלינו בתוך כדור קוסמי כחול, עת גבו מסומן במפת ארץ-ישראל שצלב חוצה אותה כחוט-השדרה של היוגיסט. תאריך הציור אינו מצוין. המילה "הלחי" כתובה בכתב-יד, ואילו המילה – "השנייה" – כתובה באותיות דפוס. "הלחי" הנוצרית של הסליחה והאהבה התגלגלה ללח"י (במאמץ קל, ניתן לאתר את הגרשיים העליונים בין החי"ת והיו"ד), אולי בבחינת רמיזה אירונית ל"שתי גדות לירדן". המדיטציה של היוגיסט נראית, לפיכך, כתפילה לשלום.

 

בספרי המתוות של סגן-כהן נמצאת התייחסות מילולית (כתובה ביד שמאל, משמע לאחר גדיעת זרועו הימינית) לציור "הלח"י השנייה", שמתוכנה, המתייחס לטקס השבעתו השנייה של עזר וייצמן לנשיא, ניתן להסיק שהציור הסתיים  ב- 1998 ותחילתו כשנה-שנתיים קודם לכן ("לקח לו הרבה זמן עד שהשלים את הציור הזה", מספרת לי ליאורה לאור, רעייתו). כתב כאן סגן-כהן סביב סקיצה של ציור השמן:

"השלמתי את העבודה של האדם ה'חובק עולם'. ישבתי ובהיתי בו, שהיה בשלב זה מורכב מן הדמות שעליה על הגב הוספתי לאחרונה קו חוף עם מפרץ חיפה בשחור וכן את הכינרת, הירדן וים-המלח. זה הוסיף משהו. אתמול ישבתי, כאמור, ובהיתי בציור בכיף. היו לי דברים לכתוב, אך לא היה לי הספר הזה. אמרתי: אכתוב בתוך איזה ספר בגרמנית. הבאתי אותו והוא היה על ישו. פתאום, שאלת הגוף, הסבל האינקרנטיבי  (הבשרי/ג.ע) ויחסו למטאפיזי דיבר אלי (כ'צלוב' בחוליי) […]. והנה ברדיו, עם טקס השבעת הנשיא עזר וייצמן, היה עניין בגלל התבטאות טיפשית ויהירה עם חברה'מניות מאצ'ואיסטית בעניין איזה סטירה שהוא יתן לדליה איציק וענת מאור בעניין שירת הנשים שביטל. הפחדן. והיא, דליה איציק, אמרה משהו, שאם הוא רוצה היא מוכנה להפנות לו גם את הלחי השנייה. והנה אני עם הספר על ישו שומע את שתי המילים הנוצריות מובהקות ומניח אותן קודם בראש משני צדי הצלב הזה…"[2]

 

ציור אחר (מ- 1997) מייצג את צמד כנסיות "דורמיציון" בראש הר-ציון, כאשר בין השתיים מסומן אנך מקווקו ובראשו המילים Axis Mundi . בתחתית האנך כתובות המילים "הר ציוּן" (משמע, ההר המציין את "עמוד העולם", או "ציר העולם", שהוא הציר המיתי המחבר שמים וארץ ואשר אודותיו כתב מירצ'ה אליאדה). בנקודה זו, מתבקשת השוואה ליצירתו המאוחרת של אברהם אופק (1989, בעיקר), אשר אף היא ייחסה לשתי הכנסיות על הר-ציון מעמד דתי עליון. יצוין, שבספרי המתוות של מיכאל סגן-כהן, במהלך טקסט בנושא ישו והנצרות, נכתב המשפט – "אבל ישו הוא תחילתה של הפוליטיזציה[3] של הדתי. צבאותיו של ה' הפכו לכנסיות." לצד המשפט רשם סגן-כהן רישום מיניאטורי של צמד כנסיות "דורמיציון". כמו היוו הכנסיות הללו בעבורו ארכיטיפ של "הכנסייה הנוצרית".

 

ציור סתום למדי הוא לוח העץ, שעליו צייר סגן-כהן צלב ירוק (בראשו קבוע שלט: pacific), מעליו עיגול אדום (ירח? שמש?), מלפניו (מימין) עץ ברוש לרקע כוכבים, ובמרכז הצלב מודפסת באלכסון המילה "מזרחי" באותיות כחולות ובעיצוב המאזכר שלט פרסומת. ליאורה לאור זוכרת שהציור נוצר ב- 1997 בסדנאות האמנים בירושלים. האם הגיב סגן-כהן לעבודת ה"צליבה" העצמית של מוטי מזרחי בויה-דולורוסה (1974), עבודה שסגן-כהן כתב עליה ב- 1988 (בקטלוג הבייאנלה בוונציה)? אם אמנם כך, כי אז יובנו הברוש והכוכבים כרמז לציורו הנודע של ון-גוך, שצויר בדיוק מאה שנים קודם לכן (והרמז הוא ל"צליבתם" של שני אמנים – מ.מזרחי וואן-גוך). אלא, שהשערה ספקולאטיבית זו אינה פותרת את חידת ה- pacific. האם השלט הנושא מילה זו מבקש לומר – השכנת שלום ושלווה והוא מתפקד, לפיכך, כהגדרתו של ה"מזרחי" (כשם שהשלט INRI הגדיר את ישו בראש הצלב)? המזרחי, איש המזרח, כצלוב, אך המזרחי כנושא בשורת השקט והשלווה? הזיקה בין מזרח לבין שלווה מוכרת ממישור המדיטציה, בה נגע סגן-כהן במספר עבודות (ראו היוגיסט המוזכר לעיל). עתה, הוא מציע לנו, כמדומה, מבט אמביוולנטי על ה"מזרח": מזרח שהפך לריקלמה של שלווה טרנסצנדנטלית, ונצלב בתור שכזה על ידי תרבות המערב. אולי.

 

עבודתו של מיכאל סגן-כהן, "צליבה נשענת", נוצרה ב- 1992: קרש בניין משומש נשען אנכית על קיר ובסמוך לראשו קבוע ציור דיוקן עצמי של סגן-כהן עם כובע המצחיה לראשו ואותיות ד"ר מעליו. הדיוקן הסמי-פואנטיליסטי בגווני הכחול והתכלת, מייצג את אוזן האמן ברב-צבעוניות – בכל צבעי הקשת, בעוד השמים שמעל ראשו מכילים כדור קוסמי אדום ושני חרמשי ירח צהובים. הרושם הוא של אמן השומע קולות ורואה מראות. גם מתבקשת אסוציאציה לואן-גוך (האוזן, השמים). הדיוקן הקבוע בראש העמוד משלב צליבה עם אסוציאציה של כן-ציור. מעין דימוי עצמי של האמן כ"רואה" וכ"מעונה". ספר המתוות של סגן-כהן כולל רישומי פחם שהכינו את העבודה הנדונה. באלה רשם את הצלב ואת הצלוב במרכז דיוקנו העצמי (לעתים, עם האות אל"ף של כובע המצחייה הזכור). הצלוב במתוות הללו מופיע כמי זרועותיו הן כנפיו, ובמקרה אחד מלווה הרישום במילים – "כי גז חיש ונעופה". מקור המילים ב"תהילים" צ', 10, והן מופנות אל משה (גיבור מרכזי בציוריו של מיכאל סגן-כהן). משמעות המילים הללו היא קיקיוניות הקיום האנושי, החיים החולפים "כעוף פורח" ("מדרש תהילים בובר"), וברור לפיכך, שהאמן מהרהר בחייו ובמותו בסימן הצלוב בעל כנפי "העוף הפורח".

 

ישו הטריד את מנוחתו של מיכאל סגן-כהן והוא שב ונדרש במחשבותיו לסוגיות דמותו, משיחיותו ותורתו. ספרי המתוות שלו מפגישים אותנו עם הגיגים אזוטריים, כמעט בלתי אפשריים לפיצוח, בהם יחסי ישו והיהדות נידונים מכיוונים שונים, המטובלים בתורת האותיות הקבלית. בין השאר, העסיקה את סגן-כהן הזיקה בין ישו לבין האמנות, בין אם ברמת הברית בין הנצרות לבין האמנות המערבית ובין אם בהבנת סיפור צליבתו של ישו כמין "מיצג" מושגי-פוליטי:

"…השילוב בין ישו לאמנות, שכביכול דיברה בשמו טוב יותר מכל שפה אחרת (כלומר, איך נראית הנצרות או הכנסייה של פטרוס בלי האמנות…) […] ישו הוא האמן הקונצפטואלי הראשון, ומה שקרה לאמנותו זוהי מגבלותה הפוליטית של האמנות הזו […]. ישו, משום הטבע הפוליטי שהיה לְמה שאמר, אם רצה בכך ואם לא, היה צריך ללכת עד הסוף, […] וכך הוא עשה יצירת אמנות פוליטית שהייתה מיד גם תחילתה של פריחה אמנותית […], אמנות כחיים ומוות. אם אמנם היה בן-אדם – לא רצה למות. אבל הדרך היחידה לעשות את העבודה (שלו) אפקטיבית מבחינה פוליטית הייתה דרך האמנות. […] זה שהאמנות שֵרתה את הכוח הפוליטי […] – זוהי פעולתה של העין, עין הרע…"[4]

 


[1] שרה ברייטברג-סמל, "מיכאל סגן-כהן כפרסונה של אמן יהודי (וישראלי)", בתוך: "מיכאל סגן-כהן: יהודיות וישראליות ביצירתו", מוזיאון תל-אביב, 2004, עמ' 70.

[2] מתוך ארכיון מיכאל סגן-כהן, ירושלים. באדיבות ליאורה לאור.

[3] מ.סגן-כהן כתב "דה-פוליטיזציה", אך בהסתמך על מחשבותיו, כפי שביטאן בספרי המתווה שלו, אני מרשה לעצמי את התיקון.

[4] שם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: