צלובי שואה וקיום

                         צלובי שואה וקיום*

[(*) עדכון מאמר שפורסם לראשונה ב- 1984, בקטלוג תערוכת "אל מיתוס ללא אל", ולאחר מכן ב- 2004 בספרי, "בהקשר מקומי"]

ב- 2006 הוצגה במוזיאון תל-אביב תערוכת צילומים שתיעדו ו/או הגיבו ל"התנתקות", קרי – פינוי התנחלויות ומתנחלים מאזור רצועת עזה. צילום מרשים במיוחד היה זה הצבעוני שצילם נתן דביר – חיילים ישראליים אוחזים בנער עצום-עיניים ורפוי-אברים ומורידים אותו מגג בית. במתבוננים בצילום עלתה האסוציאציה של תמונת הורדתו של ישו מהצלב וזו הטעינה את הצילום במימד מיתי. פינוי מתנחל צעיר כמוהו כצליבת ישו? כיצד נבחין בין רלוונטיות לבין אי-רלוונטיות נוצרית באמנות הישראלית?

2012: במרתף של גלריה "ברוורמן" בתל-אביב מוקרנת עבודת וידיאו של דנה לוי: מנוף שולף עץ מתוך מי נחל. העץ העקור מונף אט-אט, מים נוטפים משורשיו, אך הוא ממשיך לעלות עד כי נעלם מעינינו. קשה לנו שלא להרהר בדימוי עלייתם של ישו או מריה השמימה (ובפרט, שהאמנית תלתה על הקירות שתי עבודות קורנות, דמויות-ויטראז'ים, המזכירות כנסייה). אסוציאציה פרועה?

                                 *

סוגיית יחסי הנצרות והאמנות הישראלית אפופה בעייתיות. עוד בטרם בחינה מקפת של הדימוי הנוצרי, נדרש החוקר לתהיות, הדנות את הסוגיה לחמקנות, אי-וודאות ומורכבות: לדוגמה, נקיטה של צייר במבנה טריפטיכון, האם היא מחויבת למושג ציור-המזבח הנוצרי (בן שלושה הפאנלים), כן או לא? או, נושא שכיח כגון המדונה והבן: הרבה ציורים ולא מעט פסלים של אם ובן יאותרו באמנות הישראלית (ציורי אהרון גלעדי כמקרה מובהק), מיעוטם מובא בהקשר הישיר של ה"פייאטה" הנוצרית – מתי רשאים או נתבעים אנו לזהות אם וילד עם המדונה והבן ומתי לא? התשובה אינה פשוטה; ספק אם ניתן לענות עליה באורח נחרץ (אלא, כאשר קורא אמן לציורו במפורש בשם "המדונה של…" ). דוגמה נוספת: מוטיב האפוקליפסה הנוצרית: כאשר מצהיר יעקב פינס (2005-1917) ב- 1946 על נושא זה בסדרת חמישה חיתוכי עץ אקספרסיוניסטיים, המאיירים במפורש את הכתוב ב"חזון יוחנן", העניין פשוט. ברם, דימויי האסון והקץ, שיציפו את האמנות הישראלית מאז שנות השמונים של המאה הקודמת, מתי הם "אפוקליפטיים" (בזיקה לחזון הקץ הנוצרי) ומתי לא? האם ה"דם" השוטף את ציוריה המאוחרים של אביבה אורי (1989-1922), או ה"דם" הזורם מ"שמים" דרך התקרה במיצב הבייאנלה בוונציה שהעמיד משה גרשוני (יליד 1936) ב- 1980 – האם "יום הדין" הנוצרי רלוונטי להם אם לאו? ועדיין בהקשר לאדום: מתי נקיטה באדום וזהב מרמזת על איקונות נוצריות ומתי לא? הסוגיה מוכרת לכל מי שעסק ביצירות ישראליות דוגמת אלו של אריה ארוך (1974-1908) או שרגא וייל (2009-1918) ואחרות.

כפי שיוכיח העיון שלהלן, נוקט המחבר ב"קוּלָא" בכל הקשור לבעייתיות הנ"ל: די לו בהוכחות נסיבתיות ובמבט משווה של דימויים כדי להחיל את ההקשר הנוצרי על נתונים אמנותיים, גם כאשר אין הם נוצריים במובהק.

תהא נוכחותה נחרצת או רופפת, הנצרות נושפת בעורפם של פרשני הציור והפיסול הישראליים. הנה כי כן, ראובן רובין (1974-1893), צייר המרבה למזג בשחר המאה העשרים מוטיבים יהודיים ונוצריים מובהקים (הנתמכים במכתבי האמן המתייחסים במפורש לפאסיון הנוצרי), יצר ב- 1923 סדרת חיתוכי עץ המכונה "מבקשי אלוהים", ובה ציור של אב, אם וילד נחים ליד חמור (שם ההדפס: "מהגרים במנוחה"). כלום נוכל שלא לקשר את הציור הזה עם המוטיב של מנוסת ישו התינוק והוריו למצרים בעקבות הכרזת הורדוס על השמדת התינוקות היהודיים? ועדיין בסדרת "מבקשי אלוהים", חיתוך העץ ה"משיחי" של התימני עם אותות ה"סטיגמטה" בכפות ידיו ("נביא במדבר"): עוד ישו?  וחיתוך העץ האחר בסדרה, "התפילה על ההר", האם הוא מייצג גם את "הדרשה על ההר" של ישו, או רק את תפילתו של אליהו הנביא?[1]  או, הכבשים בציוריהם של ראובן רובין, שלום סבא ושל מנשה קדישמן – כלום תיתכן התכחשות לאסוציאציה של "אגנוס דֵיי" – שה האלוהים? התשובה אינה חד-משמעית.

מכיוון הפוך, נאתר באמנות הישראלית מוטיב נוצרי נדיר למדי, דוגמת תחריט של מרדכי מורה (יליד 1937) מ- 1969 הנושא את השם – "טבח החפים מפשע", או דוגמת ציורו מ- 1956 של  אליהו גת (1987-1919) הנושא אותו שם בדיוק (אוסף מוזיאון תל-אביב) ובו, בהקשר לשואה, מיוצג תינוק מת שרוע על עגלת ילדים מול פתח כבשן. אך, מה בדבר "מסע צלב של ילדים" – איורים של גרשון קניספל (יליד 1932) מ- 1966 לפואמה של ברטולט ברכט? או, נושא אחר: מוטיב נזר הקוצים של ישו: בבואו ארצה ב- 1924 צייר ליאופולד קראקוור (1954-1890) סדרת רישומי פחם בה מגולם ישו בדמות עץ זית עתיק-יומין בהרי יהודה. האם גם לקוצים המאוחרים שצייר קראקוור בשנות ה- 50 יש זיקה סמלית לייסורי ישו? וחישוק התיל שסחררה סיגלית לנדאו  ב- 2000 סביב גופה העירום – האם הוא גלגול של נזר הקוצים? הסבירות גבוהה, נטייתו של המחבר – כאמור – היא לענות בחיוב, ואף על פי כן, ספקולציה. נזכיר גם, באותו הקשר, שב- 1956 צייר אלכס לוי (צייר נשכח שמת באבו, 1965-1933) חייל ולראשו קסדה עטורה בקוצים (אוסף מש' אופק, ירושלים). ישו?

הוא שאמרנו: לסמלי הפאסיון הנוצרי נוכחות בלתי יציבה באמנות הישראלית, לעתים מפורשת ונחרצת ולעתים נרמזת ואף סמויה. כך, גם מוטיב ההמרה הדתית מיהדות לנצרות אף הוא נוגע-לא-נוגע באמנות הישראלית: באוסף עופר לוין, ירושלים, מצוי רישום דיו של יורם רוזוב (יליד 1938), שזכה בפרס במונקו ב- 1968, ובו נראית דמותו של גוסטב מאהלר נכנסת שפופה לתוך צלב, כמו חדרה לתוך ארובת כבשן. בהתאם, בראשית שנות השמונים צייר משה גרשוני מספר פעמים צדודית-ראש עם אף יהודי מוגזם ועליה כיתוב: "גוסטב מאהלר, קוף יהודי שכמוך", משפט שהביקורת האנטישמית בווינה הטיחה כנגד הקומפוזיטור. האם אין ציורים אלה מעמידים את גרשוני על קו הגבול הדו-סטרי שבין היהדות לנצרות? עוד נחזור אל משה גרשוני וניווכח בעומק מחויבותו לנושא הנוצרי.

התעוררותה של האמנות היהודית מאז מחצית המאה התשע-עשרה עמדה לא אחת בסימן דימויים נוצריים מרכזיים. ציורי ישו, צלבים, "פייאטה" וכו', חזרו אצל גדולי האמנים היהודיים במזרח אירופה ובמרכזה. עליית האנטישמיות בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה נשאה עמה את הדימוי של ישו היהודי, נושא למחקרה של זיוה עמישי-מייזלס.[2] במאמרה אנו פוגשים את "ישו בפני שופטיו" (1874, אוסף מוזיאון חיפה לאמנות)  – פסל שיש של מארק אנטוקולסקי (1902-1843), בו ניצב  המשיח הנוצרי בפאות, חבוש כיפה ובלבוש יהודי מסורתי; אנו פוגשים גם את ציורו של מאוריצי גוטליב (1879-1856), "ישו ופילאטוס" (1877) ואת "ישו במקדש" מ- 1879, כאשר ישו עטוף בטלית; ואת ציורו של מקס ליברמן (1935-1847), "ישו במקדש", מאותה שנה, ובו ישו הצעיר מתבטא בידיו בתנועות חריפות (תכונה "יהודית"). בראשית המאה העשרים, בטרם עלותו ארצה, עיצב שמואל הירשנברג (1908-1865) את ראשו של ישו כרב יהודי. בציור נודע אחר שלו מ- 1899, "היהודי הנצחי" (אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים), נמלט יהודי מבועת בינות לגופות וליער של צלבים מאיימים. עתה, עונשו של היהודי ממוזג בזיכרון הפוגרומים. א.מ.ליליין (1925-1874) רשם ב- 1903 יהודי על המוקד (בהקשר לפרעות קישינב), כשהוא מתבסס על דימוי הצלוב הנוצרי.

ההידרשות היהודית לדמות ישו בלטה יותר מכל בסדרת ציוריו של מארק שאגאל (1985-1887), בהם הוצלב המושיע הנוצרי בלב ליבן של רדיפות ופרעות נגד יהודים. ישו עוצב כאן כסמל לקידוש השם היהודי[3], או כסמל של הטלת אשמה בנצרות הרודפת. כך או אחרת, השימוש בדמות הצלוב יסודו במעבר החד מהעיירה היהודית מערבה אל לב התרבות האירופית, המזוהה עם תרבות נוצרית. תנועת ההשכלה שחררה את האמן היהודי מהחרדה מפני הנגיעה במוקצה הנוצרי.[4] משיכה יהודית אל הנוכריות הנוצרית, או שמא הוקעת הנצרות? פעם נוספת, האמביוולנטיות. עובדה היא, בכל מקרה, שרבות מאד מהיצירות העוסקות בשואה כוללות את דימוי הנוצרי הצלוב כסמל ליהודי המעונה. "צליבה לבנה" (1938), "צליבה צהובה" (1943), "הצלוב" (1944) ויצירות נוספות של שאגאל מייצגות את ישו כיהודי (בטלית או בתפילין, מלווה במשפט ארמי בתוך ההילה שלראשו, או לאור מנורת-הקַנים, או עם ספר תורה וכו'). מסביבו (ב"צליבה לבנה"), העיירה בוערת, בית כנסת וספר תורה עולים בלהבות, יהודי עם שלט-קלון על חזהו, סירת פליטים יהודיים ועוד. ישו צהוב עם הילה לראשו צויר מעל להמוני בני ישראל היוצאים ממצרים ("אקסודוס", 1966-1952, עיזבון האמן). דמותו של האמן הוא עצמו כצלוב הנוצרי כיכבה עדיין ב- 1971-1968 בציורו של שאגאל, "מול התמונה" (אוסף קרן מאכט, סן-פול, צרפת) הדואליות של היהודי כישו ושל הצליבה כארכיטיפ של שנאת יהודים בולטת לאורך מרבית היצירות הללו. [נציין, בהקשר הנדון, שב- 1984, בתגובה ספק-היתולית ספק ביקורתית-תרבותית, צייר יהושע נוישטיין (יליד 1940) בעטים צבעוניים על גבי רפרודוקציה של טבע-דומם צמד ציורים זעירים בנושא "ישו הירוק" (אוסף עופר לוין, ירושלים), כשהוא עונה ל"יהודי בירוק" של שאגאל ולצלוביו הנ"ל].

רקע עשיר זה של אמנות יהודית הנזקקת לדימויי הנצרות חייב היה לפעפע לאמנות הישראלית, חרף כל האמביוולנטיות הכרוכה.[5] ואכן, מעבר לליליין, הירשנברג או אבל פן (1964-1883), בבחינת ראשוני הציירים החשובים שהיו קשורים ב"בצלאל" ואשר נזקקו, כאמור, לדימוי הנוצרי, תתגלה הנצרות באמנות הישראלית [ואין הכוונה להזמנות ממוסדות נוצריים, כגון פרסקאות חיי ישו של משה טמיר (2005-1964), או ציורו של לודביג בלום – 1974-1891 –  את "הסעודה האחרונה"] בעיקר בשלוש פאזות נוספות: 1. אצל האמנים שעלו מגרמניה בשנות השלושים. 2. אצל אמני הסימול הלאומי משנות השישים-שבעים. 3. אצל אמנים משנות השמונים. בהכללה, שתפורט יותר בהמשך, ניתן לטעון, שבעבור ציירי שני המחנות הראשונים, הדימוי הנוצרי הוא ביטוי של אצבע מאשימה: הנצרות בבחינת זו האחראית לאנטישמיות ולשואה, אשר חלק נכבד מהאמנים הנסקרים להלן בפרק זה הם פליטיה (ארדון, מאריאן-בורשטיין, שמואל ב"ק, בזם, אוזיאש הופשטטר, הירש, פינס ועוד). אך, אין זה תנאי הכרחי: ברישומיו של יורם רוזוב (יליד הארץ) בסוף שנות השישים הוצלב יהודי על מגן-דוד. בעבור אמני המחנה השלישי (שבו נמקם אמנים דוגמת תומרקין, אורי ליפשיץ, גרשוני, ביאנקה אשל, מוטי מזרחי ואחרים), הדימוי הנוצרי הוא בעיקר מטפורה של סבל אישי וקיומי, אם כי לא בלבד: פסליו של תומרקין בנושא הצלבנים מטפלים בהקזות דם של מלחמות דת על ארץ הקודש; ציוריו של גרשוני מאחדים את סבלו הקיומי עם תודעת השואה והצלב הנוצרי; ועוד. נושא מורכב ומסובך הוא הנושא הנוצרי באמנות הישראלית.

                                 *

בסביבות שנת 1920 שימשו דימויים נוצריים באמנות הישראלית, הן כביטוי לאידיאה הציונית והן כביטוי לאידיאה של האמן הקדוש והסובל. הכוונה היא לציוריו המוקדמים של ראובן רובין. עמדתו ה"דתית אמנותית" דאז נתמכת במכתבים ששיגר האמן בשנות העשרים לידידו הפאריזאי, ברנרד ויינברג, ובהם מתוארת הזדהותו עם ישו ("…ציירתי 'ישו ושליחו האחרון', בד בגודל 1X1.10 מ'… בעבודה זו האחרונה טמונה כל מועקת נפשי בלי שום הבנה מצד כלשהו ובלי שביב של אור. מסמרי ידיו ורגליו של ישו הם ששורפים אותי ואת הייסורים שלי איש לא יבין…" – 27.5.1922). רובין של אותם ימים רושם רישומים של ישו, שחזותם הצרה והארוכה מושפעת מאיקונות ומדמויותיו המצוירות של פרדיננד הודלר, אך גם עשויה להזכיר את דיוקנו של רובין הוא עצמו. ב- 1919 צייר את "הפגישה" (אוסף "הפניקס הישראלי", תל-אביב): ישו ו"היהודי הנודד" יושבים משני קצותיו של ספסל הניצב על רקע הר. על כפות-ידיו של ישו – ה"סטיגמטה", סימני הצליבה, ובסמוך לו עץ פורח. ליד היהודי הכפוף עץ נובל. זוהי הפגישה המיוחלת בסוף ההיסטוריה: רק עם שיבתו של ישו יבוא הקץ לנדודי היהודי. האם הצהרת בלפור (1918) ועלייה שלישית (1919) הן האותות לסוף ההיסטוריה של הגלות היהודית? ההר שברקע מזכיר את "הדרשה על ההר", אך גם את הר חורב – שני מוטיבים שחלחלו אז לציורים של ראובן. ההשראה לנוף ההר והכפר שלמרגלותיו היא רומנית – נוף ילדותו של רובין. הפרחים המנצים בקדמת הציור הם פרחי ההתחדשות הציונית.

כמה חודשים אחר כך, צייר ראובן את "פיתוי במדבר" (אוסף מוזיאון תל-אביב). בציור זה, המתאר את האמן כאיש רוח המתגבר על פיתויי הבשר, ניצבת הדמות המרכזית, הד לדמות האמן, כנגד אישה עירומה השוכבת למרגלותיו, בעודו מוקף בשלוש דמויות ישֵנות, מעין "מתי מדבר" ביאליקיים. ניתן לומר, שציור זה יונק, בין השאר, ממסורת פיתויו של אנתוני הקדוש שבסאגה הנוצרית ו/או מהערכיות הנוצרית הבסיסית של התעלות הרוח על הבשר.[6]

ב- 1922, ערב עלייתו לארץ, צייר ראובן את "סעודת עניים" (אוסף מש' רוזנפלד, תל-אביב). כאן הושיב הצייר חלכאים ונדכאים סביב שולחן – ספק "סעודה אחרונה" של נידונים וספק סעודת גאולה של העניים הללו העתידים לרשת את המלכות הרביעית, כמובטח על ידי ישו בדרשתו על ההר. לצד סעודתם האחרונה, הכוללת מים, אבטיח ובדל-דג, נראה שושן צחור, פרח הבשורה על לידת המושיע. מכאן והלאה בציוריו המוקדמים, יאמץ רובין את השושן כסמל ההתחדשות הציונית. בדיוקן עצמי שצייר ב- 1923 (אוסף בית ראובן, תל-אביב) הוא אוחז בידו האחת שושן צחור ובידו האחרת צרור מכחולים, וכל זאת לרקע דיונות החול של תל-אביב.

חיבור אידיאי-אמנותי עז נוצר בין ראובן המוקדם לאורי צבי גרינברג, מי שהרבה לבטא בשירתו המוקדמת הזדהות עם הסבל הישועי, ובמניפסט מאותה עת אף זיהה את ייסורי ישו עם תמצית הביטוי האותנטי של המשורר. דומה, שראובן רובין שאב מאצ"ג לא מעט בנושא הזיקה הנוצרית וניווטה לשני הכיוונים של אידיאל האמן הקדוש והסמל להתחדשות ציונית. בטריפטיכון הענק של ראובן משנת 1923, "הפירות הראשונים" (אוסף בית ראובן, תל-אביב), מיוצגת החלוצה העברית כמדונה גותית העוטה גלימה כחולה הטיפוסית למריה. עוד נשוב להלן לציור חשוב זה.

                               *

ראובן לא היה הצייר העברי הראשון שנדרש לדימוי נוצרי. בחיתוכי עץ ברלינאיים של יעקב שטיינהרדט (1968-1887) מ- 1913 ("ישו", "פייאטה") נאתר זר קוצים לראש-ישו וקינה על מות המושיע, כולם מבטאים אימה וטראגיות, שהיו כה אופייניים לאקספרסיוניזם של תנועת ה"פאתטיקאים", אשר שטיינהרדט נמנה על מייסדיה בשנת 1912. אין להפריד אקספרסיוניזם זה של דימויים נוצריים מפוגרומים שנערכו נגד יהודים במזרח אירופה (1912-1911):

"ה'פייאטה' של שטיינהרדט […] שבוצעה במדיומים שונים, מייצגת את ישו כיהודי זקן ומוכה הגוסס בזרועותיה של מריה, אם יהודיה רחמנית. למרות שרבות מיצירותיו של שטיינהרדט מ- 1913, המשתמשות בנושאים יהודיים, הושפעו ממתקפה שהתנהלה נגדו ב'די אקציון', הטוען שהוא אמן יהודי יתר על המידה, קשורה ה'פייאטה' לייצוגיו את הפוגרומים מאותו זמן."[7]

לאורך עשרות בשנים, מיעט הציור הארצישראלי לקיים שיג ושיח עם הציור הנוצרי. אמנם, ב- 1926, בעודו יושב בברלין, עיצב יוסף בודקו (1940-1888) בחיתוך עץ את "היהודי הנודד" ניצב בסמוך לצלב-ישו, ממנו ניבטות רק רגלי הצלוב, אך היה זה מקרה חריג למדי. אנו זוכרים גם את זיקתו של ראובן רובין, וכזה הוא מוטיב הצליבה ברישומי הפחם הירושלמיים של ליאופולד קראקוור מתחילת שנות הארבעים. באלה שב וחזר דימוי הצליבה כווריאציה על דימוי העץ הגדום:

"הגדם המפוצל מתקשר מבחינת התוכן והצורה לישו הצלוב […] ברישומי העץ הגדוע שאולה צורת העץ מן הדפוס הצורני של ישו הצלוב על עץ."[8]

במהלך שנות החמישים, מתוך זיקה לאקזיסטנציאליזם שהדיו החלה להגיע לארץ מהגדה השמאלית של פאריז, בעקבות קאמי, סארטר ועוד, קם דור חדש של צעירים ישראליים – "דור העשור" – שהחלו לבטא, מתוך הזדקקות לסמל הצלב, את המצב הקיומי האנושי כמצב של סבל ואת היותנו נידונים למוות במו היוולדנו. מריאן מארינל(1955-1932) , צייר שהיה מקורב למשוררי חבורת "לקראת" (נתן זך, אריה סיון, משה בן-שאול ואחרים, שהניפו את דגל ה"אני" כנגד ה"אנחנו" הממלכתי), גדש בצליבות עצמיות את רישומיו מתחילת שנות החמישים (ראה דוגמא באוסף עופר לוין, ירושלים). אביגדור אריכא (2010-1929) צייר ב- 1953 צלבים וסולמות בציור שמן בשם "בין הסולמות: למרגלות ישו הצלוב, זוג מחותנים ושושביניהם, סולמות צליבה ריקים וילד מטפס על סולם ומשחק בבלון. דן הופנר (2001-1922), שלימים ניהל את "בצלאל", ובדומה לציירים המוזכרים בקטע זה בגר את "בצלאל החדש" (של מרדכי ארדון, צייר שצלבים וסולמות הופיעו בציוריו, וראו להלן), עסק אף הוא בציוריו משנות החמישים במוטיב החוזר של הצליבה.

הרשימה ארוכה והיא נמשכת מאז ועד שנות השמונים, כאשר אמנים שונים ממגמות ומגילאים שונים מבטאים את הסבל הקיומי במונחים של דמות הצלוב. כך במחצית שנות החמישים צייר אבשלום עוקשי (1980-1916), איש "אופקים חדשים", צליבות במסגרת סדרת ציורי "התחייה", שבהם ביקש לייצג את תחיית עם ישראל מהשואה. ועוד: הצליבה הברוטאלית את החיות בתחריט של מרדכי מורה מ- 1969, "טבח החפים מפשע" (עם השאלה היהודית, "לאן?", ממקורה של אחת הציפורים המוצלבות) היא ביטוי מאוחר לעיסוקו החוזר של מורה מאז 1960 בצליבה קיומית ויהודית. מ.מורה מאחד בסמל הצליבה סבל אישי (דיוקנו העצמי מופיע מתחת לעטלף צלוב) עם סבל קיומי כללי ועם סבל יהודי היסטורי. בתחריטו מ- 1961, "ציפור צלובה", נגלה ציפורים על סולמות צליבה, אחת מהן צלובה באכזריות יתרה, בסמוך לה רישום מתיילד של ילד צלוב ומתחת לו רישום של אישה מתייפחת. המילים "ישו" "INRI" ו"מלך היהודים" פזורות סביב. ב- 1968 כבר נמצא את תחריט "היהודי הנודד", בו ישיש יהודי צלוב תלוי מעל לאופָן-לוליין  קרקסי. מתחת, חיות טובעות בים ומילים מלוות: "ממעמקים קראתיך ה'…"

ב- 1961, בציור בשם "אור אחרון", המהווה המשך לסדרה המייצגת נופים דרמטיים באזור סדום, צייר צבי מאירוביץ (1974-1911), איש "אופקים חדשים", בשפה מופשטת את ישו עם טלית ועם נזר קוצים לראשו, כמו הוטמע בנוף הפראי והאכזר של אתר יום הדין. מאירוביץ היה אמן שתר אחר מעמקים רליגיוזיים בטבע ומחוצה לו, ומוכרים לנו מספר רישומי דיו המייצגים דיוקנאות-עצמיים שלו בדמות ישו.

ב- 1972 יצר אורי ליפשיץ (2011-1936) תחריטים פורנוגרפיים בוטים, שבהם חזיר משגל קדושה, צלב ענק תקוע כאבר מין זכרי בפתח הנקבי, אדם הנושא את אברו על כתפו כצלב (בכתב-מראָה רשם ליפשיץ: "פרקים נוספים מחזיונות יוחנן. בעצם, כל מה שדירר ז"ל לא מצא לנחוץ מטעמים של נימוסיות ויראת מים לצייר. ועוד כמה גאונים."). יונת רוחו של ישו הפכה אף היא לאבר מין מעופף, בעוד של"סעודה האחרונה" נוספו סצנות סוערות מתחת לשולחן… בקטלוג לתערוכת ליפשיץ ב- 1972, כתב אדם ברוך:

"איש מגלה עצמו על הבד; הוא דומה יותר ויותר לישו, חגור חגורת בד, פנים קלאסיות, ידיו פרושות לצדדים, כאביו אומרים אהבה. את מי הוא מרמה? אם הוא יוציא קולו יהיה זה קול רגיל בתכלית. או איש נזיר כורע על ברכיו, הוא הסועד האחרון בסעודה האחרונה. מאז חשיכה ירדה על האדמה. האחרים הפכו לקדושים, ללוויית-חן לצוואר המושיע […]. בראש השולחן ישב הגנב בר-אבא […] והמלאכים כתמול שלשום, עד שתעלה שוועתם מבקר, מאוננים. ואתה? והם?…"[9]

אוזיאש הופשטטר (1995-1905) צייר בשנות השמונים בצבעי מים קודרים דמות טראגית של צלוב הצונח בחלל ריק. בציורי הטוש והאקוורל של הופשטטר מבוטאת פרשנות אקזיסטנציאליסטית למיתוס הנוצרי:

"מאחר שהוא אקזיסטנציאליסט, מעניינת את הופשטטר הפייאטה, לא כמאורע דיאכרוני, אלא כחוויה סינכרונית. ההורדה מהצלב היא הורדתי אני מהצלב, והסבל – סבלי שלי. הפייאטה […] היא סמל של אהבה, יותר משהיא סמל נוצרי."[10]

תשובתו האישית (והיהודית?) של הופשטטר – יליד פולין (1905) שהיגר ארצה מווינה ב- 1957 רדוף בלהות שואה –  לנצרות היא בהיפוך נס התחייה והעלייה לשמים: ישו שלו צונח בריקנות קיומית ותיאולוגית. ואכן, באורח פרדוקסאלי, הופשטטר, וכמוהו האמנים המוזכרים קודם, השתמשו בדימוי של הצלוב על מנת להמחיש גורל אנושי מר ואבסורדי – עולם ללא אלוהים (אידיאה שנרקחה, אמור, במטבח האקזיסטנציאליסטי).

ב- 1974 נטל מוטי מזרחי (יליד 1946), שבגר זה עתה את "בצלאל", צילום גדול של דיוקנו העצמי ונשא אותו על כתפיו, בעודו צועד על קביו לאורך "דרך הייסורים" בעיר העתיקה בירושלים. מוטי מזרחי הציג את עצמו כישו חדש, ממזג את סבל נכותו עם ה"צלב" הנוסף של נטל דימויו העצמי. מאוחר יותר, כאשר יישב בתנוחת צליבה במיצג שלו ("מיצג 76", בית האמנים, תל-אביב)  ושערו משוח בשמן, כבר סימל מוטי מזרחי צליבתה של ממלכתיות ישראלית. אך יהיה זה משה גרשוני שיעשה שימוש קיומי-תיאולוגי ואף היסטורי-ישראלי מטלטל ומשפיע בפאסיון הישועי.

ראשית מפגשו של גרשוני (יליד 1936, כאמור) עם הנצרות בתערוכה בשם "בנדיקטוס", שהציג ב- 1974 בגלריה "יודפת" בתל-אביב ובה נמצא הצופה מסיט מסכים קטנים כדי לקרוא שורות מתוך ה"מיסה". חוויה "נוצרית" זו נענתה (בבחינת מתח בין תרבות נוצרית לתרבות יהודית ובין אירופה וישראל) בצילומי אבי האמן מימי עלייתו ארצה ב- 1929. בסוף שנות השבעים כבר הציב גרשוני על רצפת מוזיאון תל-אביב 150 צלוחיות עם משקעי נוזל אדום דמוי-דם, סידרן בצורה המרמזת על צלב קרס ורשם בסמוך להן את המילים (מתוך "מתיאוס פאסיון"): "הדם שלו הוא האדום שלי". "שלו", משמע – ישו. בשנות השמונים הכין משה גרשוני סדרת ציורים מקופסאות נעליים, שנפרשו לצורת צלב ונשאו עליהן דימויים של דם ושואה, פרחים נובלים, ציטוטי תנ"ך ועוד. הצליבה בעבודות אלו קשורה במות הבנים (כולל "מותו" של האמן-הבן הוא עצמו) ובראיית החיים והקיום כחוויה שבסימן ייסורים וקורבן. אין להכיר את יצירת גרשוני של שנות השמונים ללא הנוכחות החריפה של דימויי הצלב. בציור מ- 1982 הופיע הביטוי התנ"כי, "אדמוני עם יפה עיניים" (המתייחס, כידוע, לדוד, אבי שושלת המשיח, אשר גם הנצרות מתנאה בה) לצד שני צלבים, שהם גם גלגולי ברושיו של ואן-גוך, אמן מיוסר אחר. ארוס (של יפה-העיניים), תנאטוס (צליבה), ייסורים.

ב- 1980 רשם מיכאל סגן-כהן את דמות עצמו כישו הצלוב:

"באחד הניירות רשום צלב תלת-ממדי כבד, ובתוכו עומד מיכאל-ישו כשידיו צמודות בנוקשות לצדי גופו. מעל ראשו של מיכאל, בדיוק במקום המיועד לכתובת INRI  […], מופיעה כתובת אחרת המתחרזת עם INRI  בצליל: 'כי חטאת קסם מרי'. מקור הכתובת בשמואל א', ט"ו. […] הפסוקים שמיכאל שם מעל סצנת הצליבה של ישו מלך יהודים, נוגעים אפוא למלך היהודים הראשון [שאול/ג.ע] ולקריאת הנביא כנגד הקרבת הקורבנות, שתוצאתה מאיסה במלכותו. ההפניה לישו, הקורבן האולטימטיבי, ולמעשהו, מתבקשת. […] הפשע של אי-ציות כמוהו כעבודה זרה, כמוהו כחטא הקסם, כאמונה בקוסמים. אלא שבתוך הצלב עומד מיכאל שמפעיל מרי, שמסרב להניף ידיו לתנועת הצלב, להפוך לקורבן; והכתובת שונתה בתוכנה על ידי שינוי פיסוק: במקום המקור 'כי חטאת – קסם מרי', כתב מיכאל 'כי חטאת קסם – מרי; […] החטא הוא ההיקסמות מהצלב, ויש להגיב על האפשרות הזו במרי, באי-ציות."[11]

ב- 1984 ביטאה ביאנקה אשל-גרשוני (ילידת 1932) (עד לא מכבר, רעייתו של משה גרשוני) את כאביה הנשיים בדמות תבליט  ענק של גבר עירום צלוב, שאבר מינו זקור. תמונת עצמה כ"איקונין" המדונה, שימוש איקוני מרובה בזהב ואדום, נקיטה שכיחה בצלב ובצלוב, בדימויי "פוטי" (מלאכים) זעירים, בכבשה, ביונה ואפילו בעץ התמר – אטריבוט האל והמארטירים הנוצריים – כל אלה ואחרים מתפקדים ביצירתה של ביאנקה אשל-גרשוני כמטפורות מנוגדות של טוב ורע, של ייאוש וגאולה: הכבשה כאידיליה וכקורבן, הצלוב כקורבן וכלידה מחדש, היונה הפצועה כשניות של ישועה ופגיעות, וכיו"ב. המיתוס הנוצרי משרת את הביוגרפיה הפרטית של האמנית, שיצירתה – בימות-ייסורים תיאטרליות ודקדנטיות, המעוצבות בחומרים אורגנייים ופלסטיים, רכים וקשים (נוצות, פרוות, פרחים, בובות וכו') ועתירות מראות ארוס, גן-עדן ו..קבורה  – הושוותה לפיסול רומנסקי, לרליקוויות (שרידי הקדושים) ולאמנות ימי הביניים בכלל (בעיקר, המתח שבסימן השטן והשאול).

בכל הקשור למבע הקיומי האישי-אוניברסאלי, יצוין גם ציורו מ- 1987 של אסף בן-מנחם (צייר ירושלמי לשעבר, יליד 1940, המתגורר ויוצר בהולנד), "יצחק מתאבד בבטן אמו", בו הוצג יצחק צלוב-זרועות בתוספת צלב כחול המסומן עליהן. בנתיב זה של ביטוי אישי, המגייס את המיתוס הנוצרי כסמל, פסעו לא מעט אמנים צעירים בישראל.[12] מהם נציין את יהודית לוין, שבציור על קרעי דיקט נדרשה למיתוס הנוצרי של ה"פייאטה" כסמל למצב קיומי ונפשי אישי:

"אין יצירה שאיננה מכילה את הניגוד בין העולם החי, החושני והפעיל, לבין הדמות המתבוננת בסצנה שמופיעה כילד או מלאך, שהיא בת דמותה של האמנית. העובדה שהעבודות מתארות גברים בלבד (גם 'הפייאטה' חורגת ממסורת התיאור של מריה האבלה על ישו ומופיעה כגבר, אדום כדם, מחבק גבר אחר, כחול כמו נהר), מחזקת את התחושה של מתבוננת בעולם שמחוצה לה […]. דמות צעירה מנסה לפענח את העולם […] ניגוד וקרבה בין חולשה וכוח…"[13]

                               *

כבר בעיצומם של ימי השואה באה לאה גרונדיג (אז פליטה בירושלים) חשבון עם הנאצים ועם הנצרות: ברישום דיו המסיים את אלבום רישומיה, "בגיא ההריגה", תל-אביב, תש"ד, אנו רואים גבר בעלת חזות היטלרית צלוב על מוט גבוה כשהוא עטוף יריעת בד גדולה ועליה צורת צלב-קרס, בעוד למרגלות המוט ערימה גבוהה של גופות קורבנות יהודיים. "לדראון עולם!", קראה הציירת לרישום. אך היה זה בעיקר מאז תחילת שנות השישים (ימי משפט אייכמן) שאמני השואה הישראליים חשבון עם הנצרות. ביצירתו הטריפטיכונית של מרדכי ארדון (1992-1896) מ- 1965, "מחווה לירושלים", נאתר סולמות רבים המזדקרים אל תוך השמים, וביניהם סולם נפול וסולם נוסף המוביל אל ראשו של צלב, שבו נעוצים עדיין מסמרי הצליבה. בגרסה נוספת של הטריפטיכון, "בשערי ירושלים" (1967), נוסקים המוני הסולמות כמי שמתרגמים את סולם הצליבה לסולם המלאכים של חלום-יעקב", עונים לטרגיות ההיסטורית של ירושלים באופטימיות של אאופוריית הניצחון במלחמת ששת הימים, ולא פחות מכן – "מייהדים" את ירושלים של הצלב. אכן, ביצירת ארדון נושא הסולם את המשמעות הדואלית של סולם הגאולה שראשו בשמים ושל הסולם הטראגי של ההורדה מן הצלב. הצליבה היא יהודית והדם הוא דמם של קורבנות השואה. סולמות ליוו את יצירת ארדון: ב- 1957 עוצב סולם בשוליים ימיניים של הציור, כשמשמאלו ציור מתיילד של ראש עם צלב מעל ראשו ורכבת אופקית. ציפור מתה בתחתית הציור מאשרת את אסון השואה המסומל בציור ואת זיקת הסולם לצלב הקטן שלידו. לא אחת בציורי ארדון מ- 1962, דמותו של דחליל-עץ ממירה את דמותו של הצלוב, דוגמת "הדחליל השיכור", בו מתפקדים שני סולמות כרגליו של הדחליל הקורס. בציור מוקדם הרבה יותר, "שרה" (1947), שנושאו עקידת יצחק, ניצב אברהם המיניאטורי ליד מזבח עם סולם שמוט על הקרקע, עת שרה המונומנטאלית זועקת במרכז.

שניותו הסמלית של הסולם – כגאולה שמימית וכקינה על קורבן – חוזרת בציורו הטריפטיכוני של שמואל ב"ק (יליד 1933), "הנוסע" (או "הנוסעת"): כאן, דמות מלנכולית (שבמסורת "מלנכוליה" של דירר מ- 1513) – דמות זכרית-נקבית של אמן רנסנסי, יושבת בבית קברות של העיירה היהודית החריבה. סולמות שיורדים לתוך קבר אומרים את שבר השואה.

יוסל ברגנר (יליד 1920), גדל בוורשה, היגר לאוסטרליה ב- 1937 עם אחותו ועלה ארצה ב- 1950. ב- 1971 הוא צייר ציור המתנשא לגובה של 3.25 מ'- "הליצן העצוב" – המגלם את הילד הצלוב, את הבן, הוא עצמו (השוו לחיתוך העץ של יעקב פינס, "ליצן עצוב" מ- 1961. פינס, נוסיף, גם יצר ב- 1957 חיתוך עץ גבוה וצר של "ישוע"). ביצירתו של ברגנר מ- 1972, "לאחר ההצגה", עמוד עץ דמוי צלב ממוסמר, ועליו פיסת בד שכמו הוסרה מחלצי ישו. מסביב לצלב כיסאות ריקים וכלי בית, המסמלים גלות. זוהי צליבתם של הגולים. בציור "המרכלים" (1973), מתגודדים כלים נודדים שנותקו מביתם, כאשר על עמוד משמאל צלובה אחותם – הפומפייה. פומפיות הוצלבו בציורי ברגנר, בין אם על מוט אחד ("המרכלים", 1973) ובין אם על שלוש מוטות ("היושבים על המוט", 1971), כפי שעמוד הצליבה צויר בערומו ועליו רק מגבת ("לאחר ההצגה", 1972). וריאציות על "הסעודה האחרונה" של דה-וינצ'י חזרו ביצירת ברגנר מראשית שנות השבעים. כולם מבטאים "צליבתו" של עולם ילדותו האבוד ושל מרחב יהודי שלם. חפצי המטבח המוצלבים הם ביתו והם הבית היהודי בכלל, חלוץ צלוב ("חפירה", 1978) אף הוא פליט יהודי שלא זכה לחוף מבטחים.

מה שנראה כשימוש מושאל בצליבה כסמל פרטי ולאומי של סבל, מתקשר לאידיאה היהודית של הוקעת הנצרות. בראשית שנות השישים, שב ברגנר מסיור בספרד וממפגש עם גדולי הציור הספרדי:

"נוספה על כך תחושה חריפה של אנטישמיות שנצטרפה מן המראות העזים של ציורי הצלוב שהעירו את פחדי ילדותו בעיירה הפולנית […]. בבתי הכנסת היהודיים שהפכו לכנסיות […] הדהדו אימי האינקוויזיציה…"[14]

 

בהתייחסה לסדרת ציורי צליבות של ברגנר שנוצרו לאחר ביקוריו בספרד, כתבה כרמלה רובין:

"בציורים דרמטיים גדולי ממדים של פומפיות על עמוד תלייה, ליצן צלוב או 'אחרי ההצגה', שאקלים דתי טבוע בהם, זיכרונות הילדות שבים ועולים, מתחברים אל חוויית הביקור באתרים הנוצריים טעוני ההיסטוריה היהודית של ספרד. את הפומפיות המחוררות שנועדו מעצם מהותן לפצוע, ברגנר מדמה ליהודים – 'סובלים וגורמים סבל'; הן תופסות את מקומם של הצלובים בציוריו 'הנוצריים' ומביאות עמן אל המיתולוגיה הנוצרית את הנופך היהודי. הנוצרי הצלוב נתפס באמנות היהודית כישו היהודי המעונה, ואין מקום כספרד המתאים לחוות את הסבל היהודי ואת אימי האינקוויזיציה מחדש. […] קו האופק הנמוך והשמים הקודרים והסוערים ברקע […] – יוצרים בהשראת ציורי אל-גרקו מעין כיפת שמים המסוככת על במת ההתרחשות כתקרה גותית שבשאיפתה לגבהים מבליעה בחלל הכנסייה את 'יראת השמים'…"[15]

ב- 1967 הכין משה הופמן (1983-1938), בוגר "בצלאל החדש", מי שניצל כילד מרכבת ההשמדה עם אמו, עשרה חיתוכי עץ שעסקו בשואה. באחד מהם נראה יהודי מוזלמן מורַד מצלב בידי קלגס נאצי. בחיתוכים אחרים יהודי נצלב על גדר תיל של מחנות ריכוז, או צלבים שבורים מוחים נגד אירופה המזוהה עם הנצרות.

מריאן (פנחס בורשטיין) (1977-1927), יוצא שואה ובוגר "בצלאל החדש", שחי כל חייו כצלוב עד להתאבדותו בניו-יורק, צייר ב- 1971 את "דמות עם מצנפת של חשמן"  וב- 1975 צייר "צלב" – צלוב מעונה, נוטף ומקיא דם:

"ב- Ecce homo המופיע ככתובת בציוריו וכן בשם הסרט האחד שעשה, ביקש לקשור את המרטירולוגיה שלו בזו של יהודי אחר…"[16]

שנה קודם לכן, כשהציג את עבודותיו ב"גאלרי דה פרנס", התראיין ליוסף מונדי וסיפר:

"אני נוסע לעתים קרובות לספרד […]. המטאדור הוא קורבן ותליין, וישו. כן, ישו היה גם קורבן וגם תליין. כשעמד על הצלב ידע כמה אנשים ייהרגו בגללו. הוא ידע זאת […]. ההבדל בין היהודים שנרצחו במחנות הריכוז לבין ישו הוא שלישו אמרו והזהירו שסופו יהיה רע ומר והוא הלך אל הצלב בהכרה מלאה. ואילו היהודים שנשחטו לא ידעו עד הרגע האחרון שיושמדו. עשיתי הרבה רישומים על ישו בשביל הרופא שלי. ישו היה עני. אידיוט כזה על הצלב."[17]

 

ביצירתו של מירון סימה (1999-1902) נמצא את "ישו של מחנות ההשמדה", ציור גואש מ- 1962 המאוכלס בפנים של מעונים. הציור נוצר על רקע משפט אייכמו (אשר סימה הרבה בתיעודו הרישומי), אחד משתי גרסאות. סימה צייר את ישו עם גדר תיל (מחנות ריכוז) לראשו, כתחליף לנזר הקוצים. פניו של ישו הושפעו מדיוקנן המיוסר של אחד הצופים במשפט. שאר הדיוקנאות צופות קדימה ואף הם מקורם בצופים שנכחו במשפט אייכמן שב"בית-העם" הירושלמי.

שנת 1962 – החוזרת בדברינו כשנה משמעותית לברית בין הדימוי הנוצרי והשואה – הייתה גם השנה בה עסק אהרון כהנא (1967-1905) ( בציוריו במוטיב השואה בהקשר חסימבוליזם הנוצרי, ואף זאת בהקשר למשפט אייכמן. באותה עת, יצר האמן את סדרת ה"מרטירים" (המעונים) שלו. בתחילה, היו אלה גופות מעונים עטורי קוצים, בהם הוכחדו סימנים אנושיים. מאוחר יותר, הפכו מעונים אלה לצורות טהורות המתעלות לדרגת סמל. עדיין ב- 1969 נוכל למצוא את "הנגאל" של כהנא – ציור שמן ובו דמות מופשטת בצורת צלב. זוהי גופת אדם, אשר ראשה וזרועותיה קטומות על ידי מסגרת הציור. שואה ונצרות עדיין אחזו זו בזו.

באקוורלים השחורים של יוסף הירש (1997-1920) נערך לישו ולנצרות משפט פילוסופי, החורג מהטראומה של השואה, גם אם לבטח כרוך בו. הצייר, יליד גרמניה, אשר נמלט ממנה בשנות השלושים ולמד ב"בצלאל החדש", שב לא אחת אל מוטיב הצליבה. בתחילת שנות השישים רשם בטוש מרתף גותי מתמוטט, בו מוצלבת דמות גרוטסקית לקול מצהלות ריקודים ותזמורת של נגנים גרוטסקיים לא פחות. בשנת 1976 רשם הירש בטוש את "נגריית הצלבים" (אוסף עופר לוין, ירושלים), בהחזירו אותנו למרתף הגותי, בו מוצלבים בני אדם ומותקנים צלבים נוספים. הגותיקה המתפוררת היא הנצרות המעורערת בידיו של הירש; צלוביה הקדושים הם הד ותגובה לדמויותיו הפגומות פגימה קיומית בציוריו האחרים. כי הירש הבחין בין סבל אנושי כהכשרה לחיים (כך היהדות, לתפיסתו) לבין סבל שבסימן גאולה אלוהית (כבנצרות).

יעקב פינס, שיצר ב- 1946, כזכור, את חיתוכי העץ של "אפוקליפסה" ואימץ לא פעם את דימוי הצלב ליצירתו, צייר בין 1971-1962 ציור שמן גדול-מידות, "קדושים ושוטים" שמו. מבנה טריפטיכוני לציור: במרכזו – הצלבתו של קלף-מלך. בצד שמאל – "הערצת הדחליל" (שבמבנה צלב). בצד ימין – "מצעד השוטים". לקדושי החלק המרכזי של הציור חזות נוצרית וזו מקנה לציור כולו אופי "נוצרי" אלגורי (החייב, כפי שיכולנו ללמוד, לאוצר הדימויים האלגוריים של מרדכי ארדון).

                                 *

לא אחת, גיוס הדימוי הנוצרי לזיכרון השואה התקשר לנקיטה אמנותית בנושא עקידת יצחק. מרדכי מורה, למשל, הזכור לנו כמי שהרבה בשנות השישים להידרש לדימוי הצליבה של חיות בהקשר אקזיסטנציאליסטי, נשא עמו את הצלב אל תחום הנושא היהודי, ולאורך שנות השמונים יצר בהשראת השואה שורה ארוכה של דמויות יהודיות מעונות על צלב. בציורו מ- 1987, "יצחק נושא את עצי עולתו", חובש יצחק כובע של אסירי המחנות, נושא את עצי עולתו כצלוב ומאחוריו סולם.

ואולם, זיווג העקידה והצליבה באמנות הישראלית לא הוגבל לנושא השואה, וגם לא להקשר של "המצב האנושי". כי מוטיב העקידה צומח באמנות הישראלית לרקע מלחמות ישראל לדורותיהן, כאשר מרבית האמנים הישראליים מתכחשים לאיל ולמלאך המושיעים. שלדידם, העקידה כושלת – יצחק מוקרב לקורבן, דבר העשוי להסביר את זיווג העקידה עם הצליבה.[18] כגון במקרהו של אלי שמיר (יליד 1953), שצייר ב- 1985 את אברהם, שרה ויצחק, כאשר זה האחרון נושא את עצי העולה במבנה של צלב לרקע נוף עמק יזרעאל, נוף ילדותו ומגוריו של האמן. וכך, גם שמואל בונה החיפאי (1999- 1930) הרבה בשנות השישים-שבעים בציורי עקידה (ב"היהודייה מקסטיליה", ציור מ- 1960, נראית יהודיה מוצלבת על המוקד ולמרגלותיה אנשי דת נוצריים המניפים לעברה את הצלב על רקע קתדראלה), שהמאוחרים שבהם כבר הגיבו למלחמת יום הכיפורים. באחד מאלה, צייר בונה טריפטיכון גדול-מידות שבו איחד את הדימוי של עקידת יצחק עם הצליבה (כולל הסולם), בה גם נוכחת מריה (ראה, להלן, בסיום הפרק "המאדונה והבן שלנו", עיון מקיף בציור זה).

                                 *

מגמה נוספת, שבגינה נדרשו אמנים ישראליים לדימויי הנצרות, קשורה בהבטחת האהבה השמימית מטעם ישו ושליחיו, פאולוס בראשם. ככל שהתמסרה האמנות המודרנית אל האידיאה של אובדן האהבה – קרי, בדידות וניכור – כן נמצאו בישראל מי שציטטו את הבטחות ותביעות האהבה של פאולוס הקדוש. כך, במחצית השנייה של שנות השמונים, ציטט משה גרשוני מתוך "האיגרת אל הקורינתים" של "הברית החדשה" ורשם בציורו: "והגדולה שבהם היא האהבה". כמי שעבודתו שמאז 1979 עומדת בסימן כאב קיומי-תיאולוגי עמוק ושוועה לאהבה – נזקק גרשוני בציורו לציטוטים מכתבי הקודש היהודיים, אך גם לא ויתר על ציטוט טקסטים נוצריים פאולוסיים. בדומה, גם אלי בנאקוט, צייר מאשדוד, גודש את בדיו בכתב יד נזיל ואקספרסיבי, אשר כולו ציטוטים מ"האיגרת אל הקורינתים".

יגאל תומרקין (יליד 1933), פסל וצייר שמצמיח את אמנותי ממעמקי התרבות האירופאית לדורותיה, אינו חדל לצלוב את עצמו מאז שחר דרכו האמנותית. ב- 1990, במאמר לקטלוג תצוגת ה"רקוויאם" של יעקב דורצ'ין בבייאנלה בוונציה, כתב:

"מי כמוני יודע מהו רקוויאם, ומהו כוחו של צלב: ראשוני, אנושי, דחלילי, מאיים, מוחק. צלב, לא רק לצליבתו של ישו, צלב האָנק המצרי דמוי זכר, צלב המוחק הכול של מאלֶביץ'."[19]

כבר ב- 1961 יצר תומרקין את תבליט האסמבלאז', "מחווה למתיאס גרונוואלד" ובמרכזו דמות הצלוב. בתבליטים אסמבלאז'יים נוספים מאותה תקופה, רמזו "החתמות" אדומות של כפות ידיים ו/או נקיבה/קריעה של הבד כהד לדקירת הרומח הרומי בגוף ישו – על דימוי הצליבה. ב- 1965 יצר תומרקין את הפסל, "דיוקנו של האמן כקדוש מעונה", בו מופיע ראשו יצוק בארד, כמו מונח על צלחת, כראשו של יוחנן הקדוש. באותה שנה יצר את "טריפטיכון למיסה שחורה", בו צירף מספר ראשים זועקים ודוממים ביחד עם אברי חיה שחוטה, גלגלי שיניים (כמושאי עינוי של הטכנולוגיה המודרנית) ועוד. אלה הם אך שמץ מטיפוליו הרבים של תומרקין בנושא הנוצרי, שבמרכזו הידרשותו החוזרת לציור הצליבה בכלל וזה של גרונוואלד בפרט. ב- 1973, בעקבות מפגשו השני בקולמאר עם יצירת מופת רנסנסית-גרמנית זו, כתב:

"מתיאס, אינני מתכוון לחלק לך ציונים. באתי לכאן לראות יצירה שליוותה אותי כל חיי. באתי לראות את מקור הכוח, את הדינאמו של האקספרסיוניזם האמיתי (לא הגרמני!), את האנטי-דת בהתהוותה, את זעקת האנטי-כריסט. באתי, גרונוואלד, להיווכח במה שראיתי בספרים. וירדתי על ברכי. פה מתבלבלות כל אמות המידה, כאשר חומר הופך לייסורים, והדם אינו אלא צבע רענן לעד. כאן צורה היא רוח הולכת ובאה. הנוצרי – עיניו ברצפה, לא בשמים. הטירוף הוא שפוי והסבל אינו אלא ציור מתוכנן וממושמע להפליא. מעגל הקוסמוס נסגר. איני מוסיף דבר. קולמאר. 8 בספטמבר, 1973, מול מזבח איזנהיים."[20]

האמת היא, שהמעגל לא נסגר. הצלוב המשיך לרדוף את תומרקין, וכשיצר בעקבות מלחמת יום הכיפורים את רשומיו ל"קרב העיוורים והחזירה", הוא עימת את סיפורו של פון-קלייסט עם דרך הייסורים של ישו:

"הקיסר מקסימיליאן והאבירים – הרי זו התקופה של גרונוואלד. מתיאס, זה היה אמן של אנטי – אצלו הכל פרוטסט [..] מי רוצה ישו כזה בכנסייה?! הדרך של איזנהיים הייתה דרך של מתרפאים, מוכים ונאלחים – גרונוואלד צייר להם ישו כמותם. כשאתה רואה את ישו מלא הקוצים, המוכה והכואב – זה כאילו אתה רואה את אותו קבצן עיוור שמנסה לקום אחרי שחטף מכות גם מהקולגות שלו וגם מהחזירים."[21]

צליבות המשיכו להופיע בשנות השמונים גם בפסלים שתומרקין הציג במרכז התיאטרוני בנווה-צדק ("צליבה בדואית", במספר גרסאות): ענפים, בדים, לוחות וקורות פלדה, אדמה ועוד הרכיבה פה מבני צליבה, שעימתו מיתוסים דתיים ומציאות היסטורית מקומית, צלבנים וישראליים בעיקר (הנושא הצלבני וקרב קרני חטין הוא נושא ותיק ועשיר בפני עצמו ביצירת תומרקין עוד מאז ראשית שנות השבעים) כאופן אמירה ביקורתית על יחסי חלום וממשות בחברה ובהיסטוריה הישראלית.

תומרקין, ניתן לומר, מאחד בדימוייו הנוצריים את שלל הנושאים וההיבטים שאותרו לאורך הפרק. שואה? כבר ב- 1961, בדפדפת שליוותה את התערוכה שהציג בבית הנכאת הלאומי "בצלאל", ירושלים (חלקה בנושא הצליבה), שילב האמן צילום של יהודים מובלים בקרונות המוות. עקידה? ב- 1981, נקט בדימוי צליבה, בסולם ובבדי אבל מוסלמיים הקשורים לענפי הצלב. בחלק מהעבודות הללו גם שילב את הפסוק "ואיה השה לעולה", ובזאת הציג את שילוש הדתות האברהמיות כשילוש קריטי וקטלני לגורל הארץ. אקזיטנציאליזם? המוטיב המחוזר של האמן המיוסר, השחוט, המוצלב – שב ומבטא ביצירת תומרקין תפיסת קיום רווי אומללות שבסימן השפלה ועינוי.

                                  *

הצלב, כידוע, הוא צורת יסוד התומכת בקומפוזיציות רבות גם ללא האסוציאציה לצלב מגולגותא. המתח בין צורת צלב לתוכן הצליבה פתוח לפרשנויות, אך במקרה בולט אחד באמנות הישראלית שימש עצם המתח הזה כנושא, והכוונה לעבודת הקיפול והקריעה בנייר שיצר יהושע נוישטיין ב- 1978, "As in Over and Out". שם העבודה מתאר את הפעולה שבראה אותה: נייר, שרוסס באקריליק שחור וקופל לארבע, נתלה על הקיר, כאשר שוליו מימין ומלמטה נקרעו ונפרשו על המשך הקיר ביוצרם צורת צלב שחור קרוע. לכאורה, אקט נוסף של הסתרה וחשיפה, הבורא צורה גיאומטרית-מינימליסטית.[22] אלא, שהרקע היהודי המסורתי של נוישטיין (לימודיו בישיבה בניו-יורק, ולאחר מכן ב"ישיבה יוניברסיטי", שם) אינו יכול להיוותר אדיש לצורת צלב. בהתאם, ניתן, ואולי ראוי, להרהר במתח שבין ההסתרה (הסתר-הפנים של האל היהודי?) לבין הגילוי (הולדת הצלב כדימוי חזותי) כמתח אידיאי בין-דתי. אפשר גם, שהשוליים הקרועים של הצלב מהדהדים את מושג ה"קריעה" היהודי כמושג אֵבל.

 

 

 

 

 

 

 


[1] אמיתי מנדלסון, "נביא בעירו: יצירתו המוקדמת של ראובן רובין 1923-1914", מוזיאון ישראל, ירושלים, 2006, עמ' 84.

[2]

Z.Amishai-Maisels, "The Jewish Jesus", Journal of Jewish Art, Vol.9, 1982,  pp. 84-104.

וראה גם:

A.Kampf, Jewish Experience in the Art of the Twentieth Century, Bergin & Garvey Publishers,Mass., 1984, p.203 (note 1).

[3] שם (א.קמפף), עמ' 12.

[4] שם, עמ' 13-12.

[5] לא לחינם שולבו מספר אמנים – מהירשנברג ועד תומרקין, גרשוני, יהושע נוישטיין, ביאנקה אשל או מוטי מזרחי – בתערוכת המפגש האמנותי בין היהדות והנצרות – "התמונה אינה אסורה" – שנערכה בקונסטהאלה בדיסלדורף, 1982 (אוצר: יורגן הארטן).

[6] להרחבת העיון בנושא, ראה: אמיתי מנדלסון, "נביא בעירו: יצירתו המוקדמת של ראובן רובין 1923-1914", מוזיאון ישראל, ירושלים, 2006.

[7] לעיל, הערה מס' 3 (Z.Amishai-Maisels), עמ' 100.

[8] "וריאציות על עץ גדום", בתוך קטלוג "4 תערוכות", האוניברסיטה העברית, 1971.

[9] אדם ברוך, "הנך רואה בעיניך", מתוך קטלוג "אורי ליפשיץ – ציורים ותחריטים מספרד", 1972, גלריה גורדון, תל-אביב.

[10] דורית לויטה, "הופשטטר", הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1980, עמ' 16.

[11] שרה ברייטברג-סמל, "מיכאל סגן-כהן כפרסונה של אמן יהודי (וישראלי)", בתוך: "מיכאל סגן-כהן: יהודיות וישראליות ביצירתו", מוזיאון תל-אביב, 2004, עמ' 70.

[12] פירוט ימצא הקורא במאמרי "משפטו ומותו של ישו הנוצרי", בתוך קטלוג תערוכת "אל מיתוס ללא אל", בית האמנים, ירושלים, 1985, עמ' 71. המאמר שימש בסיס לגרסה מאוחרת יותר, שנערכה מחדש לצורך הפרק הנוכחי.

[13] שרה ברייטברג, "יהודית לוין 1982-1981: פייאטה וחדוות חיים", קטלוג תערוכה במוזיאון תל-אביב, 1982.

[14] נסים אלוני, "יוסל ברגנר", כתר, ירושלים, 1981, עמ' 77.

[15] כרמלה רובין, "יוסל ברגנר – רטרוספקטיבה", מוזיאון תל-אביב, 2000, עמ' 24.

[16] נתן זך, "לוחם בלי בשורה", בתוך: "מאריאן – קטלוג תערוכה בגלריה של אוניברסיטת חיפה, 1979.

[17] שם, ראיון של יוסף מונדי עם מאריאן. במקורו: "ציור ופיסול", מס' 16, 1977, עמ' 36.

[18] גדעון עפרת, "עקידת יצחק באמנות הישראלית", בתוך: "בהקשר מקומי", הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 2004, עמ' 152-124.

[19] יגאל תומרקין, "החלונות, הדגים והים: שם התחיל הדבר הנכון", בתוך קטלוג "דורצ'ין", הבייאנלה של ונציה, 1990, ללא מספר עמודים.

[20] יגאל תומרקין, "תומרקין I", מסדה, תל-אביב, 1981, עמ' 202.

[21] שם, עמ' 134-131.

[22] אלה הם, אכן, המונחים בהם התייחס ג'רמי גילברט-רולף ליצירה הנדונה. ראו מאמרו "סטאטי, שביר, מאסיבי, אפור, בלתי קבוע", בקטלוג תערוכתו של יהושע נוישטיין באוניברסיטת קארנגי-מלון, פיטסבורג, 1978, ללא מספרי עמודים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: