התחייה

                                    התחייה

שלושה ימים חלפו מאז קבורת ישו בירושלים. שלושה ימים מאז כרך יוסף (הרמתי/ג.ע), אחד מתלמידי ישו, את גוויית מורו בסדין, הניחה בקבר שחצב בסלע וכיסה באבן גדולה. "ומרים המגדלות ומרים האחרת (אמם של יעקב, יוסי ושלומית/ג.ע) היו יושבות שם ממול הקבר." ("מתי", כ"ז, 61) יום-יומיים חלפו מאז שבאו הכוהנים והפרושים היהודיים וסכרו את מבוא-הקבר לבל יגשים חלילה הנפטר את חזונו לקום לתחייה שלושה ימים לאחר מותו. "וילכו ויסכרו את מבוא הקבר ויחתמו את האבן ויעמידו עליו את המשמר." (שם, פסוק 66). אלא, שבמוצאי שבת, עם כוכב ראשון של שחר, הגיעו שתי המאריות-מריָמות לקבר, והנה מלאך ה' יושב על סלע-המבוא של הקבר ומודיען כי הקבור – "איננו פה כי קם כאשר אמר […] כי קם מן המתים…" (כ"ח, 7-6).

זהו גרעין הסיפור הנוצרי על התחייה. גרסאות אוונגליוניות נוספות מספרות על עליית הצלוב השמימה ("וינשא השמימה וישב לימין האלוהים." – "מרקוס", ט"ז, 19). "לוקס" מספר על שני מלאכים שהודיעו לצמד הנשים הגליליות על כי "איננו פה כי קם…" (כ"ד, 6) ועל תכריכי ישו שנותרו בקבר הריק (שם, 13). "יוחנן" מעיד כי שמעון-פטרוס ותלמיד נוסף הם שמצאו את התכריכים ללא הגופה "והסודר אשר הייתה על ראשו איננה מונחת אצל התכריכין כי אם מקופלת לבדה במקומה." (כ', 7)

זהו מיתוס תחייתו של ישו ועלייתו השמימה. מאז ימי הביניים הוא יוצג בהמוני ציורים, חלקם הגדול בכנסיות ובקתדרלות. בין 1050-1025 צוירה בגרמניה הרומנסקית (האוטוניאנית) איקונה המייצגת את ישו נוסק אנכית בין מלאכי רום ומעל לתלמידיו המשתאים. ב- 1170 בקירוב, באיקונה גרמנית אחרת, נראה ישו מתרומם אנכית בבגדיו מעל לקוביה (קברו, ככל הנראה), עת תלמידיו ומרים (האם) ניצבים על הקרקע משני עבריו. יודגש: ספרי "הברית החדשה" הראשונים לימדונו, כאמור, שישו עלה לבדו ובחשאי מתוך קברו, עירום מן הסתם, ללא שום תלמיד או קרוב-משפחה לידו. רק תיאורים מאוחרים יותר ב"ברית החדשה" עיבדו-מחדש את האירוע, נוסח "מעשי השליחים" (א', 11-9): "ויהי כדברו זאת הועלה והם רואים וישאהו ענן מנגד עיניהם. ויביטו אחריו השמימה בעוברו והנה שני אנשים לבושי בדים ניצבים עליהם. ויאמרו אתם אנשי הגליל מה תעמדו פה ועיניכם השמימה ישוע זה אשר לוקח מאתכם השמימה…" האיקונוגרפיה הנוצרית של "העלייה השמימה" בחרה להיצמד לגרסה זו, שחזרה, שוב ושוב, באינספור יצירות אמנות: כך אצל ג'וטו (על קיר קפלה סקרובני בפדובה, 1306-1304), כך אצל פרא-אנג'ליקו ב- 1453-1448, כך אצל פייאטרו פרוגינו ב- 1498-1496, כך אצל רמברנדט ב- 1636, כך אצל וויליאם בלייק ב- 1805-1803 וכו'. הדגם היה אחיד.

גם למסורת היהודית יש קדושים שעלו השמימה. במקרא ובמקורות חז"ל נמצא את חנוך, אליהו, יונה ומשה שזכו להילקח השמימה ומקום קבורתם לא נודע. לאלה נוספה שורה ארוכה של צדיקים ובעלי זכויות, שזכו אף הם לאלמוות: סרח בן-אשר (על כי הודיעה ליעקב כי יוסף חי), בתיה בת פרעה (על שגאלה את משה), חירם (על שבנה את המקדש), עבד מלך הכושי (על שהוצא את ירמיהו הנביא מהבור), אליעזר עבד אברהם, יונדב בן-רכב, יעבץ (נכדו של ר' יהודה), מתושלח בן-חנוך, 3 בני קורח, מלכיצדק ועוד ועוד.[1]

מבין כל בני-המרום הללו, היו אלה חנוך ואליהו שזכו לאימוץ חם במיוחד על ידי המסורת הנוצרית של העליה השמימה, אך לא הם בלבד: במנזר סנטה-קתרינה שבסיני, במרכז פסיפס ביזנטי הנמצא באפסיס (בימת המזבח), מופיע ישו כאדם צעיר עטור בזקן שחור קצר העולה לשמיים, כשמסביב לגופו הילה אובאלית. דמויות השליחים בסצנה – יעקב, פטרוס ויוחנן –  מציגות את רגשותיהן ומביעות את הדרמה של המאורע המתואר. לצד ישו מופיעים אליהו ומשה. באשר לחנוך, העובדה שהוא לא מת, על פי המסורת, שימשה בידי הנוצרים הראשונים טיעון לאישוש עלייתו של ישו כביכול השמיימה. וכפי שכתב יהודה ליבס, גם השילוש ישו =חנוך(הוא מטטרון)=אליהו מצוי בספרותם של היהודים-הנוצרים. שני "עדיו" של ישו, הנזכרים בברית החדשה ("חזון יוחנן", י"א 3), נתפרשו להם כחנוך ואליהו.[2] באיקונין מהמאה ה- 17 (במוזיאון ההיסטורי של סאנוק, פולין) נראים אליהו וחנוך יושבים זה לצד זה.

הציור הנוצרי לדורותיו לא הרבה לייצג את עליית חנוך השמימה. ז'ראר הואֶה (Hoet) אייר בראשית המאה ה- 18 בתחריט את עליית חנוך הזקן למרומים מעל לציבור משתאה וזאת באופן דומה ביותר לתיאורי עלייתו של ישו השמימה. ב- 1807-1806 יצר וויליאם בלייק ליתוגרפיה בשחור-לבן (האחת והיחידה שיצר בחייו) בנושא חנוך: קשה להכריע אם זהו הקב"ה בכבודו ובעצמו שיושב במרכז ההדפס ובידיו "ספר חנוך" (מהספרים החיצוניים), או שמא זהו חנוך הזקן. כך או כך, הייצוג הוא שמימי, עת מסביב הגיבור מרחפים מלאכים ובידיהם דפים עם האזכור המקראי של חנוך. בנוסף, צייר ניצב מצייר ברקע, סופר יושב מימין וכותב, ואילו משמאל יושבת פורטת עלי נבל.

מול מיעוט הטיפול האמנותי בנושא חנוך, בולט שפע הטיפול בנושא עלייתו של אליהו השמימה. הדוגמא המוקדמת ביותר היא מ- 370 בקירוב, ציור קיר בבזיליקה של סן-לורנצו מאג'ורה במילאנו. בשלהי המאה ה- 4 נחקקה בשיש תמונת העלייה על ארון קבורה (מוזיאון "לובר", פאריז): אל הנהר (הירדן) שרוע מלמטה, אלישע ודמות נוספת צופים משמאל, בעוד אליהו נוסק במרכבתו למרומים. האיקונות המוקדמות קבעו את הנוסח: אליהו נוסק במרכבתו, מלאכים מקבלים פניו בשמים, אלישע כורע ברך על הארץ ונושא ידיו ("אבי אבי רכב ישראל ופרשיו"). איקונה מאוחרת במסורת זו נוצרה באסכולה הצפונית במאה ה- 16 ונמצאת בגלריה "טרטיאקוב" במוסקבה. בין הציורים המאוחרים יותר נציין את ציור השמן של פייאצטה, האמן האיטלקי מהמאה ה- 18, ואת תחריטו של גוסטב דורא מ- 1866.

האמנות היהודית הרבתה אף היא להידרש לנושא: אליהו הנביא בדמות היהודי הנודד מרחף מעל ויטבסק בציורו של מארק שאגאל ("מעל ויטבסק") מ- 1914-1913. שנתיים מאוחר יותר, צייר שאגאל בגואש את אליהו מרחף מעל עיר, זרועותיו מושטות קדימה ומגילת התורה מרחפת בעקבותיו. ב- 1956 צייר שאגאל את עליית אליהו השמימה במרכבת אש רתומה לשלושה סוסים ולעיני אלישע הכורע מתחתיו על הארץ. ראובן רובין ייצג את הנושא בהדפס-משי, בשטיח-קיר, בויטראז' (במשכן נשיאי ישראל, ירושלים) ועוד. ביצירותיו, מרכבתו של אליהו רתומה לשני סוסים אדומים, סוסי אש.

אך, המוטיב היהודי של התחייה אינו מחובר בהכרח למוטיב העלייה השמימה. "יחזקאל" ל"ז מספק לנו השראה מיתית עזה בדמות חזון העצמות היבשות הקורמות עור ובשר וקמות לתחייה, וזאת כמשל לתחייה לאומית. עוד במאה ה- 3 לספירה, בציורי הקיר שבבית הכנסת "דורא ארופוס" בסוריה, שני ציורים ייצגו את חזונו זה של יחזקאל. באחד מהשניים, ראשים וגדמים מפוזרים סביב, בשיפולי גבעה ימנית כבר התחברו העצמות, ואילו משמאל – שלוש דמויות ניצבות בפרישת זרועות, עת מעליהן מגיחות משמים ידי האל. ציירים יהודיים נדרשו בעת החדשה לחזון: ב- 1912 צייר דיוויד בומברג, הצייר היהודי האנגלי, את "חזון יחזקאל" (ציור שמן על בד באוסף מוזיאון "טייט", לונדון) ובו עיצב בפיגורטיביות קוביסטית ובגוון וורוד דמויות המתעוררות לחיים. מאוחר הרבה יותר, ב- 1963, ומן הסתם כתגובה לשואה ואולי אף למשפט אייכמן, צייר אברהם רטנר, הצייר היהודי האמריקאי, ציור גדול מידות בגוונים כחולים ובו, לרקע כהה וקודר, קבוצת דמויות זוחלות ונעמדות, כתמי דם על גופן. ב- 1964 צייר ציור נוסף, גדול אף יותר (165X254 ס"מ) ציור שמן של ערימת גולגלות וגוויות המגביהה עד לשמש, זרועות נשלחות ממנה כמתוך להבות ומלאכים מכונפים תוקעים בחצוצרות ממעל. בגווניו, ציורו זה של רטנר  נע משחור-כחול מלמטה ועד לובן המלאכים למעלה, ובתווך – צהוב, כתום ואדום דמויי אש.

בהקשר קרוב יותר לציור הארצישראלי, נציין את חיתוך העץ האקספרסיוניסטי של יוסף בודקו מ- 1920 (תקופה בה עדיין שהה האמן, יליד פולין, בברלין), בו ייצג את דמותו של הנביא יחזקאל, מיקמה בבית קברות וליווה אותה בפסוק: "הנה אני פותח את קבורתיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל." (ל"ז, 12) הנביא הישיש פוסע שחוח בין מציבות מטות לנפול, פורש זרועותיו וכמו זועק את חזונו ברוח ("מארבע רוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה…") המבדרת את זקנו ואדרתו. ב- 1953 כלל הפסל היהודי האנגלי (יליד גרמניה), בנו אלקן, בפסל הארד שלו, "מנורת המקדש", המוצב מול בניין הכנסת בירושלים,  את תבליט חזון העצמות היבשות: כאן, בין 29 לוחות התבליט, יוצגו הקמים ממותם כסמל לתחייה הלאומית הציונית.

באמנות הישראלית בלטו בהקשר הנדון אהרון כהנא ואבשלום עוקשי. ב- 1955 צייר אהרון כהנא, איש "אופקים חדשים", שלושה ציורים בשם "תחייה" (או "תחיית המתים") – שניים באדום, אחד בירוק. אמון על תחבירו המופשט הארכיאולוגיסטי ("הפשטה שמית"), ניסח כהנא את תמונת התחייה בתמציתיות הירוגליפית הסמוכה לממצאים ארכיאולוגיים ים-תיכוניים. על כהנא כתבנו ב- 1990 בספר שלא ראה אור:

"ברור שכהנא ביקש אחר איקונוגרפיה שתקביל לזו שהצמיחה מסורת מפוארת של ציור מערבי-נוצרי. העקידה כתשובה יהודית לצליבה, התחייה כהקבלה יהודית לתחיית ישו, ביקורם של שלושה המלאכים כתחליף למוטיב הבשורה למריה על הולדת ישו, וכיו"ב."[3]

אבשלום עוקשי, אף הוא צייר הפשטה וחבר "אופקים חדשים", צייר בין 1958-1954 סדרת ציורים ובהם מיזג את חזון העצמות היבשות של יחזקאל עם צליבתו של ישו ועם עקידת יצחק. הייתה זו תקופתו התנ"כית של עוקשי, שבמרכזה פרשנויות ציוריות מופשטות למחצה, שמשותף לכולן מוטיב הקורבן. בהתייחס לציורי העצמות היבשות, להם קרא, "חזון התחייה", ציין עוקשי שהם צוירו תחת רושם השואה. תחיית העצמות בבחינת תחייתו הלאומית של העם בארצו. ציוריו התנ"כיים של עוקשי קירבו אותו במחנה ההפשטה הישראלי לטריטוריה האמנותית של אהרון כהנא, מי שהתמחה במחצית הראשונה של שנות החמישים בציורי עקידה. עוקשי, בדומה לכהנא, בנה על הבד או על הנייר משפט אמנותי מפיקטוגראמות, מסימנים ציוריים בודדים: צלוב, קורבן, מלאך, אברהם, אייל וכו'. יש שהוא חוזר מספר פעמים על אחד הדימויים (הקורבן, בציור הנוכחי). אחד מציורי "חזון התחייה" (גואש, 1955, אוסף עופר לוין, ירושלים) נשלט במרכזו על ידי דמות צלובה, שגופה מורכב מעצמות. מסביבה נראות עצמות-אדם הלובשות צורת אדם זוחל ואדם שוכב. אפשר, שהדמות הניצבת מימין לצלוב היא דמות הנביא יחזקאל, בעוד הדמות המרחפת מעל לצלוב היא מלאך אלוהים. עם זאת, בהשוואה לציורים אחרים, בצבעי שמן ברובם, שעוקשי צייר בנושא "התחייה", אפשר שכל הפיגורות בציורו אינן כי אם עצמות שקרמו בשר ושבו לחיים. מבחינה תמאטית, בולט השימוש שעושה הצייר בסמל הצלוב הנוצרי, כאשר הוא מנכסו להיסטוריה היהודית (צליבת ישו, כקורבנם של יהודי השואה, משולבת בתחיית ישו, שהומרה בחזון יחזקאל). ושוב, יודגש טיפולו המקביל של עוקשי בנושא עקידת יצחק. מן הסתם, דימוי הקורבן התנ"כי (שנושע) לא תאם את תפיסתו ההיסטוריוסופית של עוקשי שנדרש ל"יחזקאל" ל"ז. ובמילים אחרות: זיכרונות השואה וקורבנות מלחמת השחרור התקשו להשלים עם סיפור הישועה השמימית של מעשה הקרבת הבן כמסופר ב"בראשית" כ"ב). מבחינה צורנית, לצד הסמיכות לכהנא, עוקשי מאשר בציורו את שפת ההפשטה הלירית. הדימויים האורגניים עומדים בסתירה לדימויים הגיאומטריים המאפיינים את ציור השמן, "תחייה", שעוקשי צייר באותה שנה ממש, 1955 ובו הצרין את הפיגורות כמלבנים, עיגולים, משולשים וכו'.

תרגום המפעל הציוני בכלל והעצמאות המדינית הישראלית בפרט למונחים של תחייה היה שגור מאז שחר המאה ה- 20. כבר ב- 1902 עיצב אפרים משה ליליין את הרצל, נשיא התנועה הציונית, בדמותו של דוד המלך הפוסע בשחקים, פורט בנבל ומלאכים מלפניו ומאחוריו. ב- 1949, למחרת מלחמת העצמאות, צייר צבי גלי את ציור השמן, "תקומה" (אוסף מוזיאון פתח-תקווה), בו לוחם דוהר על סוס עונה לגופת לוחם השרועה בסמוך לסוס מת. אך, היה זה בעיקר בעקבות השואה, ויותר מזה, בעקבות משפט אייכמן, שנושא התחייה תורגם לדואליות של "שואה-תקומה" ומצא ביטויו ביצירות אמנות ישראליות. הנה כי כן, היה זה ב- 1961, שנת המשפט, כאשר מרדכי ארדון צייר את "עלייתו השמימה של שעון הקוקיה".  כאן, בלב שני קרעי עננים בשמי הליל וכוכבים מואפלים, צייר ארדון חלקי שעון-קיר – מטוטלת, מספרים רומיים מגובבים, גלגלי שיניים ו… צללית בהירה של ציפור מתה (הפוכה, אף כי פרושת כנפיים) המעוצבת על פני כתם שחור. הקוקיה, המבשרת את השעה בשעון, הפכה עתה לסמל של זמן שפורק ומת, וספק רב אם העלייה השמימה היא אות לתחייתו. ועדיין ב- 1965, בטריפטיך "מחווה לירושלים", יצייר ארדון בפאנל השמאלי (הקרוי, "ליל העליות השמימה", Night of the Ascents) סולמות ירקרקים המגביהים אל תוך שמים אפלים ומימינם צונחים ארצה גפרורים שברורים (סמל לנשמות המתים). סולמותיו של ארדון נוסקים, מבלי שהורידו מלאכי גאולה בנוסח חלום-יעקב, והם גם תזכורת טראגית לסולם ההורדה מהצלב, המככב אף הוא באותו טריפטיכון.

תלמידו של ארדון, נפתלי בזם, התמסר לנושא השואה והתקומה מאז שנות ה- 50, אך בעיקר לאחר 1961. בציוריו, כבר בציור השמן מ- 1960, "איש עם קקטוס", יהודי אוחז דג בסמוך לשיח צבר ולסולם, המסמלים התחדשות, פריחה ועלייה. מכאן ואילך, ענו קקטוסים פורחים (דואליות הקוצים המכאיבים והפרי המתוק חלה, כמובן, גם על מושג "הצבר") ושאר תפרחות לדימויי הקורבן שחזרו בציורים רבים של בזם. בציור תקרת בית הנשיא, 1970, נמצא, בין השאר, את העולה הפליט (עודנו לבוש בכותונת הפסים ממחנות הריכוז) אוחז בסולם, שממנו צומח שיח פורח. שניות התחייה – משואה לתקומה – שוכנת גם בשורש פסל "השואה והתקומה" של יגאל תומרקין מ- 1975 (כיכר רבין, תל-אביב):

"משניגשתי לתכנן אנדרטה בעלת שני נושאים כה חזקים, כה קוטביים וכה משולבים זה בזה לגבי עם ישראל, ולבטא נושא זה באופן חזותי-פלסטי ולא ספרותי, ביקשתי לבטא מועקה פיזית איומה המשתחררת ופורצת לשמחה. חשבתי על כלוב כלא, הנפתח ונפרץ, פירמידה הפוכה, אשר הבא בתוכה כלוא בבסיסה הצר והמעיק. סורגי הכלא הולכים ונפתחים אל על והכלוא מגלה מעליו את שמי התכלת, השמש, האור."[4]

 

יצירות אמנות ישראליות רבות נוצרו בסימן השניות של המוות והתחייה וכסמל למהפך היסטורי לאומי.  רבות מהן סמלו את מוטיב התחייה הלאומית בדמות הפניקס, עוף החול האגדי, הנשרף וקם לחיים חדשים. על גלגולו של מוטיב זה באמנות הישראלית הרחבתי במקום אחר.[5]

כפי שניתן להבין, במרבית הטיפולים האמנותיים בנושאי התחייה הלאומית, בהקשרי השואה ועוף-החול, התרחקה האמנות הישראלית מהזיקה לנושא הנוצרי של התחייה והעלייה השמימה. באותה מידה, הייצוגים בנושא "חזון העצמות היבשות" – אף הם לא נזקקו לתמיכה הנוצרית. דומה, שעומק חוויית התחייה הלאומית בהוויה היהודית והציונית הצליח לפרנס את עצמו ברובד המיתי, בין אם באמצעות ספר "יחזקאל" ואם באמצעות העוף הפלאי המתואר ב"מדרש בראשית רבה" (הגם שציפור האש המיתולוגית, הפניקס, מקורה הקדום במיתולוגיות פרסיות, יווניות ואחרות).

                                   


[1] את המידע על "בני-המרום" העבריים אני חייב למנחם רובין זצ"ל, שהורני  דעת תלמוד בשלהי שנות ה- 80 של המאה הקודמת וציידני באינספור מקורות השמורים עמי.

[2] יהודה ליבס, "מלאכי קול השופר וישוע שר הפנים", מאמר באינטרנט.

[3] "אהרון כהנא: מות הבן ותחייתו", כתב יד בארכיון המחבר, ירושלים.

[4] יגאל תומרקין, "האנדרטה לשואה ולתקומה", בתוך:  "תומרקין I", מסדה, תל אביב, 1981, עמ' 100.

[5] גדעון עפרת, "עוף החול באמנות הישראלית", בתוך: אתר האינטרנט, "המחסן של גדעון עפרת" (קטגוריה: דימוי וסמל).

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: