בשורות טובות

                            בשורות טובות   

 

מרים הבתולה יושבת בגָנַה הסגור (hortus conclusus), "גן נעול אחותי כלה", עת מופיע מולה המלאך גבריאל, בידו פרח השושן הצחור ("כשושנה בין החוחים", האם מכאן אגדת פרח הבתולין של מרים?) ובפיו הבשורה: "והנך הרה וילדת בן וקראת את שמו ישוע." ("לוקס", א', 31) ועוד הוא מסביר למרים המבוהלת ("והיא בראותה נבהלה לדברו"): "רוח הקודש תבוא עלייך וגבורת עליון תצל עלייך על כן גם לקדוש הילוד יקָרא בן-אלוהים." (שם, 35)

כמה מיצירות האמנות המופלאות ביותר בתולדות האמנות המערבית ייצגו את סיפור הבשורה הנוצרית: ליאונרדו דה וינצ'י, פיליפו ליפי, בוטיצ'לי וכיו"ב – כולם ציירו במתכונת דומה למדי את צדודית המלאך בשמלתו האדומה, כורע ברך מצד שמאל, כנפיו פרושות, בימינו הפרח ובשמאלו הוא מברך את הבתולה היושבת מימין בשמלתה האדומה וגלימתה הכחולה. הבדלים היו בניואנסים: כנף הטווס שהעניק פיליפו ליפי (1453-1452 בקירוב, הגלריה הלאומית, לונדון) למלאך; תנוחת הבהלה שייחס סנדרו בוטיצ'לי (1490-1489, ה"אופיצי", פירנצה) לעלמה; מיקומה על מרפסת בגן מאחורי שולחן שיש מפואר ועליו מעמד-ספר (לאונרדו דה וינצ'י, 1475-1472, ה"אופיצי", פירנצה); הנופים הנשגבים המשתנים ברקע (מאשוחים וברושים לרקע נהר והרים ועד לטירה על הר); ועוד.

הגם שלא שכחנו את המלאכים המבשרים לאשת מנוח ולחנה את הריונן הצפוי (ראו, לעיל בפרק "הולדת הקורבן"), ליהודים סיפור-יסוד אחר של בשורת הולדה: ביקור שלושה המלאכים את אברהם ושרה:

"וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום. וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו […] והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באוהל. ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך…"[1]

 

המסורת הנוצרית הכירה בחשיבותו של האירוע, ובהתאם, זיהתה את שלושה המלאכים עם השילוש הקדוש של האלוהות האחת (ומכאן פנייתו של אברהם למלאכים בלשון יחיד). לעומת זאת, חז"ל נטו לפרש את שלושה המלאכים כמיכאל (שבישר על הולדת יצחק), גבריאל (שאחראי על הפיכת סדום) ורפאל (שאחראי לריפויו של אברהם). יש שידעו גם למקם את מיכאל באמצע, גבריאל לימינו ורפאל לשמאלו. ואחרים ראו את האחד בדמות סדקי, השני בדמות נווטי והשלישי בדמות ערבי. ספר "הזוהר" הציע, בדרכו היצירתית הנועזת, לראות בשלושה המלאכים המתגלים לאברהם את… אברהם, יצחק ויעקב, ואף צבע כל אחד בצבעיו: גוון חיוור (לבן) למיכאל, גוון סומק (אדום) לגבריאל וגוון ירוק לרפאל…

למרות שהתיאורים האחרונים כמעט שמייתרים את הייצוג החזותי-אמנותי, האמנות היהודית דווקא טיפלה בנושא. התבוננות בציור היהודי בנושא ביקור המלאכים מפגישה אותנו, בין השאר, עם שני ציורי שמן של מארק שאגאל  (מתוך קבוצה רחבה יותר של ציורים בנושא, הכוללת גם מספר ליתוגרפיות, תחריט וויטראז' בכנסיית "סן-סטפן" במיינץ), שני הציורים באוסף מוזיאון התנ"ך של שאגאל בניס שבצרפת. בציור מ- 1931 ניצב אברהם הישיש בפניו אלינו, לבוש בגלימה כחולה וכובע כחול, כאשר שרה הזקנה נכנסת לפורמט הציור משמאלו ובידיה קדירת אוכל. שלושה המלאכים יושבים על ספסל לאורך שולחן הסעודה והם בגבם אלינו. אנו רואים חלק מפניהם ובעיקר את כנפיהם הצחורות. מנגד, גבעה חומה שוממה ובית בצל עץ – כולם בעלי אופי מזרח-תיכוני (שאגאל שב לא מכבר מביקורו הראשון בארץ-ישראל). אנו מציינים לעצמנו, שדמותו של אברהם היא הדמות המרכזית בציור. בציור מ- 1958-1956 – הטובל באדום – חזר שאגאל על המיזנסצנה של אירוח המלאכים, אך העניק לשלישייה את הגוונים שלפי "הזוהר" – לבן, אדום וירוק. מימין, הוסיף שאגאל בועה גדולה ובה נראים שלושה המלאכים נושאים/מלווים את אברהם. ממרכזו העליון של הציור מגיחה יד אלוהים המברכת ולשמאלה דמות זעירה רכובה על חמור – אולי תזכורת לפרשת "לֵך לךָ". עוד נזכיר אחת מהליתוגרפיות של שאגאל באותו נושא (1964 בקירוב), בה זיווג האמן את תמונת האירוח עם דימוי של אברהם המניף את המאכלת על יצחק במהלך העקידה.

ללמדנו, ששאגאל ענה לרעיון הנוצרי של השילוש הקדוש כמייצג האלוהות בהעמידו את אברהם וגלגוליו (לפני ואחרי פרשת הביקור) במרכז ציוריו. הוא היחיד שמתגלה במלואו. במקביל, לתפארת המלאכים שבמסורת הייצוג הקאתולי (דוגמת כנפי הטווס בציורו של פיליפו ליפי) ענה שאגאל בעיצובם מגבם, תוך הסתרתם מאחורי כנפיים לבנות. כמו ביקש להתפשר עם איסור הייצוג הגופני של האלוהות.

התבוננות באופני הייצוג הנוצריים של פרשת אברהם ושלושה המלאכים תאשר את ההבדל בינם לבין ייצוג הנושא בידי שאגאל. כך, בתמונת פסיפס ביזנטית בבזיליקה של "סאן ויטאלה" בראוונה (547 לספירה בקירוב) עוצבו שלושה המלאכים כשהם יושבים במרכז מאחורי שולחן, הילות לראשם. אברהם (צלב על אבנטו!) ושרה ניצבים משמאלם, ובהקבלה סימטרית להם נראה מימין אברהם עוקד את יצחק על המזבח. אם כן, בשורת ההולדה מזווגת עם תמונת הקורבן וישועתו בבחינת פרֵה-פיגורציה של חיי ישו – הולדתו, קורבנו וישועתו. בפסיפס, ביזנטי בסגנונו, שיצר אנדרי רובלֶב (1429-1427, "גלריה טרטיאקוב", מוסקבה), בודדו שלושה המלאכים הסועדים וגויסו לאיקונה של השילוש הקדוש.

בתבליט ארד של לורנצו גיברטי (אחד משערי כנסיית ההטבלה בפירנצה, 1440 בקירוב) שודכה תמונת אברהם, הכורע ברך מול שלישיית המלאכים, עם תמונת עקידת יצחק. זיווג זה מתָפקד כפרֵה-פיגורציה של בשורת ההולדה ושל העקידה והישועה (מלאך אלוהים מרחף מעל זרועו המונפת של אברהם), כאמור – התקדים להולדת ישו, צליבתו ותחייתו. בהתאם, עיצובה של שרה באוהל דומה לעיצוביה של מריה האם. ב- 1520 בקירוב השלימו רפאל ועוזריו את ציורי התקרה ב"לוג'ה" שבוותיקן, וכאן, בין עשרות ציורי התנ"ך, נמצא גם את תמונת אברהם הכורע ברך לברך את שלושה המלאכים, עת שרה מציצה מאחוריו מבעד לדלת צריף-עץ. ברקע נפרש נוף טוסקאני מרהיב ושלושה המלאכים הנשיים מעוצבים במתכונת הקלאסית-יוונית של שלוש הגרציות המרקדות (הזכורות, למשל, מה"פרימאוורה" של בוטיצ'לי, או מפסלו של אנטוניו קאנובה).

בערך באותו זמן, 1520 בקירוב, צייר יאן פרובוסט, צייר פלמי, את "אברהם, שרה והמלאך" (מוזיאון "לובר", פאריז). המלאך האחד עטוי לבן וניצב בשער בית אברהם. בין המלאך לבין דלת הבית – שמתוכה מתגלה שרה בשמלה אדומה – יושב אברהם כגביר עשיר, חבוש בטורבן ועוטה גלימה אדומה. בין המלאך לאברהם מציץ פרח לבן ואילו למרגלות אברהם – אריה (סמל כוח ושלטון). צמצום שלישיית המלאכים למלאך האחד והרמז לשושן הצחור – מבקשים להקביל את האירוע התנ"כי לאירוע הבשורה ב"ברית החדשה". ב- 1586 צייר הנס בול (Bol) בגרמניה את אברהם כורע ברך בפני שלושה המלאכים (השלישייה בדבוקה אחת, סמל לאחדות האלוהית האחת של השילוש הקדוש), עת אלה נפגשים על גשר עץ מעל נהר בעיירה גרמנית. במרכז הציור, בקו ישר מאחורי המלאכים, נראית כנסייה…

בסוף שנות ה- 30 של המאה ה- 17 צייר רמברנדט את אברהם מארח את שלושה המלאכים (אוסף מוזיאון "הרמיטאז'", סנט-פטרבורג). מבטו של הצייר סמוך מאד לשלישייה ולאברהם המסבים לשולחן, עת אברהם עם הסכין בידו (רמז למאכלת של העקידה?) מתעתד לבצוע את מנת העוף והלחם (גופו של ישו?). ראש שרה ניבט מהדלת מאחורי אברהם. מלאך מפנה אלינו את גבו ואת כנפיו הגדולות, ואילו מלאך ימיני – בגוונים זהובים – מקביל לאברהם כקדוש מול קדוש מהפנתיאון הנוצרי.  במוזיאון "מטרופוליטן" בניו-יורק נמצא ציור נוסף של רמברנדט מאותה תקופה ובאותו נושא: כאן, מתחת לעץ עבות, הוגדל מאד מלאך בלונדיני פרוש-כנפיים, אחד מהשלושה הנוכחים, כשהוא עוטה לבן, קורן אור ויושב על כס. הוא משכמו ומעלה לעומת שני המלאכים האחרים והוא נראה ישועי ביותר. אברהם כורע ברך מימינו לרחוץ את כף הרגל של אורחו, עת שרה ניצבת מאחור בשער הבית. בתחריט מ- 1656 ייצג רמברנדט את שלישיית המלאכים כפשוטי עם (כנפיהם מוסתרות ברובן), מסבים לסעודה, שבמרכזה יושב אברהם (דמותו מוגדלת) המעוצב כדמות ישועית (חרף זקנו הלבן והארוך). ברקע נראה ה"נער" (המוזכר בתנ"ך כמי שמצווה להתקין את הבשר לארוחה) ומשמאל מציצה שרה מבעד לדלת הבית. ככלל, התחריט מציע לנו תמונה מסוג תמונות האירוח של ישו בסעודה בבית באֶמָאוס, למשל. אברהם נראה כאן קדוש יותר מהמלאכים.

טייאפולו, אמן הרוקוקו הוונציאני, צייר את אברהם ושלושה המלאכים ב- 1770 (מוזיאון "פראדו", מדריד), כשהוא מעבד ציור מוקדם יותר שלו בנושא מ- 1729-1726. השלישייה מתגלה במבנה של צלב (המלאך הניצב במרכז חשוף במרבית גופו ומאזכר-משהו את ייצוגי ישו) וכאילו הגיחו המלאכים מתוך העננים, כאשר אברהם (בגלימה אדומה) כורע ברך לפניהם. בציור אחר בנושא, מ- 1730 ("סן רוקו", ונציה), מיקם טיאפולו את שלושה המלאכים על ענן, כאשר אברהם – עם אף שֶמי מודגש – מתפלל אליהם מתחתם בקדמת הציור.

ב- 1865 יצר גוסטב דורֵא בתחריט את גרסתו לנושא , כפרט מתוך איורי התנ"ך המפורסמים שלו. עתה מתגלים המלאכים לאברהם במדבר (ליד אוהל בדואי, כמתבקש מגישתו האוריינטליסטית של דורֵא) וכנגד השמים, עת הצייר משָווה להם חזות נוצרית ביותר, מה גם ששומר על עקרון הדבוקה האחת של השילוש הקדוש. אוריינטליסטי אף יותר היה ג'יימס טיסו, כאשר צייר ב- 1902 בגואש את ביקור המלאכים, כשהוא (ואנחנו) מתבוננים בהם מתוך אוהלו המזרחי-בדואי של אברהם. זה האחרון שרוע פרקדן על הארץ בסגידה  מול שלישיית המלאכים הניצבים נגדו בשורה חזיתית, כולם בלבן והם מוקד ההתבוננות והפרספקטיבה (כאשר אברהם הוא בבחינת קו פרספקטיבי מוביל).

עד כאן סקירה מייצגת של הטיפול האמנותי הנוצרי בנושא ביקור המלאכים. למותר לציין, שהנושא עשיר בהרבה מהמתואר לעיל (ראו ציורים בנושא שציירו בליני, קראצ'י, ג'ורדאנו, מורילו ורבים אחרים), אך דומה שהמגמה ברורה. נוכחנו בגישתו האחרת של מארק שאגאל כמייצגת גישה יהודית (בהקשר זה, יצוין ציורו של ארתור שיק, האמן היהודי הפולני-אמריקני, שצייר – ככל הנראה, בשנות ה- 40 של המאה ה- 20 – את ביקור המלאכים מבלי שחרג מהמודל הנוצרי: שלישיית המלאכים בלבן ניצבת בציורו כדבוקה של צעירים נשיים, פרושי כנף, מול אברהם הכורע ברך לפניהם לרקע נוף הררי נשגב ושרה הניבטת מבין צמד עצים בפתח אוהלה), ועתה נותר לנו לשאול: כיצד ייצגה האמנות הישראלית את הנושא?

הראשון בישראל, שטיפל בנושא, היה אבל פן, מי שב- 1923 יצר את הליתוגרפיה של ביקור המלאכים (במסגרת סדרת הדפסי האבן שלו לספר "בראשית"). בציורו, אברהם שרוע אפיים ארצה ליד אוהלו (מתבקשת השוואה לטיסו), אך את המלאכים הותיר פן רק בבחינת שלושה צללים המוטלים על האדמה בקדמת ההדפס. ברוח היהדות, נמנע א.פן מייצוג הקדושה בבשר ובדם. בציור אחר, "ותצחק שרה" (פסטל, 1930 בקירוב), התמקד א.פן באורח חריג ונדיר אך ורק בדמותה של שרה. שלא כבציורים האחרים של ביקור המלאכים, בהם נחבאת שרה מרחוק מאחורי דלת, עוצבה כאן אשת-אברהם מקרוב מאד כמי שמסיטה את היריעה של פתח האוהל (החשוך מבפנים) והיא צופה החוצה עם חיוך רחב על שפתיה. למעשה, מדובר בדיוקן אינטימי של שרה. האור החיצון מטיל צהובים וזהובים זוהרים (ומשגבים) על פיסת היריעה השמאלית ועל מרבית הופעתה של שרה, מי שרק מקצת פניה נגלות מתחת למצנפת המזרחית האדמדמה, טבעות הזהב הרבות המעטרות את המצנפת וכמעט שמכסות את עיניה, תכשיטי הזהב האחרים שלה, או שמלתה הבהירה. שרה הזקנה מחייכת חיוך סבתאי של טוב-לב, וכאילו ביקש האמן לשכנע אף אותנו, שהסיכוי ללידה הוא בחזקת מהתלה אבסורדית.

ראובן רובין צייר את סצנת הביקור באחת מהליתוגרפיות התנ"כיות שלו (1970). במרכז ההדפס ייצג את אברהם אבינו ניצב ומושיט טס עגול עם תקרובת לשלושה מלאכים נטולי גוף, המרחפים עם לובן שמלותיהם וכנפיהם בתוך כתם אור מתחת לענפי עץ עבות. מימין לאברהם, נראות במטושטש שתי כיפות בניינים מזרחיים, שדמותה המטושטשת של שרה אפשר שניבטת מהן, ואילו משמאלו, מתחת למלאכים, נראים שני גדיים. סגנון ציורו של ראובן אקספרסיוניסטי, רך ולירי, סמוך לשפתו של שאגאל. מבחינה צבעונית, ציורו מורכב מטבעת ירוקה-כחולה (עלוות העץ, עשבי האחו, תכלת הבניינים) שבמרכזה עיגול האור הזהוב ובו המלאכים הלבנים – דהיינו, מעגלים קונצנטריים והתבהרות גוברת כלפי המרכז המקודש. אברהם רשום בתוך כתם אנכי אדמדם, החודר לעיגול המלאכים ומציב במרכז הציור את הטס עם התקרובת. שהנושא הוא האירוח, בבחינת מעלתו המוסרית הנעלה של אברהם.

אהרון כהנא שב ונדרש, לא אחת, לנושא ביקור המלאכים כחלק מעיסוקו המתמשך בדמותו של יצחק (ובעיקר, בעקידת יצחק). ביצירתו, סצנת הביקור סימנה את לידתו הצפויה של הבן, ואילו העקידה סימנה את החרדה לאובדנו. שתי עבודות בולטות מתוך שלל טיפוליו של כהנא בסיפור של ביקור המלאכים: האחת היא ציור שמן מ- 1952 (אוסף עמי בראון, תל-אביב) והאחרת היא ציור קיר קראמי מ- 1954 (בקמפוס האוניברסיטה העברית, גבעת רם). בציור השמן איחד כהנא את שלושה המלאכים בפיגורה מופשטת אחת, שניתן לראותה כדמות מונומנטאלית מכונפת, או שניתן לפצלה לשלוש פיגורות מופשטות. שלושה כתמי רקע – אדום, לבן וכחלחל (לא רחוק משלושה גווני ספר "הזוהר") – תומכים בדימוי המשולש. בחלק שמאלי עליון של הציור, עיצב כהנא את דמותו המופשטת של אברהם כורע ברך לרקע כתמי אדום ושחור דרמטיים-פולחניים. בעוד צורות המלאכים מהוות עיבוד מושטח של מיכלים קרמיים מזרח-תיכוניים קדומים, צורתו של אברהם היא צורת סלע, המוקף בצורת מתחם המסמנת את חצרו. ככלל, כהנא נאמן בציורו לשפת ההפשטה השֶמית או ההפשטה הארכיאולוגית, שאימץ מהאז 1948. ההפשטה נתפסה בידי כהנא כביטוי מונותאיסטי-יהודי, והאמן – איש קבוצת "אופקים חדשים", קבוצת ההפשטה הישראלית – נוקט בהפשטה המשלבת כתמי צבע ורישום קווי קונטור שחורים. תמונת הביקור שלפי כהנא היא אפוא תמונת שגב קדום, דרמטי ומסתורי, בו הורחנו (מלשון: הפיכה לרוחני) המלאכים ובו הועצם אברהם לדרגת מבנה נוף מונומנטאלי.

סקיצת אקוורל לציור הקיר הקרמי של אהרון כהנא (1954, אוסף עופר לוין, ירושלים) מורכבת משלוש פיגורות אנכיות, מופשטות, המופרדות אחת מהשנייה בשורה חזיתית וניצבות בצד שמאל של הציור על רקע שחור. מימין, יושבת דמות מופשטת על הארץ, מצוירת על רקע אפור: אברהם. בין המלאכים לבין אברהם מפריד אלכסון, שבראשו מעוצבת ישות מכונפת. שלושה המלאכים מזכירים בצורתם מיכלים קרמיים מחפירות ארכיאולוגיות מקומיות (שום כנף אינה צמודה לגופם), ואילו דמותו של אברהם נראית – פעם נוספת –  כסלע מונומנטאלי. את האלכסון ואת הישות המכונפת אנחנו זוכרים מציור עקידת יצחק של כהנא (1951, אוסף מוזיאון תל-אביב): שם הפריד האלכסון בין המקריב (אברהם, הניצב) למוקרב (יצחק, המסומל בצרור העצים לעולה), בעוד הישות המכונפת ייצגה את מלאך הישועה האלוהית. אם כן, לא זו בלבד, שכהנא הרחין בדרך ההפשטה את תמונת הביקור, ולא זו בלבד שהקנה לאברהם מעמד של סלע מונומנטאלי, אלא שקישר בין בשורת המלאכים לבין פרשת העקידה המאוחרת יותר. נציין לעצמנו, שאהרון כהנא לא כלל את שרה בציורי ביקור המלאכים. מבחינתו, בשורת הבן היא בשורה לאב בלבד. אפשר, שעובדה זו קשורה להיעדר ילדים בזוגיותם של מידה ואהרון כהנא ובכמיהתו העזה של האמן לבן. לא פחות מכן, אפשר שתודעת אובדן הבנים במלחמות, זו שהעלתה בתש"ח את נושא העקידה ביצירתו, היא גם שאחראית על התמקדות באבות ובנים בהקשר של ביקור המלאכים.

אין כוונת הכתוב להצביע אל כל יצירת אמנות שנוצרה בישראל בנושא ביקור שלושת המלאכים (ב- 1974 כלל שמואל בונה את תמונת האירוח בסגנון איקוני-ביזנטי במסגרת המונוטיפים התנ"כיים שלו; ב- 2012 הציג טובי כהן בגלריה "אנגל" בתל-אביב צילומי ענק צבעוניים בהם בוימה סצנת הביקור בפרפראזה לציורו של ג'יימס טיסו, אך עם מלאכים יהודיים במובהק בהופעתם). הנקודה היא, שהאמנים הישראליים המשיכו ברובם בדרכו של שאגאל, כאשר הרחיקו מציוריהם סמלי פרה-פיגורציה נוצריים, העבירו את הדגש אל אברהם אבינו ונמנעו מייצוג "קאתולי" של המלאכים.

סיפור ביקורם של המלאכים באלוני-ממרא הוא סיפור של בשורת הולדה בעלת חשיבות עליונה, הן בהקשר הנוצרי (שהלא ישוע הוא צאצאם של אברהם ודוד, כמודגש באוונגליונים) והן בהקשר העברי-יהודית (הולדת יצחק היא תחילת מימוש ההבטחה האלוהית לאברהם). בכל הקשור להופעתם של "מבשרים" אחרים באמנות הישראלית, הבשורה היא בשורת אסון, על פי רוב (ברוח מבשרי אסונותיו של איוב). עדיין, המבשרים מכונפים ומיתיים, אך הם סמוכים לעולם העופות לא פחות מאשר לעולם המלאכים: ב- 1963 צייר משה טמיר את ציורו הגדול (157X197 ס"מ), "המבשר" – תמונת חיה אדירה, מכונפת ובעלת ראש אדם, יצור מיתולוגי ניאו-אשורי, כל-כולו חידודין-חידודין של גפיים, רעמת שיער וכנפיים. המבשר של טמיר הוא ישות נשגבה הנושאת עמה גורלות, וזיקתה הפאגאנית אינה מבטיחה טובות. לבטח, מרה וקשה היא בשורת ה"מבשר" בציוריו המאוחרים של אברהם אופק: זהו העורב הנוחת על כתף יצחק ובזאת מסמן כי נגזר עליו להיות קורבן. בגלריה בניו-דלהי שבהודו הציג ב- 2012 אחיה אנזי, אמן ישראלי צעיר, תערוכה שבמרכזה ציפור מתכת "מתה". הציפור, כפי שהצהיר האמן, עונה לבשורת הגעגועים הציוניים של "אל הציפור" לביאליק בבשורה פוסט-ציונית של התנערות מההבטחות האוטופיות של ראשית ימי הציונות.


[1] "בראשית", י"ח, 2-1, 10-8.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: