קטגוריות
אמנות יהודית צלובים בטלית תרבות עברית

הולדת הקורבן

                             הולדת הקורבן

                  

לידה נשגבה מזו לא פגשנו: המלאך המבשר את הלידה למרים, העיבור על ידי רוח הקודש,הכוכב שדרך במזרח עם הלידה, הלידה באסם בבית-לחם, תהילת מלאכי שמים והרועים הבאים לאסם, ביקורם של מלכי קדם את הרך הנולד להשתחוות לו ולהקריב לו מנחות — ככה נולד משיח, הוא "ישוע המשיח בן דוד בן אברהם" ("מתי", א, 1), "והוא גדול יהיה ובן עליון יקָרא וה' אלוהים יתן לו את כיסא דוד אביו […] על כן גם לקדוש הילוד יקרא בן-אלוהים." ("לוקס", א', 32, 35) אפשר, שרק לידתו הפלאית והמקודשת של יוחנן, בן אלישבע, התקרבה ללידתו הנשגבה של ישוע.

התנ"ך פחות התרגש מלידות, הגם שזכורים לנו סיפורי לידות מקודשות של שמשון ושל שמואל. הפסוקים ב"שופטים" י"ג, המספרים על עקרותה של אשת-מנוח, על התגלות המלאך המבשר לה על לידתה הצפויה, על עתידו של הבן – "כי נזיר אלוהים יהיה הנער מן הבטן והוא יחל להושיע את ישראל…" – הפסוקים הללו קרובים ביותר לאלה מ"הברית החדשה" המתארים את הולדת ישוע ויוחנן. ובדומה, סיפורה של חנה  ב"שמואל א'", א': עקרותה, תפילתה במקדש בשילה, ברכת עלי הכהן, הריונה ולידתה את שמואל – "כי מה' שאלתיו" (שם, א', 20), הבאת הבן למקדש, שירת התודה של חנה. ואף על פי כן, אין להשוות בין הלידות העבריות הקדומות הללו לבין סיפור לידתו של בן-האלוהים, בו גויסו לחגיגה הטבע (הכוכב) והתרבות אוניברסאלית (מלכי קדם). בהתאם, גם אם נרחיב אל "נס" הלידה ה"אלוהית" של רחל העקרה את יוסף ("וישמע אליה אלוהים ויפתח את רחמה. ותהר ותלד בן…" ("בראשית", ל', 23-22) – עדיין, אין בידינו אירוע תנ"כי הרואי כאירוע לידתו של ישוע.

עם זאת, המסורת היהודית לא התעלמה מהכתוב ב"במדבר", כ"ד, 17: "דָרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל…". "שבט מישראל", פירש רש"י: "מלך רודה ומושל". "ורבים פירשוהו על המשיח", כתב אבן-עזרא בפרשנותו לפסוק הנדון מ"במדבר" והתייחס לנטייה לזהות את הופעת הכוכב עם לידת דוד המלך. והוסיף אבן-עזרא: "…כי המפרש 'דָרך כוכב' על דוד הוא מכחש ביאת המשיח. חלילה חלילה, כי המשיח מבואר היטב בנבואת דניאל…". וגם רמב"ן קישר את הפסוק מ"במדבר" כמרמז למשיח שיקבץ את נידחי ישראל ואשר מרומז ב"דניאל" ז', 13. ברם, המסורת התלמודית הייתה חלוקה בדעתה: "דָרך כוכבא" או "דָרך כוזבא"? תובעי כתר המשיח למיניהם – ובהם ישוע – הותירו את התָנאים ואמוראים בספק לגבי בשורת הכוכב.

קטגוריות
אמנים נשכחים

יוחזר דוד משולם לתודעה!

                  יוחזר דוד משולם לתודעה!

עולם האמנות שלי כנער תל-אביבי, לאורך שנות ה- 60 של המאה הקודמת,  הצטמצם ברובו למרחב שבין גלריה צ'מרינסקי ברחוב גורדון לגלריה כ"ץ ברחוב דיזנגוף. בעיקר, אהבתי להיכנס לגלריה הזעירה, הסמוכה לפסאז' שבפינת רחוב פרישמן. כאן,  היה מר כ"ץ מקבלני בנועם פנים ומניח לי "לדפדף" בין הציורים הנשענים לקיר, וכמובן, להתבונן בתערוכה התלויה. זכורה לי התרשמותי מציוריו של דוד משולם, שהציג כאן תערוכות יחיד ב- 1962 וב- 1963. לא הבנתי את פשר התמונות הסוריאליסטיות והמופשטות בחלקן, אך היה ברור לי שאני רואה אמנות של ממש. את הסוריאליזם המערב-אירופאי לא הכרתי אז, כשם שלא הייתי מצויד בידע השוואתי עם סמליהם הפיוטיים של נפתלי בזם ושל יוסל ברגנר, למשל, מי שהשפיעו לא במעט על לכסיקון הדימויים של דוד משולם. היום, משבאתי בימים ובלילות, ברי לי שאין עסקינן בצייר גדול. עם זאת, ברי לי שעסקינן בצייר טוב וראוי. אני משוכנע בערכו של משולם כדמות מרכזית במחנה הציור היהודי הסמלי משנות ה- 60, ואני ממאן להשלים עם מחיקתו הגמורה מהזיכרון.

באותה עת ומעט אחריה, דוד משולם (1930-1987) דווקא זכה לפופולאריות. ב- 1966, שלוש שנים לאחר שזכה ב"פרס דיזנגוף" ושנתיים לאחר שזכה ב"פרס קולב" לרכישה מטעם מוזיאון תל-אביב,  הציג תערוכת יחיד בביתן הלנה רובינשטיין של המוזיאון, ושנתיים לאחר מכן, כונסו תמונותיו באלבום מפואר למדי (במונחי הימים ההם: הכריכה בגוון כסף!) בהוצאת צפורה ראובן ועם מבואות של ד"ר חיים גמזו, מנהל מוזיאון תל-אביב, ושל ד"ר א.דניאל מאוניברסיטת תל-אביב. כאן גם שובצו שירים שכתב דוד משולם הוא עצמו לאורך שנים ארוכות. מעט מאוחר יותר, בתחילת שנות ה- 70, ראה אור אלבום גדול אף יותר של רישומיו, "חלומות באספמיה" שמו, מלווה הפעם בשירים של יוסי גמזו ובמבוא של צבי שש (Sas), מבקר האמנות של היומון הישראלי בצרפתית. בנוף השומם של ספרי האמנות העבריים דאז בלטו שני ספריו של דוד משולם משכמם ומעלה. וכך, כשכלל ד"ר גמזו את דוד משולם בין תריסר אמני תערוכת "דימוי ודמיון",  שהוצגה ב- 1974 בבית-דיזנגוף, הוא ישב לבטח במחיצת אמנים כיוסל ברגנר, נפתלי בזם, שמואל ב"ק, ז'אן דוד ונוספים, שכבר קנו להם שם בישראל.

קטגוריות
אמנות יהודית תרבות עברית

דגים של מזל ושל חוסר מזל

                     דגים של מזל ושל חוסר מזל

 

בימים בהם נכתבות שורות אלו רוגש עולם הארכיאולוגיה הישראלי והנוצרי מגילוי מערת קבורה בשכונת ארמון-הנציב בירושלים, בה נמצאו ארונות קבורה הנושאים שמות של (יש טוענים) קרובי משפחה של ישוע הנוצרי. על אחד הארונות התגלתה חריטה של צורת דג שמפיו נפלטת צורת אדם במתכונת פרימיטיביסטית, שלא לומר מתיילדת. חוקרים משערים, שזוהי הדוגמא המוקדמת ביותר של הנקיטה הנוצרית בדימוי יונה והדג, ואחת מהדוגמאות המוקדמות של דימוי הדג כסמל הנצרות.

חמש האותיות המרכיבות את המילה היוונית "איכתוס" – שמשמעותה, דג – פותחות את חמש המילים – "ישוע המשיח בן האלוהים (ו)הגואל". אך, זיהוי הדג עם הנצרות (מעבר להשערה אודות זיקת ישוע-יהושע לבן-נון, בן-דג[1])  חייב, לא פחות, ל"נס הדגים והלחם", שחולל ישוע להמונים הרעבים שבאו לשחר פניו ("מתי", י"ד, 19 ו- ט"ו, 36). זאת ועוד: לאחר תחייתו, קיבל ישוע הרעב דג צלוי ("לוקס", כ"ד, 41). לא נתעלם, כמובן, גם מחברת הדייגים הגליליים שהקיפה את ישוע. ועוד נציין, לאור תגלית מערת הקברים הנ"ל, את הפרשנות הנוצרית הרואה במעשה יונה והדג תקדים המנבא את מותו ותחייתו של המשיח הנוצרי.

בעבור היהודים, לדגים אין משמעות סמלית כה מרכזית, ואף על פי כן, חודש אדר, המצוין במזל "דגים", הוא חודש מזל לישראל; וכבר נאמר במסכת תענית: "משנכנס אדר מרבים בשמחה". במקביל, מזל דגים הינו המזל היחיד הכפול: צורת המזל היא שני דגים בכיוונים הפוכים זה מזה (יש אומרים – סמל לאישיותם הכפולה של ילידי מזל דגים, היותם נמשכים לכאן ולכאן). זאת ועוד: על פי המסורת היהודית אוכלים בראש השנה ראש של דג ומתפללים "שנהיה לראש ולא לזנב", כלומר, שהשנה תהיה טובה. וכן אוכלים את גוף הדג ומתפללים "שנפרה ונרבה כדגים ". (ככתוב ב"בראשית", א', 22: "פרו ורבו ומלאו את המים בימים…".

קטגוריות
אמנות יהודית צלובים בטלית תרבות עברית

שולחן ערוך לסעודה אחרונה

                   שולחן ערוך לסעודה אחרונה

 

בדצמבר 2003 הוצג בבית האמנים בירושלים המיצב "שולחן ערוך", עבודה משותפת של מגדלנה חפץ ורוחמה וייס.[1] שולחן צר וארוך המיועד לתריסר אורחים אוכלס בדחיסות באביזרי סעודה קראמיים (כגון, מפיות מקראמיקה, או צלחות מעוותות הנושאות מילים ודימויים). עיוות הצלחות התחבר לפיתולי "סבל" של כיסאות דמויי שורשים ארכאיים ובעלי נוכחות אנושית סוריאלית, ול"ייסורי" סכינים הסמי-קראמיים מכופָפים. כל כלי האוכל ה"מעונים" הללו זימנו אותנו להתוועדות של חשבון-נפש, כמעט "סעודה מַפסקת" ערב יום כיפורים פרטי וחברתי.

בעברית, המילה "מטבח" טומנת בחובה את המילה "טבח", וזו מציינת שחיטה. כנגדה, המילה "סעודה" כוללת את הפעל "סעד" – עזרה, בעוד המילה "ארוחה" היא גלגול של הפעל "ארח", שעניינו אירוחו של האחר. הרי לנו סימן-השאלה הדואלי המרחף מעל "סעודתן" של חפץ-וייס: האם התכנסנו כאן לטבוח או לארח את האחר? נמהר לציין: מגדלנה חפץ ורוחמה וייס פעילות במשמרות המחאה של נשים המתייצבות מדי שבוע בסמוך ל"חומת-ההפרדה" ההולכת ונבנית בירושלים.

אם כן, שולחן סעודה, שהקורבן המוגש עליו מתקשר לסבלו של עם כבוש, בעוד הכותרת "שולחן ערוך" – הנדרשת לספר ההלכה היהודי החשוב, קודקס ההתנהגות המקודש של "עשה" ו"אל תעשה" – תתורגם לדיון מוסרי-פוליטי. עתה גם מתבהר פשר תריסר הכיסאות: צמד האמניות כמו-הזמינו את תריסר שבטי ישראל, את העם כולו, לסעודתן היהודית ה"מסורתית" (ראו, למשל, מגני-דוד על גביעי היין). הן זוכרות, שבהלכות סעודה בדיני "שולחן ערוך" נכתב, שבימי חול נהוג לשיר עם גמר הסעודה "על נהרות בבל"; ואילו בשבת וביום טוב נהוג לזמר "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון…". רוצה לומר, מאז ומעולם קושרה הסעודה היהודית הטקסית עם זיכרון לאומי של גירוש מאדמה, גלות ושיבה. "מיצב על גבולות וחרדה", הוסיפו האמניות לכותרת עבודתן.

קטגוריות
אמנות מינורית (2010): אמנות ישראלית בשנות האלפיים צלובים בטלית תרבות עברית

"המדונה והבן" שלנו

                           "המדונה והבן" שלנו

בעוד המסורת היהודית שידכה לקב"ה אישה בדמות השכינה, הנצרות איחדה את האב השמימי עם בנו הצלוב (שנולד, כזכור, בכוח רוח הקודש שעיברה את אמו, מרים). את האם הותירה הנצרות ברמה הארצית, הגם שקודשה לאחר מותה (או סוף חייה הארציים) בהעלאתה השמימה. ואף על פי כן, "השילוש הקדוש" – האב, הבן ורוח הקודש – אינו כולל את האם. מה שלא מנע ממנה פופולאריות נוצרית אדירה בבחינת סמל אהבה אימהית, שהתגלגל, כידוע, לאינספור איקונות, והוכחה-לכאורה לתחייה שהבטיח ישו למאמיניו ב"יוחנן", י"ג, 3. היהדות נבדלת אפוא מהנצרות לפחות בנקודה זו, גם אם ניכסה התיאולוגיה הנוצרית פסוקים שונים מהתנ"ך (כגון "מי זו עולה מן המדבר", "שיר השירים") כמנבאים את האירוע של עליית הבתולה השמימה. שאלתנו בפרק זה היא: כיצד נראית אהבת האם-בן ביצירות האמנות הישראלית ומה זיקתן לדימוי "המדונה והבן"?

ב- 1966 ציירה בתיה אפולו ציור מיניאטורי בשם "לידת החלום הציוני" (אוסף ג'רום ל.שטרן, ניו-יורק). לציור נוכחות איקונית-נוצרית בצורותיו ובתכניו, אפילו במסגרת העץ המגולפת בהידור כמו-בארוקי, העוטפת את ציור השמן כחזית של מקדש עם צמד עמודים באגפיו. אפולו ציירה ציור במסורת המדונה והבן (ביתר פירוט, מסורת מרים המציגה לעולם את ישו), בטכניקה ובסגנון של ציור רנסנסי איטלקי מוקדם מתחילת המאה ה- 15. תיאודור הרצל מופיע כתינוק, אשר רק מכנס קצרצר לגופו (אף כי צילינדר מרחף מעל ראשו העטור זקן…) ושרשרת עם מגן-דוד (ציוני…) לצווארו. זרועותיו פשוטות לצדדים, ספק כצלוב ספק כמי שמבקש לחבק. הוא יושב על ברכי אמו, היושבת על כורסא מהודרת, לבושה שמלה רנסנסית אופיינית והילה מקיפה את ראשה. מאחורי האם והבן גדר נמוכה, שמעבר לה משתרע נוף פנורמי של גבעות, מעין עיבוד הנוף הטוסקאני של ציורי הדיוקנאות של דה וינצ'י לנוף ארצישראלי יותר.

ציורה של בתיה אפולו פּרודי, כמובן, וכל הידרשותו הקומית לאיקונה הנוצרית של המדונה והבן מקורה בתודעת התהום האמנותית, התרבותית והדתית בין הדימוי הנוצרי לבין יישומו הציוני-ישראלי (יהודי). עיצובו של הרצל כתינוק-קשיש ובתפקיד ישו אינו אלא ביטוי לסירוב האמנית וסירוב גובר של בני דורה לראות בד"ר הרצל "משיח":

" נטישת הערכים הקולקטיביים והעמדת הפרט כציר התייחסות מרכזי מאפיינים את הישראלי של שנות השישים בכלל ואת הנוער בתקופה זו בפרט. תחושה זו זוכה לביטוי בשימוש האירוני שעושה הציירת בתיה אפולו בדימויו הקולקטיבי השגור של חוזה המדינה, בציורה 'לידת החלום הציוני'."[1]