שרגא וייל שלא הכרנו

                       שרגא וייל שלא הכרנו

 

בקטלוג המכירה הפומבית מס' 4 של "קדם", מוסד ירושלמי המתמחה בעיקר בפריטים יהודיים וציוניים – אלמנכים, מכתבים, גלויות, כרזות וכיו"ב – הופתעתי לגלות שני פריטים הקשורים בשרגא וייל, הצייר מקיבוץ העוגן, שהלך לעולמו ב-  2009 בגיל 91. בעקבות פטירתו, עוד ועוד יצירות מעניינות מאד שלו צצות במכירות פומביות. כך, לשם הדוגמא, במכירה הפומבית הקרובה (מס' 146) של "תירוש", יוצע למכירה ציור בצבעי שמן על מזוניט מ- 1958, "חיילים באוהל", יצירה בגווני "הסוואה" (חום-ירוק), המייצגת בפיגורטיביות מסוגננת (בהפשטה פיקאסויית קלה) אפוס ישראלי של נוף ואדם. דוגמא לאחד מניסיונותיו של וייל לעצב שפה חזותית "ישראלית". במכירה הפומבית מס' 144 של "תירוש" נמכר לא מכבר ציורו הענק (כ-2 מטריםאורכו) של שרגא וייל, "הגירוש" משנת 1960: הציור, שהוצג באותה שנה בתערוכת היחיד של האמן במוזיאון תל אביב, מייצג בדרכו הפיגורטיבית ומופשטת גם יחד דמות לבנה גדולה הנושאת זרועותיה לשמים, ספק בייאוש וספק בתחנון, עת מימינה דבוקה אופקית של דמויות שפניהן אומרות סבל והן כמו נעות על גלגלים. אלה הם המגורשים והם נראים לרקע להבות הפורצות משמים אפלים. מה שנראה תחילה כתגובה ללכידת אדולף אייכמן, מתגלה לי עתה כהמשך לעיסוק עמוק של שרגא וייל בנושא השואה.

 

שום מחקר רציני לא פורסם עד כה על יצירתו של שרגא וייל, כשם ששום תערוכה רטרוספקטיבית שלו טרם בחנה את תרומתו לסאגה הישראלית החזותית. אישיותו הרכה, מגוריו בקיבוץ, השתייכותו למסורת הריאליזם החברתי (הלוחמת ב"אופקים חדשים" בשנות החמישים המוקדמות) ופנייתו המאוחרת לסימבוליזם יהודי (הנסמך רבות על התנ"ך) – לא הועילו לקידום מעמדו בעולם האמנות הישראלי. ספר על הדפסיו ראה אור ב- 2000 מטעם גלריה "ספראי", ירושלים, אלא שהוא התמקד בהדפסי המשי המאוחרים של וייל, וגם המבוא (פרי עטי) נאלץ להסתפק במועט לאורך אחד-עשר עמודים בלבד. ולמותר לציין, ששום עקיבה של יצירת שרגא וייל לא תאותר בתצוגות האוספים הישראליים במוזיאון תל אביב ובמוזיאון ישראל.

 

על יצירתו המוקדמת, הקדם-ישראלית, של וייל (הוא עלה ארצה ב- 1947 בגיל 19) ידעתי אך במעט. אני מצטט מהוויקיפדיה:

"ווייל נולד בשנת 1918 בעיר ניטרה שבצ'כוסלובקיה. בצעירותו הצטרף לתנועת "השומר הצעיר". בשנת 1931 עברה משפחתו לבראטיסלבה. ב-1937 החל ללמוד אמנות בפראג. בזמן מלחמת העולם השנייה שהה בבודפשט ועסק בזיוף מסמכים עבור המחתרת ההונגרית. בתום המלחמה עבד כמאייר בהוצאת ספרים בבודפשט ובאיור פרסומים של תנועות נוער "החלוץ" ו"השומר הצעיר". בשנת 1947 עלה לארץ ישראל והוגלה למחנה מעצר בקפריסין. שם עסק בציור הווי המחנה ובחינוך נוער דרך סדנאות ליצירה. בסוף 1947 הגיע ווייל לארץ, והצטרף לקיבוץ העוגן."

 

ממעט השיחות שניהלתי עם שרגא וייל למדתי אך מעט אודות עשייתו האמנותית בצ'כוסלובקיה והונגריה בשנות השלושים-ארבעים. אני חוזר על דברים שכתבתי במבוא לספר ההדפסים:

"מאז ומעולם פעל וייל רבות כגרפיקאי, לצד פעילותו האינטנסיבית כצייר. עוד בסוף שנות ה- 30 עבד בפראג ובברטיסלבה בעבודות גרפיקה ודפוס לצרכי התנועה הציונית. ב- 1942 עבד בבודפשט כמאייר ספרים. ב- 1945, עם תום מלחמת העולם, עבד בבודפשט בהוצאות הדפוס של 'החלוץ' ואף התמחה בהתקנת ספרים לדפוס.[…] ב- 1942 צייר וייל 24 מיניאטורות תחת הכותרת 'אבן הדעת', בתקווה להדפיסן כתחריטים, אך סופן שנשארו כספרון של אוריגינלים. ב- 1945 הכין סדרה של עשרה דפים בשם 'זכרו!' (על גורלם של המגורשים למחנות ההשמדה), מתוך כוונה להדפיסם כתחריטים, אך סופם שהודפסו בגלופות צינק. גורל דומה איתרע לסדרה שהכין באותה תקופה על גירוש יהודי הונגריה, 'הספר הצהוב', ואשר יועדה במקורה לחיתוכי עץ." (עמ' 10-9)

 

ב- 1938, בגיל 20, יצר שרגא וייל בצ'כוסלובקיה חיתוך לינול בשם "שחרור": אישה כבולה שרועה בתחתית הדף, מאחוריה מגיעים המונים בדמי-הליל, מנתקים שרשרות וכבלים בפטישים וחרמשים שבידיהם. הלילה הוא הריאקציה הכובלת של העבר (קורי עכביש בין השרשרות) והוא נענה בלהט הסוציאליסטי המהפכני, הגודש את ההדפס בפאתוס ואקטיביזם, מה גם שההמונים נושאים בגאון את דגל המהפכה. שנה לאחר מכן, יצר וייל בברטיסלבה חיתוך לינול בשם "הגחלת", ובו כבר האישור להתגייסות ציונית של האמן הצעיר. עדיין הלילה שולט בהדפס, אך הפעם לפנינו דמותו של צעיר ניצב בפישוק-רגליים ברחוב לעת ליל, כולו און-נעורים, והוא נושא גחלת בוערת בידו, הגחלת של עם שלם… ההדפס הסמלי והדידקטי, שנוצר כפרסום לתנועת "השומר הצעיר", מוכיח זיקה לאיוריו של פרנץ מאזארל – האמן הפלמי, בה במידה שמאשר את רוח בריאות הנעורים האופיינית לגרפיקה הגרמנית משנות השלושים.

 

השנה הייתה 1939, מלחמת העולם פרצה  ווייל, המתגורר בבודפשט, הושלך לכלא וישב בו בין 1944-1943, כשם שפעל כמזייף מסמכים לטובת המחתרת ההונגרית.  מבין עבודותיו משנות המלחמה, הכרתי רק את אלה המתוארים עד כה. עתה, במכירה הפומבית של "קדם", הופתעתי למצוא עשר גלויות, שיסודן בסדרת "הספר הצהוב" המוזכרת לעיל. הגלויות מייצגות בשחור-לבן את החיים במחנות הריכוז וההשמדה ואת שואת יהודי הונגריה. קטלוג "קדם" מספר כי שהאיורים הללו נדפסו לראשונה ב'ספר הצהוב' בבודפשט בשנת 1944 בהוצאת 'החלוץ' (על העטיפה דימוי של זרוע וכף יד המתעוותת על גדר תייל קרועה), אך על הגלויות (אף הן בהוצאת תנועת "החלוץ") אני מאתר, בסמוך לחתימה, את התאריך 1945.

 

לעשר הגלויות נוכחות של חיתוכי עץ או לינול (באלה האחרונים התמחה אז שרגא וייל לא מעט), משמע – ניגודי שחור-לבן חריפים, ללא גווני ביניים, הגם שעסקינן ברישומי דיות. תקריב ראש קרח של אסיר מחנות מזה-רעב (בכותונת פסים) מזכיר ביותר את "הצעקה" של אדוארד מונק. עשן המיתמר משני צדי ראשו של האסיר מעוצב כמעט בדקורטיביות יוגנדשטילית. "יהודי נודד" – שחיף קרח בבגד מחנות מפוספס, צרורו על כתפו, ומקל הליכה בימינו, מהלך לרקע צללית עיר מופצצת, עשן שחור וטנק. אסירות מחנה כפייה, שיערן גזוז ומבטן אומלל, כורעות תחת עומס הסלעים שהן נושאות לרקע צללית קלגס נאצי המכה אסירה. שני קלגסים נאצים, בעלי פנים גרוטסקיים, ניצבים, גאים במדיהם, לרקע גופות של תלויים. אסיר מחושמל למוות על גדר תיל של מחנה לרקע ענני עשן ורובה מכוון מלפנים. או איור נוסף: צללית גדולה של קלגס בפתח דירת יהודים (מגן דוד על הדלת) בה מתגודדת משפחה מבוהלת. וכו' וכו'.

 

רוחו של פרנץ מאזארל (שהתמחה בחיתוכי לינול ועץ) עודנה שוֹרָה על  האיורים/גלויות אלה של שרגא וייל. הדפסיו הפיגורטיביים של מאזארל, המספרים בתמונות אפיזודות דרמטיות (על פי רוב, ברוח מרקסיסטית דידקטית), תורגמו בעבודות הנדונות של וייל לאפיזודות של רגעי זוועה אודות אימי המחנות, מהרגע שלפנֵי ועד הרגע שאחרֵי (כולל תמונות גירוש, מצעד-המוות ועוד). ומעניין: שום רמז ציוני אינו מופיע בגלויות הללו, למרות החסות של תנועת "החלוץ".

 

העשירייה הזו של וייל, ביחד עם האיורים שיוצגו להלן, מהווים תרומה רבת ערך להכרת הפרק של ראשית התגובה היהודית-ישראלית לשואה, שם בין 1945-1942, ואשר עליה הרחבתי במאמר בשם "מתי גילתה האמנות הישראלית את השואה?"[1]. באותו מאמר טרם הכרתי לעומקה ולרוחבה את יצירות השואה של וייל ועתה אני חש כמי שפורע חוב.

 

הפריט הנוסף ב"קדם" הוא דפדפת של עשר רפרודוקציות, המכונסות בתיק בשם "עדות" (בהונגרית), שראה אור ב- 1946 בהוצאת "השומר הצעיר", בודפשט, בחמישים עותקים בלבד. אלה הם רישומי הסדרה "זכרו!", המוזכרים לעיל, והם נושאים את התאריך 1945. הרישומים, המתארים את החיים במחנות ומחוצה להם, בתקופת השואה, חרף נטייה לאקספרסיוניזם קל, מעוצבים בריאליזם מבית מדרשה של קטה קולביץ ובמסורת "אסונות המלחמה", תחריטיו של פרנציסקו גוייא. אני מעיין בהם: תמונות זוועה בשחור-לבן של  גברים שהוצאו להורג ואשר גופותיהם תלויות על עץ במרכז עיר; שלושה גברים מוכי רעב, עירומים ובעלי סבר מיוסר מאין כמותו, תלויים על עצים בנוסח צליבת ישו ושני הגנבים (גדוד נאצי צועד ברקע); תמונות של עבודות פרך ועינויים, עוד ועוד קלגסים בהמיים מענים את קורבנותיהם, עוד ועוד אסירים רעבים. והנה גופות עירומות מתגודדות באולם "רחצה"; והנה משפחה מסתתרת בבור בנוף מושלג; והנה שורת אסירים אל מול כיתת יורים. ותמונה מזעזעת במיוחד של רגע ההוצאה להורג, הד רב-כוח לציוריהם המפורסמים בנושא זה של גוייא ומאנה.

 

שרגא וייל מתגלה לי כאן, הן ב"עדות" ("זכרו!") והן בגלויות "הספר הצהוב", כמאייר ריאליסטן ממדרגה ראשונה. ביני לבין עצמי, אני מודה, שהתמונות ב"עדות" אף עולות באיכותן על רישומיה של אמנית מצוינת דוגמת לאה גרונדיג באלבומה, "בגיא ההריגה", שראה אור בתל אביב ב- 1943. לא רבים הם האמנים שהגיעו אלינו מאירופה שהיו מצוידים במיומנות ברמתו של וייל.

 

ב- 1946, למחרת מלחמת העולם, יצר שרגא וייל חיתוך לינול בשם "מהגטו" והוא הודפס כהזמנה לתערוכה של התנועות הציוניות בבודפשט. השמש המפציעה בעוז שולחת קרניים אקספרסיוניסטיות אל תוכו של עולם חשוך והרוס. מתקוממי הגטו מזנקים קדימה עם רוביהם ורימוניהם, מונומנטאליים ואדירי שרירים. תמונה של חיים ומוות, גאולה וייאוש, לבן ושחור דרמטיים, וסכין האמן שפוצעת צורות בלינול. באותה עת שהה וייל עם רעייתו בבלגיה, במחנה-מעבר לקראת העלייה ארצה, וכאן הוא יצר חיתוך עץ של דיוקנו העצמי: עיניים נוגות, תקריב אינטימי, רזון המודגש בקווים אנכיים הפוצעים את הגלופה, דימוי עצמי של אמן סובל. הזיקה (המתונה) לאקספרסיוניזם בלטה גם בחיתוך עץ נוסף, שנוצר במחנה בבלגיה, ושמו "מעגל החיים": ראש איש מוקף בראשים דמוניים-גרוטסקיים ובסמלי גורל (קובייה, גלגל). יצוינו, בהקשר זה, ציורים מוקדמים מאד של וייל, שראיתי לפני שנים בארכיונו בקיבוץ, "מפיסטו של פאוסט" ו"מוות", המוכיחים נטייתו לסימבוליזם אקספרסיוניסטי אפל.

 

גורל המחנות לא הרפה משרגא וייל: עלייתו ארצה ב- 1947 הסתיימה בהגליה למחנה העקורים בקפריסין. וייל לא נטל כאן חלק בקורס לאמנות שהדריכו נפתלי בזם (ואשתו לעתיד, חנה בידרמן) וזאב בן-צבי. פה יצרו  העצורים  – בהם הצייר משה ברנשטיין – חיתוכי לינול, המייצגים (בין השאר) זיכרונות מהמחנות, ואלה הופיעו ב-1948 כאלבום מרשים.[2]  וייל נעדר מהקורס משום שחש כבר כאמן בשל. את זמנו במחנה הקדיש לבית מלאכה לעבודות יד, בו הדריך בני נוער מהמחנה, אך גם ליצירת מספר הדפסים אישיים, כשהוא מתמקד בנושאים כגון "האדם בין הגדרות", או "עבודת הסדנה למלאכת יד". למעט קומץ חיתוכי לינול, העבודות כולן הן "בסגנון" חיתוכי לינול, בנוסח איורי הגלויות שפגשנו.

 

שלושה חיתוכי לינול שיצר שרגא וייל במחנה המעצר בקפריסין הם –  "דיוקן עצמי", "בסדנה" ו"מחול מוות חדש". "מחול מוות חדש" עודנו בסגנון אקספרסיוניסטי גרמני, המושפע גם מתחריטי גוייא ומזיווגים רומנטיים וסימבוליסטיים מוכּרים בין האדם למלאך המוות. אצל וייל, מלאך המוות חובש חסדה ומוליך אל הלוחם אל קברו, כאשר ההדפס כולו מבטא את טירוף ההרג שבמלחמת העולם ובמלחמות בכלל. לעומת זאת, ההדפס "בסדנה" נראה כתרגיל קוביסטי מובהק המתנסה בייצוג של טבע דומם: הרים קונסטרוקטיביסטיים מתמזגים בזוויתיות אקספרסיוניסטית ובאגרסיה של סכין פוצעת, וכל אלה גם יחד בוראים משטח דו-ממדי גיאומטרי, עתיר בצורות מתנגשות. ההדפס השלישי, הדיוקן העצמי, שונה בתכלית: הוא קווי, פשוט, ריאליסטי, מואר מאד ונטול עיוותים או דרמטיזציות (נר המצויר מצד שמאל מתפקד כסמלו האישי של האמן, אשר שמו – "שרגא" – משמעותו בארמית – נר).

 

הרי לנו שלושה האפיקים, שיתאחדו ביצירתו של שרגא וייל לאחר עלייתו ארצה והתיישבותו בקיבוץ העוגן. עתה, המעבר משואה לתקומה יהיה חד. הרישומים, ההדפסים (והכרזות), הגואשים, השמנים  וציורי הקיר – יגויסו לתיאורי הווי העבודה, השמירה, חדר האוכל וכו'. אידיליה תשרה על רבים מהציורים הללו והיא כתשובה מאניית לדפרסיה של עבודות השואה המתוארים לעיל. לא במעט, גם יאשרו הציורים – הגואשים בעיקר – זיקה "מכסיקנית" החייבת להשפעת דייאגו ריברה (דמויות הקיבוץ של וייל ייראו מכסיקניות למדי…). בשלב זה, יתגלה שרגא וייל כאחד החשובים שבציירי הקיבוץ הארצי ומהבולטים שבציירי דור תש"ח. אך, זהו כבר פרק אחר הראוי למאמר אחר. נכון לעכשיו, מי יהיה המוזיאון הישראלי שיָרים את הכפפה ויציג תערוכה מרתקת מיצירתו המוקדמת של שרגא וייל, 1960-1938? מישהו במשכן לאמנות בעין-חרוד שומע אותי?

 


[1] גדעון עפרת, "מתי גילתה האמנות הישראלית את השואה?", בתוך: "וושינגטון חוצה את הירדן", הספרייה הציונית, ירושלים, 2008, עמ' 440-434.

[2] ראו: גליה בר-אור, "שיח זיכרון, עקורים ופליטים", בתוך: "העשור הראשון: הגמוניה וריבוי" (עורכים: גליה בר-אור וגדעון עפרת), המשכן לאמנות, עין-חרוד, 2008, עמ' 130-122.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: