הספר האלוהי והספר האנושי

                    הספר האלוהי והספר האנושי

בעברית קראו לפסל הזה של אנסלם קיפר מ- 1989 – "פרג וזיכרון" (200X500X400 ס"מ, אוסף מוזיאון ישראל), כשם ספר שיריו של פאול צלאן מ- 1952: מטוס-קרב, עשוי עופרת, חבול וסרוח כגוויה חנוטה, נושא על כנפיו הקדמיות והאחוריות ערימות של ספרי עופרת גדולים, שבין "דפיהם" גבעולי פרג יבשים.

"הניסיון לדלות מתוך המיתוס והנבואה, מתוך התרבות והריקנות, מתוך האמונה ומתוך הניהיליזם ההיסטורי ספר ארכאי בו עשוי הזמן לעצור לרגע מלכת. אמנם ספר זה אינו יכול להביא גאולה לאיש, אך ההיגיון שבו טבוע עמוק כחידת כתב-סתר לצד הניסיון האנושי שלנו."[1]

מה הם הספרים המונומנטאליים והארכאיים הללו של קיפר? באנגלית, נקרא הפסל "מלאך ההיסטוריה" (וב- 2006 אף הוצג הפסל במוזיאון ישראל במחיצת הציור "מלאך ההיסטוריה" של פאול קליי,1920). אכן, יותר משאני מזהה במטוס המוכה עקיבת אֵבל של מלחמה (גם אם יצירת קיפר אמנם מושרשת לעומקה במלחמת העולם השנייה ובשואה), אני מזהה אותו עם מלאך שנפל. לטעמי, זהו מלאך שנשא עמו ספרים משמים, ספרי גורל. פרחי הפרג היבשים, הבוקעים מדפיו, הם זיכרון לשיכרון חושים ואדום-דם: "…אנחנו אוהבים זה את זה כפרג וזיכרון,/ אנחנו ישנים כמו יין צדף,/ כמו הים בקרן-דם של הסהר." (פאול צלאן, "קורונה", מתוך "פרג וזיכרון", 1952, תרגום: שמעון זנדבנק) מלאך-ההיסטוריה של ולטר בנימין, שרואה כיצד נערמות הגופות למרגלותיו במהלך הזמנים, נפל שדוד כמטוס ועמו מטען הספרים, המוצגים לעינינו כשהם סגורים, בלתי קריאים, מתכלים כמלאך/מטוס. ספרים אלוהיים שקרסו.

                                 *

"ישעיהו" ל"ד מוקדש בחלקו הראשון לחזון יום הדין: "ונמק כל צבא השמים ונגולו כספר השמים […] חרב לה' מלאה דם […] כי יום נקם לה' שנת שילומים לריב ציון. […] דירשו מעל ספר ה' וקראו אחת מהנה לא נעדרה, אישה רעותה לא פקדו…" (פסוקים 4, 6, 8, 15) הספר האלוהי, המתגלה בשמים ביום הדין, צופן בתוכו את "ספר החיים" ("תהילים", ס"ט, 29). זהו הספר בו כתובים כל גורלות אדם ("תהילים", קל"ט, 16). מושג זה של ספר שמימי, שטמונים בחובו ספרי חיים ומוות, נדיר בתנ"ך ומקומו מוגבל אך לספרים המאוחרים. לעומת זאת, מקום נרחב הקדישו כתבי הקודש הנוצריים – "חזון יוחנן" בראשם – ל"ספר האלוהי" (תוך שמודים בחובם למושג הספר הנ"ל של "ישעיהו").

"חזון יוחנן" מפגישנו עם הכס השמימי, "ואחד יושב על הכיסא" (ד', 2). סביב הכיסא ארבע חיות מכונפות. "וארא בימין היושב על הכיסא ספר כתוב פנים ואחור וחתום בשבעה חותמות." (ה', 1) ספרו של אלוהים, קרוב אליו, מימינו, ספר שכתב אלוהים וסיים כתיבתו ועתה הוא חתום ונעול. ואף על פי כן, אלוהים אינו מש מהספר ושומרו לידו בקנאות. רק אלוהים מסוגל לקרוא בו. ספר של כותב אחד וקורא אחד ("ולא יכול איש גם בשמים גם בארץ גם מתחת לארץ לפתוח את הספר או להביט אליו." – ה', 3).

חזונו של יוחנן נסוב על הקורא השני (שהוא הקורא הראשון מלבד הסופר), מי שיאפשר-לכאורה לכל בני האדם את קריאת הספר. הקורא הפרשן הוא השה השחוט, שה האלוהים, והוא שנדרש לשבירת (פתיחת) שבעה חותמים. כל חותם שנפתח נושא עמו אסון נוסף מסך האסונות הצפויים ביום הדין. הציור הנוצרי נדרש רבות, כצפוי, לתמונה זו של פתיחת חותמות הספר:  איורים אנגליים-גותיים (ממחצית המאה ה- 13) כוללים  תמונתו של השה האלוהי פותח את החותם החמישי, בעוד הנשמות שמתחת למזבח השמימי מקבלות גלימות לבנות (ספריית בודליאן, אוקספורד). ב- 1450 בקירוב צייר בקלן שבגרמניה המייסטר של חזון יוחנן את הקב"ה יושב ליד המדונה, על ברכיו הספר האלוהי החתום בחותמותיו ושה מתרומם אל עבר הספר. תמונה דומה, אך ללא הבתולה האם, צויר בקלן ב- 1460 בקירוב על ידי המייסטר של הכתרת המדונה. הדוגמאות רבות ביותר, ובולטות מתוכן המיניאטוריות הפלמיות ל"חזון יוחנן" מתחילת המאה ה- 15 (הספריה הלאומית, פאריז), בהן שב וחוזר הקב"ה עם הספר הפתוח בידו ו/או השה האלוהי הפותח את הספר, המונח עתה על ברכי אלוהים, ולאחר מכן מציגו לעיני כל. יצוינו גם הפאנל הימיני בציור-המזבח של הנס ממלינג מ- 1479-1475 – "החתונה המיסטית של קתרינה הקדושה" (בית החולים יוחנן הקדוש, ברוז') – עם דמות הקב"ה והשה המתרומם אל הספר שעל ברכי האל; וכמובן, חיתוכי העץ של אלברכט דירר לאפוקליפסה של יוחנן הקדוש (1511) ובהם יוחנן הכורע ברך בתפילה למרגלות אלוהים היושב במרומים, הספר הפתוח בידו האחת ושבעה כוכבים מאירים מתוך כף ידו האחרת.

המסורת העברית ידעה, כידוע לכל, ספר אלוהי הקודם לספר הגורלות השמימי, ספר אחר, בן שני דפים בלבד, שאלוהים כתבו והעניקו לאדם: לוחות הברית. שלא כ"ספר החיים" שהקב"ה שומרו קרוב ונעול, שני הלוחות נכתבו למען יימסרו לעם ישראל ו"דפיהם" גלויים-לכאורה לעין כל. לכאורה, כי, עם מיד עם מסירתם למשה, הלוחות נטמנים לעד בארון הברית, שהוסתר במשכן (ומאוחר יותר, בבית המקדש) מאחורי פרוכת, הארון שאליו הותרה הגישה אך ורק לכהן הגדול. בנוסף, ניתן לומר, שהספר האלוהי האחד מַתְנֵה את תוכן הספר האחר: שאם יקפיד המאמין לקיים את מצוות עשרת הדיברות – הוא ייכתב וייחתם לחיים טובים ב"ספר החיים". ולהפך.

אמנים רבים בתולדות האמנות נדרשו לסצנה של מתן התורה מידי אלוהים למשה. כנגד המקרים בהם יוצג אלוהים אך ורק באמצעות ידיים המוסרות את הלוחות משמים למשה (דוגמת הפסיפס בסנטה קתרינה, מאה 6 לספירה), ציירים נוצריים לא חששו לייצג את הקב"ה בכל הודו והדרו: כך קוזימו רוסלי ב- 1483, כך רפאל ב- 1518 בקירוב (על תקרת הלוג'ה שבוותיקן), וכך לורנצו גיברטי, שעיצב ב- 1436 את התמונה כתבליט נחושת שביעי בדלת המזרח של כנסיית ההטבלה בפירנצה: כאן, בין השאר, נראה הקב"ה, המזוקן וחבוש הכובע המחודד, עטור פמלייה של מלאכים, מרחף מתוך ענן ומוסר למשה בשתי ידיו שני לוחות חלקים.

אמנים יהודיים נמנעו, כמובן, מייצוג פיגורטיבי של אלוהים. חלקם פשוט נמנע מתיאור רגע המסירה והסתפק בדמותו של משה האוחז בלוחות  על ההר ("הגדת סאראייבו" מהמאה ה- 14, אפרים משה ליליין ב- 1908, אריה ארוך ב- 1955 – בעקבות "הגדת סאראייבו", ועוד). אחרים, דוגמת מארק שאגאל, נקטו בדימוי של הידיים האלוהיות הנותנות את התורה ממרומים (בציור מתן-תורה, שצייר שאגאל ב- 1952, שתי ידיים מעניקות משמים את שני הלוחות, הכתובים עברית, למשה ירוק-הפנים. בה בעת, נציין לעצמנו, את דמותה הכחולה של מרים, אחות משה, המצוירת בצד ימין של הציור, כשהיא אוחזת בתינוק כמו הייתה מין מדונה המציגה לראווה את בנה; ואילו בתחתית הציור נבחין במשה התינוק עם הילה סביב ראשו!).

כזכור, לוחות הברית הגלויים הוצפנו, מיד עם ירידת משה מההר, בתוך ארון-הברית ומאחורי מערכות כיסויים. כך ב"אהל מועד" וכך בבית המקדש. מכאן ואילך, אין הלוחות גלויים לעם, לעולם ועד, אף לא לכהן הגדול הנכנס לקודש-הקודשים ביום הכיפורים. לימים, לאחר חורבן המקדש, ומשהומר ב"מקדש מעט" של בית-הכנסת, נשמרת תורת משה – גלגול מקודש של הלוחות – סגורה בארון-הקודש והוצאתה מותרת לשליח הציבור, מחליפו של הכהן הגדול, וגם זאת לפרקי זמן קצרים. לוחות הברית הכמוסים מעין הם המודל לספר האלוהי החתום בשבעת החותמות שלפי המסורת הנוצרית. ביהדות שום שה קדוש לא יפתח את ה"חותם" – ארון הברית. כך גם צויר הארון לאורך הדורות: בציורי "דורא אירופוס" שבסוריה (מאה 3 לספירה), או בתחריטו של שאגאל מ- 1931 ובו דוד מרקד לפני הארון. נציין לעצמנו את העובדה, שארון הברית מתואר כאן כחזית של ארון קודש מהסוג השכיח בבתי כנסת יהודיים. בהקשר זה, נזכור שורה ארוכה של אמנים ישראליים שציירו את ארון הקודש בבית הכנסת, כלומר את חזית הארון הסגור: משה קסטל, חיים גליקסברג, אריה לובין, מרדכי לבנון, יעקב וכסלר ועוד ועוד. בה בעת, נוסיף: ספר התורה, שהוצא מהארון בטקסי "שמחת תורה" ו/או בזמן הקריאה בו בשבתות ובחגים – צויר אף הוא(מראובן רובין ועד צבי מלנוביצר). אך, לא נשכח: הלוחות נכתבו בידי אלוהים; התורה בידי משה. מבחינה זו, התורה נמצאת במעמד ביניים בין הספר האלוהי לספר האנושי.

ספרים פתוחים וסגורים הרבו להופיע בציורי "תור הזהב" ההולנדי. אכן, המסורת הפרוטסטנטית ההולנדית מהמאות 17-16 הרבתה לשדך את ציורי ספר או ספרים  עם מושאי טבע דומם של "הבל הבלים" (Vanitas): ספר פתוח או סגור ועליו או לידו גולגולת או שעון-חול – הוא מוטיב שכיח, שגם חדר לציורי טבע דומם ספרדיים (קתוליים!) מהמאה ה- 17. כל הציורים הרבים הללו ביקשו לסמל את קיקיונותה של הדעת האנושית הצבורה בספרים. הספר האנושי הוא סופי, בן-חלוף, באשר הידע האנושי מוגבל ויחסי. בהתאם, לא אחת צוירו הספרים בהולנד ובספרד של "תור הזהב" כשהם בלויים, מקומטים ומסמורטטים. שלא כספר התנ"ך המכובד, בעל כריכת העור העבה, שצייר וינסנט ון-גוך ב- 1885 ("טבע דומם עם תנ"ך"): הספר הענק פתוח על השולחן בסמוך לפמוט עם נר כבוי, כאשר הנתון – "ישעיהו", נ"ג – ניתן לזיהוי, תזכורת לכתוב באותו פרק: "… איש מכאובות וידוע חלי […] אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם…" (פסוקים 4-3). תיאור לשוני זה של המשיח מוכר לכל מאמין נוצרי כפרה-פיגורציה של ישו. אלא, שבסמוך ל"ספר האלוהי" צייר ון-גוך ספר קטן בהרבה, שכריכתו דקה ובלויה, ספרו של אמיל זולא, "שמחת החיים". אם כן, הספר האנושי, ספר ההבלים החולפים, כנגד ספר-הספרים הנצחי, הספר האלוהי.

ייצוגו של הספר האלוהי באמנות הישראלית מועט ועקיף. תבליטי הבזלת הטחונה של משה קסטל שמאז 1948 שבו וייצגו – בשמם ובחזותם החומרית "גוילים" ו"מגילות" עם סימנים הנדמים לכתב עברי קדום. "על לוחות גדולים ניצבים, כמין לוחות הברית, נרשמות אותיות שאין אנו יכולים לקרוא כפשוטן" – תיאר ז'אק לאסיין בפאריז, 1963. בציורים שצייר מרדכי ארדון לאחר השואה, הוא איכלס את השמים המואפלים והכבויים בקרעי ספר "תהילים" ו/או בסימנים לשוניים (עבריים, קדומים יותר ופחות) – כך בטריפטיכון "מיסה דורא" מ- 1960-1958, כך ב"בשערי ירושלים" מ- 1967, כך בטריפטיכון "יום כיפור" מ- 1974-1973, וכך בטריפטיכון "אנטבה" מ- 1977. אותיות עבריות בשמים היו תרגומו החזותי של ארדון למיסטיקה של הלשון ב"קבלה", וביתר הרחבה, לפסוק – "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע ("תהילים", י"ט, 2-1). השמים כדפי ספר אלוהי מצאו ביטוי בולט גם בציוריו של דוד רקיע, הצייר הירושלמי שכיסה רבים מבדיו באינספור אותיות עבריות בכתב-קודש. מאז שנות התשעים, האמן הגלילי, ז'אק ז'אנו, מלקט מתוך גניזות ספרי קודש, עורֵם אותם בערימות ומציב בראשם מבנים דמויי קברות צדיקים (מורכבים מדפים גנוזים, או מברזל ועוד), וזאת כאשר אינו מרכיב את מבני הקבר כולם מהספרים הגנוזים. ספרי הקודש הם דרגת ביניים נוספת בין הספר האלוהי לספר האנושי, והם מתפקדים עתה כמין אובייקט-פולחן להעלאת רוחות האבות.

אך, היה זה האמן הירושלמי, מיכאל סגן-כהן, שהעניק לאידיאה של הספר האלוהי מקום מרכזי ביצירתו. בנוסף על עיסוקו העשיר בתנ"ך כאובייקט מצויר (בשלושה צבעי יסוד המגדירים את "תורה", "נביאים" ו"כתובים") ומצולם (במכונת צילום), כדימוי (מפת הארץ בצורת ספר תנ"ך) וכטקסט של פרקים שאותם העתיק בשקדנות בכתב ידו על בדים וניירות רבים, צייר סגן-כהן ב- 1985 באקריליק על בד (שני בדים מחוברים בצירים וחוברים למין שני דפי ספר) ציור דיפטיך בשם "ספר החיים". ספר הגורלות היהודי, הנכתב ונחתם בין יום-כיפור לראש-השנה, פגש בעקיפין גם בספר הגורלות של יום הדין הנוצרי. לרקע שמים זרועים כוכבים, צייר סגן-כהן את הספר הפתוח (דפיו הפתוחים נפרשים על פני שני הבדים), הזרועים באותיות עבריות, מעליהם כפות מאזניים המסמלות עשיית משפט, ומשני אגפיהם עמודי בניין. שני העמודים, יכין ובועז של בית המקדש, חזרו גם ב- 1987 בציור הדיפטיך, "ספר פתוח" (אקריליק על בד), הפעם ניצבים בטבור שני חלקי הספר הפתוח (לרקע שמי לילה, מימין, ושמי יום, משמאל). מסגור קשתי כפול מטעין את ציור הספר הפתוח (והעמודים, במובן הכפול של המילה!) בצורת לוחות הברית.

מיכאל סגן-כהן המליך את הספר – "ספר החיים" והספר האחר – על עולם ומלואו. היקום הוא ספר אלוהי, ספר של יום ולילה, והוא כתמצית קדושת בית המקדש כ"בית הספר", בית הספר האלוהי. הוא, שביכר את ה"עיון" (מלשון קריאה ועין) על פני המבט, רב-אמן של מדרשים חזותיים ופרשנויות, תפס את ההוויה כספר פתוח, עתיר סמלים, שסודות מטאפיזיים ותיאולוגיים חבויים בהם. התמכרותו לתנ"ך, תפקודו לעתים כמין סופר סת"ם המעתיק מ"תריעשר", "ישעיהו" וכו', לא היו כי אם חלק מהשקפה כוללת, המאחדת את היש והמילים ברוח "ספר יצירה".

אך, יותר משעסקה ב"ספר האלוהי", האמנות הישראלית עסקה ב"ספר האנושי". לא בביקורת הספר, בנוסח הציור ההולנדי והספרדי של המאות 17-16, עסקה האמנות הישראלית, אלא – קודם כל – בהבנת ה"ספר האנושי" כמהות יהודית. כאלה היו ספרי החול-חמרה של מיכה אולמן משנת 2000:

"רוחו של אדמונד ז'אבס ('ספר השאלות') נחה על ה'ספרים' הללו: רוחה של יהדות התופסת תמציתה בנון-טריטוריאלי והרואה בספר את הווייתה, בנדידה רוחנית בין מסמנים [..]. הטריטוריה היא ברוח; החיים והמוות באדמה."[2]

 

כזה הוא גם מסר פסלו של ז'אק ז'אנו מ- 1995, "מארצך, ממולדתך ומבית אביך" – עגלת ברזל המובילה עשרות ספרי קודש שהוצאו מגניזה: עגלת הנדודים של היהודי הנודד ו/או עקרון ה"נדודים" הרעיוניים המוטמע ברעיון היהודי של הפרשנות הבלתי נדלית למקור קדוש.  וכאלה הם גם ציורי הספרים של מאיר פיצ'חדזה מהשנים 2007-1997: ערימת ספרים נטולי טקסט, לבדם או בסמיכות למזוודות, ממוקמים בלב נוף פתוח של ספק-שקיעה ספק-זריחה. פעם נוספת, אלה הם ספריו של היהודי הנודד, אולי ספרים שנמחקו בבחינת מות יהודים, ואולי ספרים הממתינים לכתיבתם, משמע למימושם בקיום, וכל ספר כתוב הוא חיים שלמים.[3]

כשהציג יהושע נוישטיין ב- 1995 את "הספרייה האסורה" (הבייאנלה בוונציה) הוא עימת את "ארכיון הספרייה הלאומית" מירושלים – קרי, הספר היהודי לדורותיו – עם ספרייתו הבדיונית של דיוויד כורש, מי שעמד בראש כת משיחית נוצרית-רדיקלית וסופו שנטבח ביחד עם מאמיניו בוֵויקו, אוהיו. בעבודתו של נוישטיין, הספריה ה"רעה" של כורש צרה על הספריה ה"טובה" מירושלים (זו הוקפה בפיגומים עם לוחות פרספקס הנושאים שמות של ספרים שבסימן אלימות)  והחלה בכיבושה באמצעות הסתננות לתוכה מבעד לפתחי התקרה. בעבור נוישטיין, ביסוד כל ספרייה שוכנים אידיאולוגיה ואתוס, והמאבק-לכאורה בין טוב לרע שבין הספריות הוא מדומה ואירוני. זאת ועוד: הסתננותה של הספריה המשיחית הרדיקלית לתוך הספריה הלאומית הישראלית אפשר שמרמזת על משיחיות אלימה שהתגנבה, לדעת האמן, לאתוס הישראלי. כך או אחרת, פני הספריה הם פני החברה.

עתה, כבר חולן "הספר האנושי" הישראלי. כשיזם אביטל גבע ב- 1972 את הספריה המאולתרת לאורך קו התפר בין יישובים יהודיים ליישובים מוסלמיים ופיזר אלפי ספרים בתוך ארגזים – הוא יצר נקודת מפגש תרבותי בין קהילות הנמצאות בקונפליקט. הספר תפקד כאמצעי תקשורת וכסַמָן של אוטופיה חברתית. השתחררות דימוי הספר ממטענים נשגבים בוטאה באמנות הישראלית בדרגות שונות. ב- 1973, כשצילמה דגנית ברסט מדף ספרי צילום וספרות יפה, תוך הדגשת שם ספרה של וירג'יניה וולף, "אורלנדו", סימנו הספרים את עניינה האישי של האמנית במדיום הצילומי (בבחינת, צילום על צילום) ובסוגיית המגדר (אורלנדו כדו-מיני). ב- 1999 צילמה אביגיל שימל סדרת צילומים של מדפי הספרים בספרייתה של אביה, המשורר, הרולד שימל; ואילו בשנות האלפיים החל נפתלי רקוזין לצייר את ספרי האמנות שבספרייתו הפרטית. בשני המקרים, הספרים היו דיוקנאות תרבותיים של בעליהם. קודם לכן, ב- 1978, כאשר דוד גינתון צילם ספרים מספרייתו וחיבר הדפסות צבעוניות רבות שלהם (עד 44 הדפסות בעבודה אחת), הוא יצר מבנים גיאומטריים ("לולאה", "שרשרת" ועוד) על פי היגיון צורני טהור המשתנה מעבודה לעבודה. עתה, כבר אותגרו התכנים הרוחניים של הספרים (אמנות אוונגרדית, ספרות מודרנית ופילוסופיה, בעיקר) על ידי החומרה הצורנית הטהורה. אך, לכל אורך הדרך, נציין, שמר "הספר האנושי" באמנות הישראלית על מעמדו המכובד, בבחינת מייצגו של מרחב נפשי-רוחני עמוק ואליטיסטי. רק כשהשקיע אביטל גבע ב- 1973 ספרים בתוך בטון ו/או "שימר" ספרים בתוך בריכות חומצה (בבחינת מטפורה ל"איבון" רוחני ול"שמרנות") – רק אז הפך הספר מושא להתקפה וביזוי.

                                 *

מאז  מחצית שנות התשעים דבֵקה דורית פלדמן בברית האפשרית בין יצירת אמנות, "ספר אנושי" ו"ספר אלוהי". כבר ב"מרכבות האל"ף", טריפטיך רב-מדיומי מ- 1995, תמכו סמלים קבליים (המעוצבים בברזל ובפליז בשני הפאנלים הצדדיים) בצילום שבפאנל המרכזי – קבוצת ספרים בנושאי אזוטריה, מיסטיקה, מדע ואמנות. "ארון הספרים ותובנותיו הם החיבור אל הזוהר העליון, אל צפניו וצפונותיו."[4] ב- 1998 יצרה פלדמן בחומרי מתכת, זכוכית, צילום ועוד ספר-אובייקט בשם "אש – גשר בין בריאה להתמרה", מעין אובייקט הסתכלותיות מולטי-סמלית ומאגית, האמורה לחבר בין החומרי לבין האל-צורני ובין הארצי לבין עולמות עליונים. שנה לאחר מכן נוצר ספר-האובייקט "ברית לוחות הלב"  המאגד אף הוא במדיומים שונים אותיות עבריות, סמלי קבלה, דימויים אורגניים (מוח) ועוד, בבחינת כקמיעות ואיקונים. ב- 2001 היו אלה ספרי-האובייקט "מרכבת זמן-מים" ו"מסומן בכנפי הרוח"; ואילו ב- 2002 היה זה ספר-האובייקט "לב הנפש": "הספר כאובייקט וכסובייקט של התייחסות מאייר […] אקט של כניסה לתוך לב-הנפש."[5] על כריכת הספר הודבקה יציקת ארד של מדף ספרי מדע ומיסטיקה מערבית ומזרחית, ודפיו גוללו בדרכם הרב-מדיומית והרב-סמלית מקצבים שונים של גלים: גלי קרינה, גלי מוח, גלי מים ועוד. הספר-אובייקט מ- 2005, "רוח החיה באופנים", "מנסה לתאר ולהמחיש את תהליך גילוי (תיקון) הדעת והרחבתה. זיכוך המסכים שנוצרו עם פגם עץ הדעת." ואילו בספר-האובייקט מ- 2006, "עוטה אור כשַלמָה", "התבוננותה של הדמות אל עבר מפל האור ממחישה התפתחות של תהליך מזכך."[6]

דורית פלדמן אינה מקבלת אפוא את ההבחנה בין "ספר אלוהי" ל"ספר אנושי". כשהיא אמונה על תפיסה ניאו-אפלטוניסטית (הלניסטית-נוצרית ויהודית גם יחד) ומולטי-מיסטית, היא מניחה קיומו של יסוד אלוהי אינסופי בהכרה האנושית, יסוד שהוא ראש-הגשר אל הרוח האינסופית האלוהית שמעל-ומעבר לצביון דתי יהודי או נוצרי או אחר. מעשה הגישור הוא מעשה הספר כאמנות והאמנות כספר.


[1] היינר בסטיאן, בתוך קטלוג "פרג וזיכרון", מוזיאון ישראל, ירושלים, 1990, ללא מספרי עמודים.

[2] גדעון עפרת, קטלוג תערוכת "שיבת ציון: מעבר לעקרון המקום", "זמן לאמנות", תל-אביב, 2002, עמ' 18.

[3] על מוטיב הספר ביצירת פיצ'חדזה, ראה ספרי: "מאיר פיצ'חדזה", גלריה דן, תל-אביב, 2008, עמ' 39.

[4] רבקה בקלש, "מן העין אל המעין", בתוך: "דורית פלדמן: מגופו אל אורו", בית האמנים, תל-אביב, 2009, עמ' 36.

[5] Dorit Feldman, "Lucid contexture",JamesGrayGallery,Santa Monica,California, 2007, p.25

[6] 2 הציטוטים האחרונים מקורם בדפי הסבר של האמנית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: