יונים של קודש ושל רוח זמן

                     יונים של רוח קודש ושל רוח זמן

בחודש מארס שנת 2012 הוצגה בגלריה "Threshold" (סף) בניו-דלהי תערוכת יחיד של ישראלי צעיר בשם אחיה אנזי. במרכז התערוכה כיכבה ציפורו של ביאליק, משירו "אל הציפור". ביאליק לא ציין באיזה מין ציפור מדובר (מן הסתם, הייתה זו ציפור-נוד, משמע לא יונה!), אך בתערוכתו של אנזי היא הוצגה כיונה. אלא, שמשהו רע ארע לציפור הגעגועים הציונית: שכן, ציפורו של אנזי הייתה ציפור ברזל מרוטשת פגר המוטל על רצפת הגלריה בסמוך לעיי חורבות וגרוטאות. טקסטים פוסט-ציוניים של האמן ביכו בהודו הרחוקה את קריסת חלומו הציוני. מות היונה.

                                  *

יונה שונה לחלוטין זכורה לנו מסיפור הולדתו ומותו של ישו. ב"מתי", ג, 16, קראנו על הטבלת ישו בירדן ובעקבותיה – "וירא את רוח אלוהים יורדת כיונה ונחה עליו." היונה בבחינת רוח הקודש. חיזוקים לעדות זה חזרו ב"מרקוס" א', 10, ב"לוקס" ג',22 וב"יוחנן" א', 32. מכאן ואילך, דימוי היונה ליווה אינספור ציורי הטבלתו של ישו בירדן. נזכיר רק את ציור ההטבלה שצייר פיירו דלה פרנצ'קה  ב- 1450-1448, ובו יונה לבנה מרחפת מעל ישו המוטבל, כנפיה פרושות כצלובות.

ציור שונה ביותר של יונה הוא זה של ג'.א.מילה (Millais), האנגלי ואיש המסדר הפרה-רפאליטי, שצייר ב- 1851 את "שובה של היונה לתיבה" בדמות שתי נערות המחבקות את הציפור. נדגיש: הנוצרים הראשונים ברומא, בקרתגו ועוד כללו ביצירות הקבורה שלהם (ראו, למשל, ברומא את הקטקומבה של קליקסטוס) את דימוי היונה הנושאת ענף עץ זית ומלווה במילה הלטינית in pace (שלום). משמע, יונת רוח הקודש חדרה לאמנות הנוצרית כשהיא נושאת עמה את זיכרון יונת המבול של נוח, זו ששבה לתיבה עם עלה של זית. באגרתו הראשונה של פטרוס (פרק ג', פסוקים 21-20) נאמר במפורש על סיפור נוח והמבול – "וזה הוא אות הטבילה אשר כעת תושיע גם אותנו […] בשאל-לנו מאת אלוהים רוח שלמה על ידי הקמת ישוע המשיח."  מאוחר הרבה יותר, בין 1554-1551, צייר טיציאן בוונציה את הציור "התהילה" (מוזיאון "פראדו", מדריד). בחלקו העליון, השמימי, ייצג את ישו, יוחנן ומרים-האם; ואילו למטה צייר את משה, נוח ודמויות נוספות מ"הברית הישנה" סוגדים לשלישייה במרום. נוח של טיציאן אוחז בידיו מיניאטורה של התיבה ועליה היונה עם עלה הזית. הנה כי כן: יונת רוח הקודש חָברה ליונת נוח.

הקבלה לתפיסת היונה ב"ברית החדשה" נאתר ב"תלמוד הבבלי" (מסכת חגיגה, דף ט"ו, ע"א), בו קראנו: "ורוח אלוהים מרחפת על פנים המים כיונה שמרחפת על בניה". אך, המסורת היהודית הקדומה, התנ"כית והמדרשית, הכירה בעיקר את יונת נוח בבחינת עוף כשר ומבורך, שהביא עמו בשורת גאולה (להבדיל מהעורב, העוף הטמא, שלא שב לתיבה ונותר לנקר גוויה). את זו נפגוש בציור היהודי, כגון ב"תיבת נוח" (1870) של מוריץ אופנהיים הווינאי, בו נראית היונה שבה עם העלה במקורה אל נוח, אשתו ושניים מבניו המשקיפים מחלון התיבה. יעקב שטיינהרדט צייר את הסצנה ב- 1965 במספר חיתוכי עץ שונים: ב- 1942, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, יוצג נוח הזקן אוחז ביונה השבה כשהוא מוקף בחיות התיבה. היונה סימלה, כמובן, את ייחוליו של האמן לישועה משואות זמנו. ב- 1965, שלוש שנים טרם פטירת שטיינהרדט, יוצג נוח האוחז בחיבה את היונה בכף ידו, בעודו מוקף בג'ירף ובקוף. ללמדנו: בעבור שטיינהרדט, היונה סימלה תקוות של גאולה המאזנות את החרדות האפוקליפטיות ההיסטוריות והאישיות שליוו את יצירתו לאורכה.

נציין: נוכח זיהוי היונה הנוצרית עם רוח הקודש, בולט בשפה העברית הביטוי "ציפור הנפש". מקור הביטוי ב"תלמוד הבבלי" (בבא קמא, צ', ב): "יודעין כמה הכהו ועל מה הכהו אם על שוקו או צפור נפשו." המקור מלמדנו על משמעות הביטוי: "ציפור הנפש" בבחינת קנה הגרון או הגרגרת, אותו חלק הצוואר שהפגיעה בו מסוכנת ביותר (הנפש נמצאת בגרון: "הגיעו מים עד נפש", כלומר כמעט עד טביעה). במילים אחרות, אין הביטוי ציפור הנפש" סמוך ליונה רוח הקודש, כלל וכלל לא. וכפי שיוכיחו הטיעונים להלן, גם היונים של האמנות הישראלית עופפו ברובם הרחק למדי מיונתו האלוהית של ישו, עת הסתפקו בסימול השלום.

זיהוי היונה עם השלום מקורו, כמובן, בסיפור המבול ובבשורת סיומו בצורת עלה הזית שבמקור היונה. ב- 1949 אימץ פבלו פיקאסו את דימוי היונה כסמל שלום והיקנה לו פופולאריות בינלאומית (שמצאה הדה בישראל, בין השאר, בכרזת שלום שעיצב נפתלי בזם מטעם מפלגת מפ"ם בשנות ה- 50: דמויותיהם של ישראלי וערבי מתחת ליונה מעופפת).

בחודש מאי 1948 כתב נתן אלתרמן: "עוד יראה העולם: את לבו של הפֶרֶס/ תרטש היונה הנולדת היום!/ כי העם העתיק שעליו היא רופפת/ לא יתננה ליפול לרגליו נוטפה-דם."[1] לימים, בשירת אפוס הקוממיות של אלתרמן, "עיר היונה" (1957), תתפקד היונה לא רק בשמו של הספר. ושוב, היונה שבסימן כפילות הפנים: "והעת כמו עיר שבה/ כל דין עשוי בראש חוצות/ ופני היונה ואבחת חרבה הן דמות פניה הנחצות."[2]

עוד ב- 1944 (5 שנים קודם ליונתו של פיקאסו, ובעיצומה של מלחמת העולם השנייה!) יצרה חנה אורלוף את פסל "השלום", עיבוד לסמל הנשר הנאצי שהפך בידי הפסלת ליונה הזוקפת מקורה וכנפיה. ב- 1951 פיסלה בארד את "מלחמה ושלום" כמאבק שווה-כוחות בין דב לציפור (ככל הנראה, יונה). לא פחות מארבעה פסלי יונים יצרה ב- 1965 ולרביעי קראה "מונומנט לשלום".  באמנות הישראלית של שנות ה- 50 אישרה היונה את בוא האביב הלאומי ("קול התור נשמע בארצנו").וכך, לא צייר אחד ולא שניים ציירו באותו עשור "נערה עם יונה", או "נערה עם יונים" (משה פרופס, קליר יניב, חייה שוורץ, אהרון כהנא, ז'אן דוד, שמואל רעיוני, שלום רייזר ועוד) – ביטוי להרמוניה מבוקשת והכמיהה לשלום.

עם זאת, מהלכי ה"נורמליזציה" של החברה הישראלי לקראת שנות ה- 60 בישרו פרידה גוברת מהסימול הקולקטיבי לטובת ביטוי האני וגם היונה נפרדה יותר ויותר ממטעני סמל השלום והחלה מתפקדת כפיוט אישי. אם ציירי "אופקים חדשים" ציירו יונים בחלונם (יוסף זריצקי בראשם, מי שצייר את יוני זיכרון יעקב עוד ב- 1945) – הרי שהם הגביהו נתון אימפרסיוניסטי לרמת סמל מופשט לירי. ועדיין מאוחר הרבה יותר, ב- 1985, כאשר תיצור ביאנקה אשל-גרשוני את פסל האסמבלאז' הטראגי שלה (בטכניקה מעורבת) – בימת קורבן, קבורה ודם, שבמרכזה בובת יונה לבנה שחוטה ומגואלת בדם – עדיין הרקוויאם לציפור הוא טקס אשכבה של האמנית לעצמה ולחייה. ועם זאת, בהדפסי המשי של שרגא וייל משנות ה- 80 אנו שבים ופוגשים בדימוי היונה בבחינת התשובה האוטופית לדימוי של איל-העקידה. וגם בדיס-אוטופיה של בני אפרת מ- 1987, "מרכז הדרכה אררט" (המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת-גן), כלובים גדולים הותקנו בין ענפי עצי זית ובהם נכלאו המוני יונים.

אם כן, כלום נאמר שיונתה של אמנות ישראל השיקה ליונה הנוצרית רק בקצה כנפה (במו הזיקה ליונת נוח ולשלום)? לא, וזאת בעיקר בזכות דימוי היונה ביצירתה של מיכל נאמן. ב- 1976 יצרה נאמן את עבודתה, "יהוה-יהונה" (אקריליק, תצלומים, נייר ואותיות לטראסט על עץ לבוד). שמו המפורש של הקב"ה הודפס משמאל לצילום של משרוקית-פלסטיק (עליה צורת מגן-דוד!) ומעל לצילום של יונה עטופה בעיתון (צורתה מהדהדת את צורת המשרוקית) שמתחת לה הודפסה המילה "יהונה" – אחדות אלוהים והיונה. יצירת אמנות שבסימן יונת הבשר ויונת הרוח: המשרוקית כדימוי של "רוח" (המייצרת קול), רוח אלוהים, קול אלוהים, אך בדלדול מקניט, ולכל היותר, המשרוקית כאמצעי שליטה ופיקוד של שוטר, שופט משחק, מורה התעמלות… ובמקביל, היהונה – זו העטופה בעיתון – מהי אם לא כגווייה הנמכרת באטליז, ופעם נוספת, הנמכת הדימוי המיתי-רוחני של  היונה, חילול קדושת רוח-הקודש. התרסה אמנותית כנגד הקדוש? כתב דוד גינתון:

"את המשיכה אל שמו של האלוהים מסביר אמיל בנבנשתי כך: 'האיסור  החמור על אמירת שם אלוהים חוסם את אחת התשוקות היותר חזקות של האדם: לחלל את הקדוש […]. מסורות דתיות רצו לשמור את הקדוש בלבד והרחיקו את הקללה הקדושה. בדרכו שלו, חילול השם רוצה לכונן מחדש את הטוטליות על ידי חילול שם האלוהים, משום שהדבר היחידי של אלוהים שיש לנו הוא שמו'. גם בעבודה מוקדמת […] של מיכל נאמן, 'יהוה יהונה', 1976, אפשר לחזות במשיכה אל השם. […] הקול, קולה של המשרוקית בהקשר של שם אלוהים, מזכיר את הסיפור החסידי על הנער הכפרי ששרק ביום הכיפורים בבית הכנסת. התיאולוגיה החסידית קידשה את השריקה, שהיא, כמו הצרחה, נחשבת לחילול השם. […] היונה עטופה בעיתון, בטקסט: זוהי הבשורה על פי הציפור. אבל מה שעטפו פעם בעיתון זה לא יונה אלא דג, דג חי-מת, ואצל מיכל נאמן הדג הוא בן דמותה של היונה. בגירסה הזו אלוהים הוא אפוא מת, והעבודה הזו היא טבע-דומם של אלוהים."[3]

 

גינתון כתב – "הבשורה על פי הציפור" כשהוא נוקט במודע בשם עבודה אחרת של מיכל נאמן, הפעם מ- 1977 (אף היא עשויה אקריליק, תצלומים ולטראסט על עץ לבוד). אמת, הקולאז' ההיברידי של הציפור והדג מתחת לכותרת הציור ומעל למילים – "הדג מאמין בציפור" – אינו מסגיר במפורש יונה. ואף על פי כן, עודנו בזיקה ליונה הנוצרית. קודם כל, בזכות הכותרת: "הבשורה על פי…", במתכונת "הבשורה אל הקורינתים", "הבשורה אל העברים" ושאר "בשורות" של פאולוס ופטרוס ב"ברית החדשה". מעבר לזאת, מושג האמונה המופיע בביטוי "הדג מאמין בציפור". הדג, סמלה הקדום של הנצרות, משולב ומאוחד עם הציפור, שאינה יכולה שלא להעלות בתודעתנו את יונת רוח הקודש. כאילו כתבה מיכל נאמן: "הנוצרי מאמין ברוח הקודש".

אלא, שלא באילוסטרציה נוצרית עסקינן, כי אם במקרה נוסף של כפירה וחילול קודש. כתבה שרה ברייטברג על ההיברידיות המפלצתית של אחדות ניגודי הדג והציפור:

"השמים והמים, הזכר והנקבה, היו לאחד. הרמאפרודיטה בדמות המפלצת דג-ציפור. בגוף העבודה מופיעים שני משפטים, […] הם ממחישים את המימד הרוחני של המפלצת, את חיי הנפש הבלתי נראים שלה. […] המילים במיקומן כופרות בקיומה של החיה החדשה ומבתקות אותה לשני מרכיביה, מראה העיניים מדווח על הולדת המפלצת נאת-המראה. הדיווח המילולי מספר על שתי נשמות […]. לציפור יש בשורה, ואילו הדג מאמין בציפור. הציפור, ראשה של הדמות, היא המבשר. הדג, ליבה וזנבה הנבלע בתוכה, יכול רק להאמין בה. […] הטלת מלים דתיות-רוחניות גדולות כמו 'בשורה' ו'אמונה' כדי לאפיין את המפלצת מגניבה שנית את המתח בין האלוהי לחייתי ואפשרות החילופין ביניהם."[4]

 

בעבודה נוספת מ- 1977, המורכבת מאותם חומרים, "הדג הוא התבונה של הציפור", הפכה מיכל נאמן את היוצרות: עתה, ראשו של דג האוחז בפיו דגיגון מוצמד לחלק האחורי של גוף ציפור. גם הכיוונים התהפכו: שלא כפנייה שמאלה של הציפור-דג בציור הקודם, הדג-ציפור הנוכחי פונה ימינה. אם קודם לכן, המבשרת הרוחנית הייתה הציפור, עתה הרוחניות התבונית היא של הדג, הוא בעל הראש. הציפור נותרה רק כאחוריים וכזנב. השניות הנוצרית הקדושה של הדג והיונה סורסה ועוותה פעם נוספת, כאשר הוכנסנו למרחב מפלצתי ימי-ביניימי. שהרי, בעבודה מקבילה מאותה שנה, "הדג הוא ראש ציפור", הדפיסה נאמן בראש הקולאז' הצילומי את המילים באנגלית: "סצנה מחייה של מפלצת כפולה". ואף על פי כן, המפלצת הזו משיחית ונושאת בשורה: שכן, היא מורכבת מהתחלה וסוף (ראש וזנב) ללא אמצע.[5] במונחי "הברית החדשה" והגדרתו העצמית של ישו, היא האל"ף והת"ו, ללא אותיות הביניים. אלא, שנגזר על המפלצת המשיחית של מיכל נאמן להתכלות. בעבודה אחרת מ- 1977, עדיין באותה סדרה, "הדג הוא הסוף של הציפור", התפרקה האחדות ההיברידית ולנגד עינינו טורף הדג את הציפור השמימית, נושאת הבשורה.

מיכל נאמן פוסעת ללא הרף בסמיכות למרחב הנוצרי. כבר בעבודות הצילום והטקסט מ- 1975 בנושא "הרג פינגווין – נהרגה נזירה", נדרשנו לדימוי החזותי של נזירה נוצרית בלבושה השחור-לבן. ובעבודה, "Triplicity", אף היא מ- 1977, בראה האמנית "שילוש קדוש" חדש המורכב מחיבורם של שלושה ראשי דג טורפים (דגיגונים בפיהם) במבנה אחד של צלב… מאוחר יותר, יצרה עבודות בסימן הולדת תינוקות משיחיים שנידונו למוות:

"כל אותם תינוקות כאילו מבשרים על תינוק אחר, מין תינוק משוח בשמן.'המשיח ילד קטן' (וולך) […] נרמז ומתקיים מתוך העבודות, הן דרך תינוקה של רוזמרי, שמופיע כדימוי וכשם (1998, (Rosemary's Baby ומתגלה כבנו-משיחו של השטן והן דרך הקריפטוגרמה – כתב הסתרים – של נאמן ומחרוזת המילים-דימויים שהיא מטבילה בציוריה: ציפור, בשורה, ילד, מלך, מוות, משיח."[6]

 

מה פלא, אפוא, שעשרות שנים מאוחר יותר, תצייר מיכל נאמן ציורים זבי דם בהקשר המשיח הנוצרי. היה זה ב- 2006, עת הציגה ב"בית גבריאל" שבצמח תערוכה (באצירת המחבר) ובה הופיעו המילים "ימוּת המשיח". נגזר על המשיח למות. ואם יערה שחורי חיברה את תינוקותיה המשיחיים של נאמן לתלמוד ולמדרש היהודיים, הרי שציור דוגמת "Walking on Water" (ונזכור: התערוכה הוצגה על גדות הכינרת!) הסגיר את הזיקה לישו הנוצרי והליכתו האגדית על מימי האגם. עתה, "קילוף העור" (הסקוטש-טייפ) מעל הקנבס הצבוע חשף את "בשרו" המדמם של הציור, הלא הוא דמו של המושיע:

"שני ציורי שמן נושאים את הכותרת 'הגיעו ימות המשיח'. אל תחטיאו את הניקוד השונה בכל ציור: 'ימוּת' ו'ימוֹת' (משמע, ילך לעולמו ואגמים). […] המשיח ימוּת, האב ימוּת. הוא, שבא מן המתים, יומת (והשוו לציור של מיכל משנות ה- 90 – 'הלילה מישהו ימות'; ובמקביל, לציורים מ- 1997 הנושאים את הכותרות 'בלי משיח בשמן' ו'אל תגעו במשיחי', או לטקסט שרשמה מיכל ב- 2003: 'צלי משיח בזמן'/'צלי משיח בשמש'. המשיח נידון למוות)."[7]

*

גבוה
מעל המגדלים
היונה פורשת כנף,
היונה דואה במרחב
ועיניה כלות.

גבוה,
כמו הענבלים
עם עלות היום היא הומה
ועם רדת ליל, בדממה,
אברותיה קלות.

הלאה, הלאה,
על המים מרחפת
עוד היא מחכה.
גבוה
מעל הרי גלבוע
מעל העננים
הדרך ארוכה

 (שמרית אור)

                                   


[1] נתן אלתרמן, "לבוקר פלישה", "הטור השביעי", כל כתבי אלתרמן, כרך ב', תשכ"ב, עמ' 140.

[2] נתן אלתרמן, "שיר הפתיחה", "עיר היונה",  מחברות לספרות, תל-אביב, 1957, עמ' 8.

[3] דוד גינתון, "הציכתב הגנוב (מדרש מיכל", בתוך: "מיכל נאמן, ה' צבעים", מוזיאון תל-אביב, 1999, עמ' 61-60.

[4] שרה ברייטברג, "העיניים של מיכל נאמן", בתוך: קטלוג תערוכת "מיכל נאמן 1983-1975", מוזיאון תל-אביב, 1983, ללא מספור עמודים.

[5] גיא בן-נר, "בין שתיים לארבע", בתוך: "מיכל נאמן: חתול, חיוך, חיתוך", גלריה גורדון, תל-אביב, 2010, עמ' 21. פורסם לראשונה ב"סטודיו" 173, מאי-יוני 2008, עמ' 57-48.

[6] יערה שחורי, "שעת הזאבים של מיכל נאמן", בתוך: "מיכל נאמן: חתול, חיוך, חיתוך", גלריה גורדון, תל-אביב, 2010, עמ' 150.

[7] גדעון עפרת, "מיכל נאמן: אוי, כנרת שלה", קטלוג תערוכת מיכל נאמן בבית-גבריאל, צמח, 2006, עמ' 109-108.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: