נהרות ההטבלה

                                נהרות הטבלה   

סיפור הטבלתו של ישו בנהר הירדן בידי בן-דודו השני, יוחנן המטביל, מסופר לנו במספר גרסאות, כמקובל ב"ברית החדשה". תחילה, ב"מתי", פרק ג': "בימים ההם בא יוחנן המטביל  […] ויצאו אליו יושבי ירושלים וכל יהודה וכל כיכר הירדן. וייטבלו על ידו בירדן מתוודים את חטאותם. […] ויבוא ישו מן הגליל הירדנה אל יוחנן להיטבל על ידו." (1, 5, 16) "מרקוס" (א') ו"לוקס" (ג') אינם מרחיבים בתיאור ההטבלה, ואילו "יוחנן" מדווח ביתר פירוט על מקום ההטבלה: "זאת הייתה בבית עֲבָרָה מעבר לירדן מקום אשר יוחנן מטביל שם." (א', 28) סיפור ההטבלה בירדן, נדגיש, לא הוגבל לישו: הוא היה נהוג על גברים ונשים יהודיים גם יחד, אין בו חובת עירום והוא מנוהל על ידי "בלן" קדוש ("ואתה הילד נביא עליון תיקָרא כי לפני ה' תלך לפנות את דרכיו." – "לוקס", א', 76).

איננו מכירים במסורת היהודית בלן קדוש כלשהו, מעין יוחנן. עם זאת, זכורה האגדה התלמודית על ר' יוחנן וריש לקיש שטבלו בירדן טבילת טהרה. וכמובן, הסיפור התנ"כי על אליהו ואלישע בירדן ("מלכים ב'", ב', 21-1): השניים נמצאים סמוך לגלגל וליריחו, דהיינו באותו מקום ששימש את בני ישראל לחציית הירדן, שהוא בערך אותו מקום המשמש כיום להטבלת צליינים נוצריים (קרי: המקום המשוער בו הטביל יוחנן את ישו). "ויאמר לו אליהו שב נא פה כי ה' שלחני הירדנה […]. ושניהם עמדו על הירדן. ויקח אליהו את אדרתו ויגלום ויכה את המים ויחצו הנה והנה ויעברו שניהם בחרבה."  רק לאחר מעשה החצייה, יורדת מרכבה משמים ונוטלת עמה את אליהו השמימה (תמונה שזכתה לייצוג נרחב בציור המערבי וגם בציור היהודי – שאגאל, וגם בציור הישראלי – ראובן רובין, למשל). נציין לעצמנו: א. אליהו נתפס במסורת הנוצרית כמבשרו של ישו. ב. מקום חציית הירדן על ידי אליהו ואלישע הוא מקום הטבלת ישו בידי יוחנן. ג. מעשה נס החצייה בחרבה מזכיר לנו את נסי חציית ים-סוף וחציית הירדן, שניים שנידרש אליהם להלן. נוסיף גם את נס טבילתו של נעמן, שר צבא מלך ארם, בירדן: נעמן, מוכה הצרעת, שומע מפי אלישע: "הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן וישוב בשרך לך וטהר. […] וירד ויטבול בירדן שבע פעמים כדבר איש האלוהים וישוב בשרו כבשר נער קטן ויטהר." ("מלכים ב', ה', 10, 14)  במידת מה, אלישע הוא הקרוב ביותר במקורות היהודיים למעמדו של יוחנן המטביל (הגם שהמסורת הנוצרית ראתה דווקא באליהו את בן דמותו של יוחנן[1])


[1] רבקה ניר, "יוחנן המטביל בן דמותו של אליהו", "קתדרה" 139, ניסן תשע"א, עמ' 78-55.

. בכל מקרה, ברור לנו מהדוגמאות הנ"ל מעמדו של הירדן כנהר המשמש כטבילה מטהרת וכאתר קדוש, המטרים את סיפור ההטבלה הנוצרית. נזכיר, בהקשר זה, ציור-קיר בכנסיית "יוחנן המטביל" בבית-עברה (9 ק"מ מזרח ליריחו), בו נראים ישב ויוחנן (עם תלמידים) משני עברי הירדן המתפתל, לרקע מרכבת אליהו העולה השמימה ואלישע הכורע ארצה.

טקס ההטבלה הנוצרי חייב, כמובן, לטקס היהודי של הטבילה. כמפורט ב"משנה", מסכת מקוואות, הטבילה היא מצווה המוטלת במקורה על גברים ועל נשים כדי להיטהר מטומאה (נידה, זרע ועוד). הטבילה מותרת במקווי מים טבעיים (נחלים, אגמים, ימים) – "מים חיים", זורמים – אך גם במקווה יעודי בשיעור של ארבעים סאה (מאגר מים שאינם שאובים, על פי רוב – מי גשמים, לאור הכתוב ב"ויקרא", י"א, 36: "אך מעיין ובור מקווה מים יהיה טהור"). מצוות הטבילה כוללת הכנסת כל הגוף העירום למים, ללא שום חציצה, ובמקורה הייתה נהוגה בציבור הרחב קודם לקיום יחסי מין או קודם העלייה למקדש.

מסיבות של צניעות, אמנים יהודיים כמעט שלא ייצגו את הטבילה במקווה. אפילו אמן יהודי כמוריץ דניאל אופנהיים, מי שהתמחה בפרנקפורט בציור טקסים יהודיים, לא נדרש לנושא. אחד החריגים הוא צבי מלנוביצר: ב- 1978 צייֵר האמן שומר המצוות מבני-ברק, ציור-שמן בשם "טבילה במקווה" ובו נראות בלניות קשישות טובלות עלמה במימי מרתף. ב- 2004 צייר בצבעי שמן את "אחרי המקווה" ובו נראה איש יהודי ניצב בעירום ומגבת בידיו לרקע אפלולית המקווה. דווקא אמנים, וביתר דיוק – אמניות – עכשויות, הן שעסקו בנושא הטבילה במקווה, וזאת בתוקף אמירה פמיניסטית בהקשרים סרבניים כלפי מצוות הנידה. על אלו פירט דוד שפרבר במאמרו, "מסירות חציצות" ("ערב רב", כתב-עת מקוון, 4.6.2011), כאשר כתב על עבודות מקווה של האמניות האמריקאיות היהודיות – מירל לדרמן יוקליס, ג'ניס רובין ושרי רוטפרב-מקונן, ועל עבודות מקווה של האמניות הישראליות – שולי נחשון (וידיאו, 2006), רות קסטנבאום בן-דב (ציור, 1997), ורד פולק-סאם (צילום, 2005) ועוד. ובמקום אחר התייחס ד.שפרבר לציורה הקולאז'י של הילה רבלניקוב, "במקווה" (2011-2010).

אך, מה בנוגע לנהר הירדן ולטבילה בו?  מאז ימי הביניים, האמנות המערבית לדורותיה שבה וחזרה אל הירדן אינספור פעמים בייצוגיה את טקס ההטבלה של ישו בידי יוחנן. מתוך שפע היצירות בנושא, נזכיר את תקרת הפסיפס הביזנטית בכנסיית ההטבלה האריאָנית שברָאוֶונה, איטליה (מאה 5 לספירה): כאן, על גדתו השמאלית של הנהר, יושב אל-הנהר הישיש (ענף בידו, כד מים מאחוריו יוצק את מימיו בבחינת מעיין הנהר), מימינו ניצב ישו עירום בתוך המים, יונת רוח הקודש מרחפת מעל קדקודו, ואילו יוחנן ניצב על סלע בגדה הימינית וידו מברכת על ראש ישו. ג'וטו צייר ב- 1305 בקירוב את אירוע ההטבלה על קירות מנזר סקרובֶני שבפדובה, כאשר במקום אל-הנהר ניצבים ארבעה מלאכים, היונה מומרת בדמות אלוהית מרחפת, וישו עטור הילה. פיירו דלה-פרנצ'סקה צייר את ההטבלה בירדן ב- 1450 בקירוב, כאשר יונת רוח הקודש שלו נראית כענן נוסף בשמים, בעוד יוחנן יוצק מים על ראש בן-הדוד והשניים מובחנים באמצעות עץ משלישיית המלאכים האוחזים ידיים משמאל. ליאונרדו דה וינצ'י צייר את אירוע ההטבלה ב- 1475-1472, העמיד את יוחנן ואת ישו עם הילותיהם בתוך המים הרדודים והסתפק בשני מלאכים משמאל, אף כי הוסיף את ידי אלוהים מעל ליונת רוח הקודש. ניקולא פוסן צייר שלוש פעמים את הטבלת ישו, עת בציור הנודע מכולם (מ- 1642) כלל באירוע קבוצה נרחבת של טובלים נפעמי היטהרות והתגלות לרקע נוף פאנורמי של גבעות הסמוכות לנהר (והיונה המרחפת).

מלבד תפקודו של הירדן במסורת היהודית כאתר טהרה, שימש הנהר כאתר האולטימאטיבי להטבלת עם ישראל, וזאת באירוע חציית הירדן. בני ישראל שלפני חציית הירדן אינם העם שלאחריו. זהותם הדתית, שנקבעה במעמד הר סיני, מועצמת עתה לכלל זהות לאומית המממשת את הבטחת הקב"ה לאבות. זוהי לידה רוחנית-קולקטיבית מחדש, המקדימה במאות רבות בשנים את לידתו הרוחנית מחדש של ישו.

רבות הרהרתי בשאלת ההימנעות המפתיעה של אמנים יהודיים וישראליים מייצוג הסצנה התנ"כית של מעבר הירדן:

"מעניין, אף מפתיע, שאך באורח נדיר בתולדות האמנות, ולעולם לא באמנות או באומנות היהודית ו/או הציונית, יוצגה חציית יהושע ובני-ישראל את הירדן. אף לא פעם אחת! שלא כמעורבות האמנותית האינטנסיבית של הנוצרים בירדן, באמצעות ייצוגי הטבלת ישו (חצייתו הרוחנית הסימבולית) בידי יוחנן, היהודים התעלמו כליל מייצוג חציית הירדן, חרף התפקיד המכריע שזו שחקה בתולדות העם. האם היה אקט ההטבלה הנוצרית בירדן בבחינת אקט סמלי של כניסה מחודשת לארץ-הקודש? וכלום תומכת הזיקה השמית בין ישו-ישוע לבין יהושע בן-נון (נון: דג)[1] בניצור זה של הירדן? והאם שימש ניצור זה של הנהר נימוק להתעלמות היהודית הייצוגית מהירדן?

 

"מקרה נדיר של ייצוג לא-יהודי את סצנת חציית הירדן מוכר מאיורי "כתבי-השבעים" (Manuscripts of the Septugint) מהמאה ה- 11, בהם נראה אל-נהר-הירדן יוצק מכדו את מימי הנהר הנבלמים בסמוך למזבח. נציין, שאיורים אנונימיים אלה של חציית הירדן, יותר משמייצגים את חדירת-הניצחון של מנהיג צבאי, מתארים טקס דתי של כמרים הבונים מזבח מתריסר אבנים ואת הכוהנים נושאים את ארון-הקודש, כמתואר ב"יהושע" ג', ד. טקס דומה מתרחש בציור-המים של ג'יימס טיסו, 1900, המייצג אותו אירוע: שני כוהנים נושאים את ארון-הקודש לרקע נֵדֵי-המים וללא כל זכר ליהושע. וגם אצל גוסטב דורֶא, באיורו מ- 1865 "בני ישראל חוצים את הירדן", לא נמצא כל זכר לשום גבורה ושום מנהיג אָזוּר-עוז: טור ארוך של אנשים, מיעוטם על גמלים, מבוסס במים הרדודים של הירדן (דורֶא אף ויתר על נס נד-המים).

 

"שני פרקים ארוכים הוקדשו בספר "יהושע" לאקט הפולחני ביותר של מעבר-הירדן, מעשה הכניסה לארץ המובטחת. לא מכבר, מת משה, בצפותו אל הנהר ממרחקי פסגת הר-נבו, ועתה מונה יהושע הגיבור להנהיג את העם מבעד לנהר. אם כן, הכיצד זה שאף לא אמן יהודי אחד ייצג את האירוע מעולם?! והכיצד זה, שרק נוכחות דלה לאירוע היסטורי מכריע זה בפרשנות הרבנית היהודית, במדרש וכו'?  ובה בעת, ראו זה פלא, חציית-מים אחרת שמשה-גם-שמשה מושא תדיר לאיורים (יהודיים, על פי רוב) ובמיוחד ב"הגדה של פסח", וכמובן, כוונתי לחציית ים-סוף. התבוננות באיורים רבים של "הגדות של פסח", שבה ומפגישה את העין עם סצנת ניצחון סוחפת, בה טובעים המצרים בגלי הים ואילו משה מוליך בגאווה את עמו בינות נדי-המים.

 

"אך, נדגיש: חציית ים-סוף הייתה יציאה מן ולא כניסה אל: שהיה זה רגע הפריצה ממקום (מצרים, מקום העבדות) ולא רגע השיבה אל או כיבושו של מקום (ארץ הגאולה המובטחת). בעבור העם היהודי, אך ורק חציית הירדן עשויה לתפקד כחדירה לאומית וכמימוש היסטורי. בהיבט זה, אפילו אותם מעט איורי הגדות המייצגים את אברהם חוצה את נהר פרת (בגונדולה, ב"הגדת מנטואה" מ- 1560 וב"הגדת וונציה" מ- 1601) לא יוכיחו את החצייה הלאומית המעניינת אותנו. ולפיכך, אנו שבים ותוהים: מדוע זה שחציית יהושע את הירדן לא שימשה ברמה הסמלית את הסאגה הציונית של השיבה לארץ-ישראל? שכן, אם לצטט את סידרה אזרחי:

"המקבילה התנ"כית לאתר המודרני של השיבה, הגעת החלוץ לנמל-יפו, תהא חציית נהר-הירדן."[2]

 

"[…] תשובה אפשרית לחידתנו תתייחס לחצייה התנ"כית את הירדן ככפילה הסימולקרית של חציית ים-סוף. נשים לב, שהחצייה המוקדמת התרחשה באותו זמן עצמו של חג הפסח המקורי, ואילו החצייה המאוחרת הסתיימה עם בני ישראל החוגגים את הפסח. יתר על כן, בשתי החציות מופרדים המים וניצבים כנד לצורך מעבר העם בחרבה. ספר "יהושע" הדגיש את ההקבלה:

"אשר הוביש ה' אלוהיכם את מי הירדן מפניכם עד עברכם כאשר עשה ה' אלוהיכם לים-סף אשר הוביש מפנינו עד עברֵנו." (ד', 23)

וב"תהילים":

"הים ראה וייסוג הירדן ייסוב לאחור." (קי"ד, 3)

 

"שני אירועי הטבלות כמעט-יבשות – האחת מנוהלת בידי משה, האחרת בידי הקב"ה, כאשר ארון-הברית מוביל את העם מבעד לירדן, מה שעשוי להצדיק אי-ייצוג האירוע כאקט של עזוז אנושי, אלא רק כאירוע אלוהי. זאת ועוד: אדם עשוי לטעון בצדק, שבעבור המסורת היהודית, לחציית ים-סוף הייתה משמעות רבה יותר מאשר לחציית הירדן. כי חציית הים הייתה אקט גאולה, אקט אלוהי נסי של הושעת העם מעבדות לחירות. מכאן, שמנקודת מבט תיאולוגית, הכניסה לכנען הנה הרבה פחות משמעותית, ולכל היותר, הד ותוצאה משנית של החצייה המוקדמת והחשובה יותר, ובהתאם, היא הרבה פחות מצודדת כנושא בעבור האמנים היהודיים (והפרשנים הרבניים). ניתן אף להוסיף, שבעבור היהודים, בעבור הלא-ציונים כלומר, היציאה מטריטוריה מוגדרת אל המדבר – אל המרחב הפתוח של חירות ונדודים – היא הגשמתה של מהות יהודית עמוקה, ולכן, שוב, אירוע משמעותי יותר מאשר הכניסה לתחום הטריטוריה הלאומית המוגדרת.

 

"מבחינה תיאולוגית, דעתו של המתבלט בסוגיה נתפסת לספר "יחזקאל", בו מתגלה הירדן כנהר האסור לחצייה על בני אנוש והפתוח למעבר אך בפני אלוהים, וזאת בתוקף תפקודו המיתי של הנהר כ"שער המזרח". בפרקי הסיום של "יחזקאל" נמצא תיאור השער המזרחי של בית-המקדש, שדרכו נכנס כבוד ה' ואשר, לפיכך, סגור לעד בפני בני תמותה. זהו אותו שער עצמו אשר ממנו – כמתואר בפרק מ"ז – זורמים מים רבים, עד כי הם הופכים לנהר עמוק שלא ניתן לחצותו, נהר המתגלה כגבולה המזרחי של הארץ המובטחת (מ"ז, 13). יחזקאל הפך אפוא את שער-המזרח לירדן. באנלוגיה, נאמר, שנהר הירדן, שער-המזרח הסגור, אותו אתר גיאוגרפי בו חזה יעקב בחלומו את שער-השמים ("בראשית", מ"ח, 17), ניתן לחצייה בידי אלוהים בלבד. בני ישראל הנכנסים לכנען יעברו אפוא את הנהר רק באמצעות מעקבם אחר ארון-הקודש והכוהנים. חציית ניצחון הרואית של הירדן לא תתקיים, אם כן, לא על-ידי יהושע ולא על-ידי שום מנהיגים אנושיים אחרים, ויהיו גיבור או גיבורה ככל שיהיו. הנביא יחזקאל תיאר את כבוד-אלוהים נכנס בעד "שער-המזרח", באומרו: "וקולו כקול מים רבים." (מ"ג, 2) עתה, ברי לנו: זהו קולו של הירדן, ששאון גליו הקדושים הוא קול אלוה. שום צייר לא יוכל לצייר קול, ולבטח לא את קולו של הקב"ה."[3]

 

חרף כל האמור, יוצא-מן-הכלל אחד ונדיר זכור בתולדות האמנות הישראלית, מקרה חריג אחד ויחיד הסותר את הכלל העיקש של ההימנעות מייצוג חציית הירדן, וכוונתי לאחד מהמיצגים המוקדמים שנוצרו בישראל, יצירתה של אפרת נתן מ- 1973, "מעברי-הירדן" (בית האמנים, תל-אביב). עתה, נהר לבן נרשם בתמציתיות על גבי יריעת פלסטיק שחורה, שעליה נבנו "מעברי-הירדן". מעברים, לא מעבָר: אנו, הצופים, אמורים לחוות מהלך פלורליסטי של מעבר, סדרת פעולות שבסימן פתיחות וריבוי. אומנם, השם "פלסטינה", נרשם על שלט באותיות-דם נוטפות (השלט הותקן בתוך שני מגפי גומי, כמו הייה פלסטינה חוצה את הירדן, ממזגת חלב בדם), אבל מעשה הקרבת הקורבן של אפרת נתן היה אנטי-קורבן במהותו, בזכות פעולת ליקוטן של עצמות-שלד ועור-חיה, משמע – תחיית החיה (במונחי חזון העצמות היבשות של יחזקאל, חזון ששימש לא אחת בתרבות הישראלית כמיתוס התקומה הלאומית הציונית). יותר מכל דבר אחר, מעברי-הירדן של אפרת נתן היו כלי-מיטה: מיטת ברזל, מזרון ושמיכה (עור החיה). לאמור: באורח סמלי, חציית הירדן הייתה גופנית-מינית, עת האמנית חוצה את הירדן חצייה מגדרית. "העבודות של אפרת נתן חוצות גבולות של מיניות, משפחה ולאום.", כתבה האוצרת אלן גינתון בקטלוג מ- 1998.[4] אפרת נתן אישרה במילותיה האמביוולנטיות: "סוג של עבודה סוריאליסטית. אווירה רטובה, לילה רטוב, להפוך מיטה לגשרים על הירדן."[5] מכאן, שיותר מכיבוש של ארץ, החצייה הנדונה את הירדן אישרה שחרורו של מקום; ויותר משחרורו של מקום, אמרה חצייה זו שחרור אישי בו מתפקד אקט מעבר-הירדן כטקס-מעבר פרטי המכונן זהות.

ואולם, טבילה עברית נוספת, ובפעם זו טבילה אינדיבידואלית של "קדוש יהודי", הטרימה את הטבילה הנוצרית: משיית משה מתוך מימי נהר היאור. הבה ונחזה במראה: תיבת הגומא של משה (על קולות היבבה העולים ממנה) – מן הסתם תיבה קטנטנה בגודלו של תינוק בן שלושה חודשים – שטה לה על היאור, אשר במימיו צפים המוני גוויות של עוללים עבריים… גוויות, חלקי גוויות ותנינים. הנאמר: "יאור" מלשון מארה? והנה, מאותם מים מכלים, מימי-קץ, כלומר – מאותה תיבה הצפה בין קני-הסוף אשר על המים הממיתים, בוקעת ישועה לעם: שוכן-התיבה יהפוך למנהיג עם ומי שמקנה לעם חירות, תורה ודרך-ארץ (דרך אל הארץ). מהמשט הקצר על פני המימים ייצא אדם שיראה אלוהים פנים אל פנים ויהפוך לבן-שיחו. כפי שבקעה מתיבת נוח שלאחר המבול התחלה חדשה של טבע, כן בוקעת ממשה התחלה חדשה של עם. מול קשת-הברית שבסוף המבול יוצב אפוא ספר-הברית, התורה, כסיום מעשה משה בתיבה. אם תרצו, הארון שנצטווה משה לבנות לתורה הריהו תיבה העונה לתיבתו שלו (ולא לחינם נאמר על החזן בבית-הכנסת שהוא "עובר לפני התיבה", היא ארון-הקודש). עודנו ב"יאור": מהמארה יאיר אור.

המסורת הנוצרית לא הייתה עיוורת לאנלוגיה בין ההטבלה בירדן לבין ה"הטבלה" ביאור ובין משה לישו. ב"יוחנן" נכתב: "אל תחשבו כי אנוכי אטעון עליכם לפני אבי; משה הוא הטוען עליכם אשר לו תייחלו. כי לו האמנתם למשה גם לי תאמינו, כי הוא כתב עלי." (ה', 46-45)  ב"מעשי השליחים" קראנו: "הוא משה אשר אמר אל בני ישראל: נביא מקרב אחיכם כמוני יקים לכם ה' אלוהיכם אליו תשמעון." (ז', 37) בהתאם, ציורים אירופאיים רבים בנושא משה בתיבה רמזו בעדינות על האנלוגיה בין משה התינוק לבין ישו התינוק:

רפאל ועוזריו ציירו ב- 1518 על תקרת ה"לוג'ה" שבוותיקן את רגע משיית משה מהמים, כאשר התינוק הבלונדיני מתקבל בהתרגשות רבה על ידי שבע נשים "אריות" למהדרין. אהבה נוצרית היא הנושא. ב- 1581 צייר ורונזה בוונציה את רגע מציאת התינוק כתמונה מלכותית פלורנטינית (כולל גמד שחור-עור ושני כלבי-צייד), בה מציגות שתי שפחות בכחול ואדום את משה בפני הנסיכה, בתיה, כמי שמציגות את ישו הרך הנולד. אמנם, בין ארבעה ציוריו של ניקולא פוסן בנושא הנדון נאתר נסיגה אל המרחב הפגאני (בציורים מ- 1638 ו- 1647 שולב אל-הנהר ועוצבו פירמידות ברקע), אך בציור של אמן מאסכולת רובנס (1650, אוסף המוזיאון היהודי, ניו-יורק) הוצמח פרח לוטוס בסמוך לתיבת משה כמין תחליף לשושן הבשורה הלבן מהאוונגליון הנוצרי. כך, גם יאן דה-ברֵיי, צייר הולנדי, שילב ב- 1661 בתמונת משיית משה שיח עם פרח המזכיר את השושן הלבן של המלאך המבשר למריה. הדוגמאות רבות (סבסטיאן טייאפולו, גוסטב דורא ועוד) וברובן האהבה הנוצרית תורגמה למפגשה של בתיה ומשה התינוק, כאשר הנסיכה מתפקדת כמין מאריה.

והציור היהודי-ישראלי? זה נדרש לנושא כמעט רק באיורים ל"הגדה של פסח", ומעט באיורים לתנ"ך. הנה כי כן, ב"הגדת סאראייבו" מהמאה ה- 14 זווגה תמונת הוצאת התיבה מן היאור מתחת לתמונת הנחת גופת יוסף בארון בסמוך לנילוס. כמו סימלה תיבת משה את תחייתו של יוסף (ובמונחים נוצריים – את הולדת בנו של יוסף האחר, הנגר מנצרת… מאייר ההגדה, כידוע, נותר אנונימי גם בדתו). בהגדת אמסטרדם מ- 1695 מופיע תחריט המייצג במקביל, הן את תיבת משה השטה בנהר (האירופאי…) בינות לקומץ תינוקות שהושלכו, והן את משייתו מהמים בידי שפחותיה של הנסיכה (עם כתר לראשה). תמונת גאולה, כמעט תחיית מתים. אם נדלג מאות שנים קדימה אל 1941, ימי מלחמת העולם וראשית השואה, נמצא את ה"הגדה של פסח" שעיצב סול ראסקין, היהודי האמריקאי, שבין איוריה הציוניים להפליא (משה כמעט בדמותו של הרצל) מופיעה תמונת משיית משה מהמים כסצנה של מחול הודי (בביצוע בתיה ושפחותיה) כנגד התינוק המונף נגדן ביד האַמה. חגיגת מזרח. הודי-מצרי, אף כי דקורטיבי הרבה יותר, היה גם איורו של ארתור שיק ב"הגדה של פסח" (עדיין שנות ה- 40?), בו התייצבו הנסיכה ושבעה עבדיה ושפחותיה בין פרחי הנהר ל"תמונה קבוצתית" הרואית, מבוימת בכוריאוגרפיה מוקפדת, שבמרכזה מונף התינוק אל עבר הנסיכה המקושטת. ב- 1956, עדיין בצל מועקת השואה, עיצב אריה אלואיל ב"הגדה של פסח" את הנסיכה בתיה בדמות "יהודה השבויה" (בראש הציור נאתר דימויי גדר-תייל, צלב-קרס ועוד במחיצת פירמידות), שלמרגלותיה משה בתיבה ולמראשותיו לוחות הברית…

במסורת היהודית, סיפור "הטבלתו" של משה במים הוא אפוא סיפור נסי של ישועה לאומית מאסון קולקטיבי נורא. חרג ממגמה זו נחום גוטמן, שבסדרת עשרה רישומי פחם רגישים מ- 1933-1932 – חלק מאיוריו ל"תנ"ך לילדים" –  ייצג את מרים, אחות משה, מניחה את אחיה התינוק בתיבה מי הנהר. מלבד אווירת החרדה (מרים המבוהלת) בה אפף גוטמן את רישומיו הנדונים, תמונת מרים והתינוק סמוכה מאד לתמונות המדונה והבן ואין ספק שמספר הרישומים ועדינותם מסגירים יחס אישי טעון ומיוחד של גוטמן לנושא הבאת תינוקות לעולם.

אם כן, בכל הקשור לנושא דיוננו, סיפור משה בתיבה נע בין האנלוגיה הנוצרית להולדת ישו לבין הנרטיב היהודי בנושא עיצובו הנסי של משה כמנהיג ואבי-הנביאים. "הטבלתו" הבאה בחציית ים-סוף, ראינו, היא המקבילה הסימטרית לחציית הירדן על ידי בני ישראל, "הטבלה" כלידתו מחדש של עם בארצו המובטחת.


[1] ראה מאמרו של אלחנן ריינר, "מיהושע לישו: מסיפור תנ"כי למיתוס מקומי", "ציון" (61), 1996, עמ' 316-305.

[2] Sidra De-Koven Ezrahi, "Booking Passage",Berkeley, 2000, pp. 252-251.

[3] גדעון עפרת, "וושינגטון חוצה את הירדן", הספרייה הציונית, ירושלים, 2008, עמ' 216-214.

[4] אלן גינתון, "העיניים של המדינה"" מוזיאון תל-אביב, 1998, עמ' 41.

[5] שם, עמ' 41.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: