הולדת הקורבן

                             הולדת הקורבן

                  

לידה נשגבה מזו לא פגשנו: המלאך המבשר את הלידה למרים, העיבור על ידי רוח הקודש,הכוכב שדרך במזרח עם הלידה, הלידה באסם בבית-לחם, תהילת מלאכי שמים והרועים הבאים לאסם, ביקורם של מלכי קדם את הרך הנולד להשתחוות לו ולהקריב לו מנחות — ככה נולד משיח, הוא "ישוע המשיח בן דוד בן אברהם" ("מתי", א, 1), "והוא גדול יהיה ובן עליון יקָרא וה' אלוהים יתן לו את כיסא דוד אביו […] על כן גם לקדוש הילוד יקרא בן-אלוהים." ("לוקס", א', 32, 35) אפשר, שרק לידתו הפלאית והמקודשת של יוחנן, בן אלישבע, התקרבה ללידתו הנשגבה של ישוע.

התנ"ך פחות התרגש מלידות, הגם שזכורים לנו סיפורי לידות מקודשות של שמשון ושל שמואל. הפסוקים ב"שופטים" י"ג, המספרים על עקרותה של אשת-מנוח, על התגלות המלאך המבשר לה על לידתה הצפויה, על עתידו של הבן – "כי נזיר אלוהים יהיה הנער מן הבטן והוא יחל להושיע את ישראל…" – הפסוקים הללו קרובים ביותר לאלה מ"הברית החדשה" המתארים את הולדת ישוע ויוחנן. ובדומה, סיפורה של חנה  ב"שמואל א'", א': עקרותה, תפילתה במקדש בשילה, ברכת עלי הכהן, הריונה ולידתה את שמואל – "כי מה' שאלתיו" (שם, א', 20), הבאת הבן למקדש, שירת התודה של חנה. ואף על פי כן, אין להשוות בין הלידות העבריות הקדומות הללו לבין סיפור לידתו של בן-האלוהים, בו גויסו לחגיגה הטבע (הכוכב) והתרבות אוניברסאלית (מלכי קדם). בהתאם, גם אם נרחיב אל "נס" הלידה ה"אלוהית" של רחל העקרה את יוסף ("וישמע אליה אלוהים ויפתח את רחמה. ותהר ותלד בן…" ("בראשית", ל', 23-22) – עדיין, אין בידינו אירוע תנ"כי הרואי כאירוע לידתו של ישוע.

עם זאת, המסורת היהודית לא התעלמה מהכתוב ב"במדבר", כ"ד, 17: "דָרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל…". "שבט מישראל", פירש רש"י: "מלך רודה ומושל". "ורבים פירשוהו על המשיח", כתב אבן-עזרא בפרשנותו לפסוק הנדון מ"במדבר" והתייחס לנטייה לזהות את הופעת הכוכב עם לידת דוד המלך. והוסיף אבן-עזרא: "…כי המפרש 'דָרך כוכב' על דוד הוא מכחש ביאת המשיח. חלילה חלילה, כי המשיח מבואר היטב בנבואת דניאל…". וגם רמב"ן קישר את הפסוק מ"במדבר" כמרמז למשיח שיקבץ את נידחי ישראל ואשר מרומז ב"דניאל" ז', 13. ברם, המסורת התלמודית הייתה חלוקה בדעתה: "דָרך כוכבא" או "דָרך כוזבא"? תובעי כתר המשיח למיניהם – ובהם ישוע – הותירו את התָנאים ואמוראים בספק לגבי בשורת הכוכב.

כנגד הציור המערבי לדורותיו, העולה על גדותיו בייצוגי פרשת לידת ישוע בבית-לחם, על סך מרכיביה המפורטים לעיל, תישאל השאלה: האם וכיצד ייצגה האמנות הישראלית לידה ותינוקות שזה אך נולדו? מיהי האם? מיהו הרך הנולד? התשובה מורכבת ביותר.

כצפוי, ראשית התשובה בציוריו המוקדמים של ראובן רובין, אבי המשדכים בין הנצרות ליהדות באמנות הארצישראלית. פעם נוספת אנו חוזרים אל "המדונה של חסרי הבית" מ- 1922 – תמונת האם היושבת חלוצת שד על חוף הים, מאחוריה ארבעה גברים ישנים או מעולפים ולמרגלותיה שרוע תינוק עירום על הארץ. האם נושאת מעלה את שתי ידיה, אוחזת בשני פרחים אדומים. ראובן צייר את הציור בבוקרשט, ערב עלייתו ארצה, וסימל בהולדת התינוק את הולדתו העצמית מחדש לרקע הרפיון הלאומי של אלה האדישים לקריאה הציונית (ראו שלוש הסירות הריקות העוגנות מאחור וכמו מצפות לשווא לאכלוסן). כפי שכתבנו במקום אחר, אפשר שרביעיית הנמים מהווה מעין "מתי מדבר" ביאליקיים. ועוד הוספנו שם:

"…שכיבה נואשת וחסרת מעש, או שמא התחדשות אקטיבית וגאולה? – שואל ראובן ובוחר בנתיב הגאולה. הוא יעלה ארצה. האם הכיר את שירו של ביאליק מ- 1919, 'והיה כי יארכו הימים' ('מחזיונות הנביאים האחרונים', הוסיף המשורר הלאומי ככותרת-משנה)?  – "…והקיצה האישה מתחת השמיכה ותיתגל,/ והיא פרועת ראש ומעוכת בשר ועכורת רוח,/ ואת דדה הצומק מפי תינוקה תשמיט,/ והטתה אוזן רב-קשב/ האין המשיח הולך?"[1]

 

אמיתי מנדלסון הרחיב בנושא בהצביעו על המסורות האיקונוגרפיות של המדונה כאם מינקת, המדונה כאם המעריצה את תינוקה והמדונה המתפללת (בתנוחת האורנט – הרמת הידיים לצדדים, מוטיב שראובן יכול היה לאמצו מציורי פרדיננד הודלר[2]). ועוד השווה מנדלסון בין ציורו של ראובן לבין ציור קיר מולדווי מהמאה ה- 16, בו נראית המדונה עם הבן מעל לארבעה גברים (סוגדים).[3] והגם שהבחנותיו בנושא אור השחר העולה (כסמל להתחלה חדשה) או אגם הכינרת (שלרקע המדונה) – דורשות חיזוקים, מעניינת ומשכנעת השוואתו הניגודית בין "המדונה של חסרי הבית" לבין "פיתוי במדבר" וראייתו את שני הציורים כמשלימים האחד את השני.[4]

לידה יהודית יותר היא זו שתאותר בשני אקוורלים מוקדמים של פנחס ליטבינובסקי מתחילת שנות ה- 20. בראשון, "אברך וזוגתו", נראים בני זוג חרדיים צעירים מאד, ניצבים עם רדת ערב (ירח מלא בשמים) לרקע בית מזרחי (צפתי, ככל הנראה, בהתחשב בציור הבא ובנוספים בסדרת האקוורלים המוקדמים של הצייר). מימינם תיש בועל עז, ומשמאלם טקסט ביידיש, שבתרגום לעברית ייקרא כך: "אין שם כל זכרים רחמנא לצלן. יעניקו שמות לנולדים, בן-ציון: הסגולה היא עז קדושה זיכרונה לברכה". (לליטבינובסקי, נציין, נולדו שתי בנות בלבד…). במקום אחר כתבנו על הציור:

"הציור נוגע בנושא כוח הילודה ובמגיה העממית הקשורה בו, וביתר דיוק, ליטבינובסקי מצטט אמונה עממית המבטיחה לידת זכרים. עוד בהיותו בפטרוגרד, קודם עלייתו, היה יכול לראות ב- 1917 במוזיאון האתנוגראפי היהודי […] נתונים על לחשים, על קמעות ועל סגולות בנושאים שונים, בהם לידה בכלל ולידת זכרים בפרט. את הנתונים האלה – מקצתם ביידיש – אפשר למצוא גם במאמר שפרסם ש. אנ-סקי (ראש המשלחת האתנוגראפית היהודית בשנים 1914-1912/ג.ע), ויסודם בשאלון פרטני העוסק בלחשים, בסגולות ובתרופות, שהוא עצמו חיבר. ליטבינובסקי, המצטט את טקסט הסגולה היהודי-עממי, מגלה את האברך היהודי במלוא חולשתו לכאורה, זה שאינו מסוגל לעַבֵר את אשתו בזכרים. האברך עצמו, על פי נוכחותו הגופנית, הוא זָכר מפוקפק למדי, והמשגל הפינתי בין התיש לעז רק מעצים את אין-אונותו."[5]

 

נציין: שמו של הבן המבוקש הוא "בן-ציון". ההתחדשות הציונית המבוטאת בשמו, לרקע העלייה השלישית (ליטבינובסקי עלה ארצה ב- 1919 על האנייה "רוסלאן"), משתלבת באמונה העממית הקשורה בשם בבחינת שם מחָיִיה. הנה כי כן, בספר השו"ת, "שיח יצחק", מצאנו:

"…מביא בשם קדוש א' לקרות שם הבן בן ציון מי שלא נתקיימו לו בנים ויחי."[6]

ובספר השו"ת, "קול מבשר", קראנו:

"ראיתי שכתב אחד קדוש בכתב יד משם ירושלמי מי שמתים בניו יקרא לבנו אשר יולד לו בן ציון ויחיה. […] סגולה לקיום בנים…"[7]

אקוורל אחר של ליטבינובסקי מאותה עת (הגם שמופיע עליו התאריך 1935, מה שנראה כטעות), "פנטזיה בצפת", מציג תינוק עירום שרוע על שולחן שעליו דולק נר על פמוט. השולחן ניצב בחוץ, לעת ערבית (שוב, ירח מלא), לרקע בתים והרי צפת, זוג חסידים "שאגאליים" למהדרין, ילד בקדמת הציור, ובתווך – בין החסיד לזוגתו – צללית הפוכה של כבשה:

"…'פנטזיה בצפת' הוא מעין המשך ותשובה לציור בני הזוג היהודיים ("אברך וזוגתו"/ג.ע). שכן, בציור הפנטזיה לא רק שתינוק זכר (עירום ועם זקפה) נולד, אלא גם שכתם אמורפי אפרפר, הסמוך לאשת החסיד, יכול להיראות כצורת כבשה (שהוקרבה?). העז הקדושה ז"ל הומרה בכבשה ז"ל. עוד נשים לב שמגפי החסיד, מגף חום ומגף שחור, ממוקמים בפינה הימנית התחתונה, בדיוק במקום שבו בעל התיש השחור את העז החומה, וגם כאן המגף השחור מצויר מעל למגף החום. הציור 'פנטזיה בצפת' מממש לכאורה את הסגולה המאגית של הולדת הבן הזכר…"[8]

 

לאור האמור, נבקש להציע שהילד בקדמת הציור שמו בן-ציון… דהיינו, התינוק הזכר על השולחן אך המשך ומימוש של ברכת הבנים הזכרים… בה בעת, הנחת התינוק לבדו על השולחן בסמוך לנר הדולק אינה יכולה שלא להעלות על הדעת קורבן על מזבח ונר זיכרון. צללית הכבשה שמימין לתינוק – האם גם היא תומכת באסוציאציה מורבידית זו? וברוח הפרחים האדומים מציורו של ראובן, "המדונה של חסרי הבית", כלום מסמלים הפרחים האדומים ב"פנטזיה בצפת" (חלקם פורח מתחת לשולחן) את דמו הצפוי של התינוק?

שילוב לידת תינוק במותו או במות אמו אינו זר לאמנות הישראלית. ב- 1931 רשם נחום גוטמן סדרה יוצאת דופן של רישומים בנושא הפלה. אחד מהם נושא את הכיתוב: "הרופא אשר לוקח את הכסף מן הנשים בעד ההפלות"; אחרים מייצגים את הרופא כטובח בנשים (באחד הרישומים הן מזכירות נשים בשואה), בעודו ממלא כיסיו בכסף, או שגלימתו מוכתמת בדם.[9] בשנת 1953 צייר מרדכי ארדון את "שערי האור" (אוסף איילה זקס, תל-אביב), ציור לילי שרובו שמים שבהם מרחפים סמלים קבליים של עץ-ספירות כבוי ומאור שבור ובתחתיתו גוזלים הפוערים מקוריהם ברעב בציפייה לאמם הנעדרת. גורלם נחרץ, כך נדמה. "גוויה" של אישה הרה ערופת ראש נראית בציורו של ארדון מ- 1962, "ונוס מבאר-שבע" (אוסף פרטי), בו מתגודדים שלושה גוזלים בסמוך לגוויית האם (בדמות צלמית כנענית קדומה של אלת פריון). בין 1956-1955 צייר ארדון את הטריפטיכון האנטי-מלחמתי, "לנופלים" (אוסף מוזיאון "סטדליק", אמסטרדם), בו ייצג בפאנל הימיני בסגנון מתיילד אֵם בהריון (עוברה מצויר בתוך בטנה) ליד עגלת תינוק הפוכה. שם הפאנל, "הלא נולד", מרמז על מותם של האם והעובר במלחמה.

התינוקות המתים ו/או הנידונים למוות ייצגו בציורים הנ"ל של ארדון את קורבנות השואה ומלחמת העולם. עדיין ב- 1958 סימל אליהו גת תוכן דומה בציורו, "רצח החפים מפשע" (אוסף מוזיאון תל-אביב), כאשר ייצג תינוק שרוע על עגלת ילדים בפתח כבשן השולח אליו להבות לרקע אפלה גמורה. האזכור בכותרת הציור את סיפור גזירתו של הורדוס מ"הברית החדשה", דן את התינוק המצויר לתפקיד של תשובת התינוק היהודי, שנידון למוות בשואה, לתינוק הנוצרי שניצל באמצעות בריחת הוריו עמו מצרימה (לחילופין, ניתן לראות הקבלה בין קורבנו של ישו לבין הקורבן היהודי – הקבלה זכורה לנו מפרקים קודמים).

בתחילת שנות ה- 60 בלטו באסמבלאז'ים של איקה (בראון) ראשי הבובות דמויות התינוקות. היו אלה ראשים "ערופים", שהגיחו כיחידים או כזוגות מתוך לועות שחורים של קרעי בד, או שהתגודדו על הבד (או כפסל): "ראשי בובות ערופות ועיוורות. הוויה אקזיסטנציאלית על גבול השארות-הנפש, שהיא גם שחר של התחדשות אי-צפויה, הכרחית.", תיאר פייר רסטאני[10]  קדם לו חיים גמזו, שכתב:

"בובותיו של איקה כאילו לוחשות לנו כי יש אמנם חרדה בעולם, יש אימת חורבן ופחד הבאות – אך מצויה בו, אי-פה אי-שם, גם בת-צחוק קונדסית, מנחמת."[11]

ב- 1976 יצרה מיכל נאמן את ציורה הקולאז'י, "Jehova über alles",  בו נכתבה הכותרת (באותיות לטרסט מודבקות) בראש מבנה דמוי שולחן או מזבח. בראש הציור הודבק צילום עגלת תינוק, שאותו ניכסה האמנית מעטיפת ספרו של איירה לוין, "תינוקה של רוזמרי". האחדת השם המפורש של הקב"ה עם ההמנון הגרמני מטמיעה את הרע בנשגב הקדוש. האָלוזיה לספרו של לוין (וסרטו של פולנסקי) מבשרת, שהתינוק (לו נועדה העגלה) עתיד להיות מוקרב כחלק מפולחן השטן, לו מכורים גיבורי "תינוקה של רוזמרי". קרני השמש הבוקעות מעל העגלה אינם מסמלים אפוא שום אור אלוהי גואל שבמסורת היוונית-יהודית-נוצרית. את הולדת המשיח של המיתוס הנוצרי ממירה הולדת בן הניתן לשטן.

סדרת פסלי הלידה של מנשה קדישמן, תגזירי פלדת קורטן, נוצרו בין השנים 1990-1988. הסדרה היוותה המשך ישיר לפסלי וציורי עקידת יצחק שמאז 1985, והיא איחדה את הלידה עם הקורבן ("לידה וקורבן", טכניקה מעורבת על בד, 1989: רישום אישה יולדת ומעליה ציפורי טרף וכתם אדום). שוב ושוב, הסמיך קדישמן את דמות האם היולדת לראשו של הבן כראשו הערוף של יצחק, הזכור מפסלים קודמים. ברישום מ- 1988, "לידה ועקידה" שמו, נראים האם, הזועקת את כאבי הלידה, ובנה הזועק (זרועותיו כבר פרושות לצדדים כצלוב), עת מתחתיו רישום זעיר של מתווה פסל עקידה של קדישמן (ראש איל מעל גופת יצחק):

"על פי תפיסת עולמו של קדישמן, כפי שהיא מתממשת ביצירתו, אחוזים המוות והחיים זה בזה. […] המוות מכרסם בחיים ואלה נובעים מתוכו, וכל המערך הזה נתון באיזו מחזוריות מתמשכת. […] זוהי לידה מיוסרת, כואבת, לידה של זעקה – זו של האם וזו של הבן. […] רקע הנפילה לחיים ואולי היווצרות הסיכוי הראשון לעקידה."[12]

 

ומרדכי עומר הוסיף:

"…האמן מעניק לשרה, האם, תפקיד לא פחות חשוב מזה של האב, אברהם, בעקידה המיועדת של הבן, יצחק. שרה הופכת לדימוי מודרני של אם החייל הישראלי שנפל – של כל החיילים בכל המלחמות."[13]

 

בציוריו של לארי אברמסון משנת 2000 בקירוב הוסבה הלידה ללידת שֵדים. תערוכתו,  "מקרה לילה" (מוזיאון חיפה לאמנות, 2001, אוצרת: דניאלה טלמור), עמדה בסימן קרי ליל המעבֵר את אימהות השדים, לילית בראשן. אברמסון צייר את סימני העיבור הדיאבולי בצורת כתמי שפיכה, זרע, ביצית דמוית ירח (לונה) ועוד, בהעניקו לחלק מהציורים את שמות השדים הנולדים (סנוי, סנסנוי, סמנגלוף). כל הציורים צוירו בסימן לילה:

"במרחב האברמסוני האפל, השטן הוא בעל הבית, ואכן, הציור הניאו-סכולאסטי של אברמסון ממליך את השטן […]. את היד האלוהית, יד החסד והגאולה שריחפה בראש אילומינציות מימי-הביניים, ממיר אברמסון בכף-רגל, כלומר שלד-כף-רגל, המאזכר את השלד של מר-מוות. את קלשונו של זה כבר איתרנו בציורי אבמרסון משנות התשעים בצורת חרמש-הירח, הד לכלי החרמש הנישא ביד השטן. […] כף הרגל, המככבת בראש קונסטרוקציה מדומה, מסמנת את הנמוך, את הדריכה, משמע היפוכה של רוחניות מושיעה. […] עתה, משטח הרקע ה'מקולף' מתחבר לגווני עצמות, מה שמטעין את הציור האיקוני בנוכחות של גוויה."[14]

 

ב- 1999 פנתה מירי נשרי בשאלה משועתקת ל- 300 גברים ברחבי העולם בשאלה: "האם תינוק זה הוא שלך?". הגברים – בהם אישים בינלאומיים נודעים ביותר בתחומי דת, פילוסופיה, שלטון, ספרות, אמנות וכו' – נשאלו אם הם נכונים להכיר באבהות על וולד אנונימי שילדה האמנית לכאורה ואשר תמונתו המצוירת צורפה לפנייה. התגובות לפרשה זו של ההכרה בתינוק שלא היה ולא נברא הוצגו בחורף 2000 בגלריה "הקיבוץ", ומתוכן – לצורך ענייננו בספר זה – נעיין בתגובתו של האב מרסל דיבואה, פילוסוף ואיש דת נוצרי מירושלים. הלה פירש את המיזם של נשרי במונחי החסד הנוצרי כאחריות אנושית הדדית:

"האינטואיציה שלך הובילה אותך לתוכנית התואמת עקרונות נוצריים – אנו צריכים לאמץ בני אדם כמו באתוס רוחני פנימי, דרך דאגה, דרך מחשבה ותפילה – האימוץ הוא עיקרון נוצרי בסיסי. […] החסד האלוהי פירושו השתתפות בחיי אלוהים בתוך הלב האנושי. התוצאה של הצליבה היא מתן החסד לכל אחד מהאנשים שמאמינים בו."[15]

 

ואף על פי כן, היעדרות התינוק, הבדיון האופף את כל אגדת הלידה הזו, לא זו בלבד שלא אישרו חסד אלוהי, אלא שעטפו את התרגיל המוסרי הרציני של מירי נשרי ברוח של מהתלה. ומכאן, לא תינוק, לא אם ואף לא 300 אבות.

בסדרת ציוריה, ""Particles, מהשנים 2006-2001, יצרה איה בן-רון דפוסים אורנמנטיים דקורטיביים מהכפלת דימויי רגלי אישה פשוקות, פה של אישה מקיאה ואזמלי גינקולוג, ששולבו בהם אצבעות דינמיט ועוד. האורנמנטים המטרידים הללו שילבו יופי וזוועה בנוסח "אמנות הבזות (abject). בסדרת העבודות "תלייה", לאורך העשור הראשון של שנות האלפיים, כבר הגיחו וולדות מהאורנמנטיקות הססגוניות, צפופות-הדימויים ובעלות הארשת המיתית הרב-תרבותית (מזרחית ומערבית גם יחד). עתה, הן מיזגו פיזיונומיה אורגנית עם מנגנונים טכנולוגיים, אך שמרו על רוח האלימות המעודנת (מלשון סובלימציה) של ההולדה כקורבנה המיוסר של האם. ב- 2007 הציגה איה בן-רון בגלריה "שלוש" בתל-אביב את עבודת הווידיאו, "מרגלית". הקטלוג מתאר קטע מהסרט:

"חומר חיטוי, בטאדין. ספרי רפואה. תמונת תינוקת על הקיר. כיסא גינקולוגים מיושם, ועליו מפית סרוגה. המצלמה עוברת לחדר נוסף הנראה כחדר המתנה של גינקולוג. […] כלי הגרידה המופיעים על המדפים מדברים שוב על גדיעה, על האפשרות לקטוע את המשכיות השרשרת."[16]

 

במרכז תערוכת לידה מחדש", שהציג הדס עפרת במוזיאון ישראל ב- 2007, עמדה הקרנת וידיאו של עובּר זקן לתוך בריכה עגולה בלב גן:

"'העובר הזקן', הזיה שמופיעה ונעלמת, נראה כדמות עטופה במעטפת עוברית-גולמית, שקועה בעצמה. בהיותו חסר זרועות, מנסה 'העובר' לשווא לקום ולהתרומם על רגליו; ללא יד מושטת, הוא שב ונופל על גבו, בחוסר אונים. […] הפנים והצוואר חורגים מן ה'גולם' העוברי ויוצרים מעבר חד בין הטקסטורה העורית-פלומתית של המעטפת לבין העור המוכתם, נטול האיפור, החושף קמטי גיל ושמן. הגולגולת הקרחת מחברת בין דמות הגבר הבוגר לבין העובר-גולם הכולא אותו בתוכו."[17]

 

בה בשעה, גוף ה"עובר" הנדון, אותה מעטפת עוברית דמוית שק, מכילה כמות גדולה של זרעים הנשפכים מחריציה ומתפזרים סביבה. "העובר הזקן" הוא אפוא גם מין ישות נקבית הניחנה בכוח הפריה. אלא, שמה שקביל ברמה האלגורית – כוח היצירה הצפון בהוויה התינוקית והדו-מינית הפועלת ביוצר מעל ומעבר לגילו – אינו כי אם אבסורד ברמת הביולוגיה ודוגמא נוספת ללידה המשובשת באמנות הישראלית. וכך, גם בקטע נוסף בתערוכת "לידה מחדש", "סבא" שמו, אושרר כוח ההולדה המדומה, כאשר אינספור זרעי קוץ דרדר רחפו בסרט-וידיאו נוסף ונחתו על עורו של האמן:

"'סבא' הוא מפגש של גוף בוגר וזרעים במגע מפלרטט, שקט וקליל, ספק משחק, ספק אקט גרנדיוזי של אוננות או הזרעה עצמית."[18]

ב- 2012 הציגה סיגלית לנדאו תערוכת רישומים בגלריה "גבעון" בתל-אביב, וביניהם תצריב אקוויטינטה מ- 2006, המייצג לידה טראומטית של יולדת מתבוססת בדמה. התחריט, הציעה מבקרת אמנות, "מתאר סצנה מחרידה של לידה על רצפה, שנראה כאילו האם מתה במהלכה."[19] לא הייתה זו פעם ראשונה שלנדאו נדרשה לנושא לידת הדמים: על עבודת הוידיאו שלה מ- 2005, "Dead See", נכתב שהיא "ביטוי למין לידה אפוקליפטית"[20]: האמנית הצפה עירומה על מי ים המלח כוולד בינות לאבטיחים, שחלקם פצועים ו"בשרם" אדום דם וכולם יחד משתלשלים למין "חבל טבור" המקיף את ה"יילוד". ספק דימוי לידה שבסימן דם ואסון וספק תמונה רחמית האומרת אסון (בים-המוות). יצוין, ששנתיים קודם לכן, תכננה לנדאו עבודה סביבתית ל"זמן לאמנות" –  באותה עת, חלל תצוגה תל-אביבי – ובמרכזה כיכובה היא עצמה בלידה של ממש. באותה לידה, שלא מומשה, אמורה הייתה להשתלב רוח-הקודש ככוח עיבור…

                                 *

כנגד הלידות המדומות ו/או האסוניות הנ"ל אישרה האמנות הישראלית גם את הלידה הטבעית והבריאה. בציורו של דוד משולם מ- 1959, "לידת הכוכב" שמו, נראית אישה ניצבת סמוך לערסל, שכוכב מאיר מתוכו. האישה מכונפת ועוטה שמלה לבנה – ספק מלאך, ספק אם. למרגלותיה שתי בובות דובונים. הקדשת הציור לבן האמן, נועם, שזה אך נולד, מבהירה את תוכן הציור, החוגג את לידת הבן כמין לידת משיח עם כוכב שדרך ביעקב…

ב- 1970 צייר אברהם אופק את ציור השמן, "לידה". היה זה אחד מסדרת "מחזור החיים", ציורים שייצגו תחנות בחיי אדם (בהן חתונה, מחלה והלוויה). ציור הלידה מייצג יולדת עירומה השרועה פשוקת-רגליים על מיטה, אבר מינה גלוי ופונה אלינו. למרגלותיה יושבת מיילדת או קרובת משפחה. במרכז ניצב גבר – הרופא המיילד, מן הסתם – פניו אלינו והוא אוחז ברגלי הוולד, שזה אך בא אל העולם, עת שתי אחיות (או קרובות משפחה), יחפות ובחלוקים צהובים, עוטפות את הוולד ביריעת בד לבנה.  האירוע המצויר נראה כטקס משפחתי אינטימי. אופק מעצבו בפיגורטיביות אקספרסיוניסטית הנגועה בגרוטסקה, אך טובלת כולה באהבת אדם. הוא מציג בפנינו אנשים פשוטים, ארציים, מעשיים. הלידה בבחינת טקס-מעבר נוסף בטקסי-המעבר של חיי אדם. כאן לא נולד משיח, כשם ששום מלאך לא בישר את הלידה. כי כאן הלידה היא אקט טבעי, בריא, פועל-יוצא של המשפחתיות, שהיא גרעין היסוד לתפיסת האדם והחברה של אברהם אופק.

הלידה התמימה היא גם זו המאפיינת את ציורו של אברהם חדד, "אימהות" מ- 1991, בו נראה תינוק עירום שרוע על גוף אמו העירומה, ראשו וידו על שדיה כמו הגיח לא מכבר מרחמה. גם מקרהו של חדד, כמקרה אופק, הוא ביטוי לתהילת המשפחתיות, מיקרוקוסמוס הרמוני, אף כי מסתורי ולעתים גרוטסקי, שממנו אין האמן יוצא באינספור ציוריו. רוח תהילת המשפחתיות נחה לא פחות גם על צילומיה של עליזה אורבך, בהם נייחד את האלבום "אימהות" (1997) ובתוכו שני צילומי לידה, הראשון בסימן חבלי הצירים והשני בסימן הגחת ראש העובר מחושך לאור. אורבך היא צלמת של מחזורים ומי שמקבלת בברכה את מחזוריות החיים והמוות. בסדרת צילומיה, "לֶנֶה" (שם אמה), מהשנים 2001-1999, היא שילבה פרגמנטים מוגדלים מגוף אמה הישישה, ערב מותה, ביחד עם צילומי וולד שזה הרגע יצא אל העולם (עוד בטרם נחתך חבל הטבור). אלה גם אלה מוזגו עם צילומים של פתחי מערות, פתוחים וסגורים, בבחינת הגחה וקבורה.

                                  *

מה נסיק אפוא מכל הנתונים הללו? אין ספק: עיקר תשובתה של האמנות הישראלית למיתוס הנוצרי של לידת הגואל הוא בהפרת הלידה, שיבושה האלים, מות התינוק או מות היולדת. מול קומץ האמנים המאשרים את שבחי המשפחתיות וההולדה, בולט המסר ההפוך של שלילת המחר החדש והמושיע. מסר זה, ששורשיו במודרנה (מוטיב "מות הילד" היה, למשל, מהמרכזיים במחזותיו של הנריק איבסן), נושא בעומקו אמירה תיאולוגית קשה, שגלומה בה גם אמירה קיומית ולאומית חסרת נחמה.


[1] "גדעון עפרת, "ראובן, 1923, לאן?","על הארץ", כרך ב', ירון גולן, תל-אביב, 1993, עמ' 565.

[2] אמיתי מנדלסון, "נביא בעירו: יצירתו המוקדמת של ראובן רובין 1923-1914"" מוזיאון ישראל, ירושלים, 2006, עמ' 72.

[3] שם, עמ' 71.

[4] שם, עמ' 73.

[5] גדעון עפרת, פנחס ליטבינבוסקי: על שאגאל ועל משגל", בתוך: "השיבה אל השטעטעל", מוסד ביאליק, ירושלים, 2011, עמ' 58.

[6] יצחק ווערנע, "שיח יצחק", סנט-לואיס, מיזורי, 1930, סימן תמ"א, ד"ה.

[7] יעקב רייפמאן, "קול מבשר", פראג, 1859, חלק ב', עמ' ק"י.

[8] לעיל, הערה 120, שם.

[9] ראה הקטלוג, "נחום גוטמן מבקר במחוזות הרשע" (אוצר: יואב דגון), מוזיאון נחום גוטמן, נווה-צדק, 2000.

[10] "איקה" (עורך: יונה פישר), מסדה, תל-אביב, 1967, ללא מספרי עמודים.

[11] חיים גמזו, מבוא לקטלוג תערוכת "איקה", ביתן הלנה רובינשטיין, מוזיאון תל-אביב, 1964.

[12] יגאל צלמונה, "מנשה קדישמן, לידת בנים", קטלוג תערוכת "מנשה קדישמן 1990-1988", מוזיאון ישראל, 1990, ירושלים, ללא מספרי עמודים.

[13] מתורגם לעברית בידי המחבר. מתוך קטלוג תערוכת מנשה קדישמן, "ארץ מולדת", גלרי אם פרדיגר שוואביש גמונד", גרמניה, 2003, עמ' 58.

[14] גדעון עפרת, "מותו של אליקים", בתוך קטלוג תערוכת לארי אברמסון, "מקרה לילה", מוזיאון חיפה לאמנות, 2001, עמ' 18.

[15] מתוך תיבת אוסף התגובות לתערוכת "האם תינוק זה הוא שלך?", גלריה "הקיבוץ", תל-אביב, 2000.

[16] גלית אילת, "מרגלית", קטלוג תערוכת איה בן-רון- "מרגלית", גלריה "שלוש", תל-אביב, 2007, עמ' 14.

[17] טלי תמיר, "חלב-אם", בתוך קטלוג תערוכת הדס עפרת, "לידה מחדש", מוזיאון ישראל, ירושלים, 2007, עמ' 17.

[18] שם, עמ' 27.

[19] סמדר שפי, ביקורת ב"גלריה", "הארץ" 9.3.2012.

[20] דוד שפרבר, "דם הגוף באמנות הישראלית הפמיניסטית", באתר האינטרנט Artportal, 30.10.2011.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: