דגים של מזל ושל חוסר מזל

                     דגים של מזל ושל חוסר מזל

 

בימים בהם נכתבות שורות אלו רוגש עולם הארכיאולוגיה הישראלי והנוצרי מגילוי מערת קבורה בשכונת ארמון-הנציב בירושלים, בה נמצאו ארונות קבורה הנושאים שמות של (יש טוענים) קרובי משפחה של ישוע הנוצרי. על אחד הארונות התגלתה חריטה של צורת דג שמפיו נפלטת צורת אדם במתכונת פרימיטיביסטית, שלא לומר מתיילדת. חוקרים משערים, שזוהי הדוגמא המוקדמת ביותר של הנקיטה הנוצרית בדימוי יונה והדג, ואחת מהדוגמאות המוקדמות של דימוי הדג כסמל הנצרות.

חמש האותיות המרכיבות את המילה היוונית "איכתוס" – שמשמעותה, דג – פותחות את חמש המילים – "ישוע המשיח בן האלוהים (ו)הגואל". אך, זיהוי הדג עם הנצרות (מעבר להשערה אודות זיקת ישוע-יהושע לבן-נון, בן-דג[1])  חייב, לא פחות, ל"נס הדגים והלחם", שחולל ישוע להמונים הרעבים שבאו לשחר פניו ("מתי", י"ד, 19 ו- ט"ו, 36). זאת ועוד: לאחר תחייתו, קיבל ישוע הרעב דג צלוי ("לוקס", כ"ד, 41). לא נתעלם, כמובן, גם מחברת הדייגים הגליליים שהקיפה את ישוע. ועוד נציין, לאור תגלית מערת הקברים הנ"ל, את הפרשנות הנוצרית הרואה במעשה יונה והדג תקדים המנבא את מותו ותחייתו של המשיח הנוצרי.

בעבור היהודים, לדגים אין משמעות סמלית כה מרכזית, ואף על פי כן, חודש אדר, המצוין במזל "דגים", הוא חודש מזל לישראל; וכבר נאמר במסכת תענית: "משנכנס אדר מרבים בשמחה". במקביל, מזל דגים הינו המזל היחיד הכפול: צורת המזל היא שני דגים בכיוונים הפוכים זה מזה (יש אומרים – סמל לאישיותם הכפולה של ילידי מזל דגים, היותם נמשכים לכאן ולכאן). זאת ועוד: על פי המסורת היהודית אוכלים בראש השנה ראש של דג ומתפללים "שנהיה לראש ולא לזנב", כלומר, שהשנה תהיה טובה. וכן אוכלים את גוף הדג ומתפללים "שנפרה ונרבה כדגים ". (ככתוב ב"בראשית", א', 22: "פרו ורבו ומלאו את המים בימים…".

הדג הטוב והמיטיב, דג הפריון והאושר נוכח בציור הישראלי מאז ראשיתו האוריינטליסטית: ב- 1923 כלל ראובן רובין בסדרת חיתוכי העץ, "מבקשי אלוהים", את הדפס הדייג המונומנטאלי, הפורש בסירתו רשת לדגים לרקע נוף ארצישראלי:

"הדייג מן הגליל מעלה בתודעתנו את נס הדגים מ'הברית החדשה' ואפילו את נס הליכתו של ישו על פני המים: הדייג מעוצב כאילו היה מהלך על מים, עת הוא מוקף במכמורת והדגים למרגלותיו."[2]

דייגים ערביים הקרינו און בציורי מנחם שמי (1928) וישראל פלדי (1929), בעוד בציורי ראובן רובין זווגו דייגים ומוכרי דגים ערביים עם הדגים באחדות אחת של שפע וטוב: בציור "מוכר דגי הזהב" מ- 1928 (אוסף המוזיאון היהודי, ניו-יורק) ערבי בצדודית "שֶמית" מודגשת צבוע ברובו בגוון האדמדם-זהוב של דג שבידו. כמו היה המוכר הערבי הוא עצמו מעין דג זהב (הד לסגידה הציונית המוקדמת למופע הערבי הילידי כמופע אותנטי). בציור "דייגים ערביים ביפו" מ- 1927 – המשפחה הערבית הידידותית, שכבר זוהתה על ידנו לעיל כ"משפחה הקדושה", מאוחדת עם גווני הים, עת אבי המשפחה מציע לנו את דגיו.

גם נחום גוטמן נדרש לא אחת לדימוי הדג, בין אם בייצוגי הווי הדייגים בכינרת ובין אם בטיפוליו במוטיב הדג של יונה הנביא. גוטמן ייצג דייגים מאז שנות העשרים (תחריט דייג ערבי) ועד שנות השישים ("דייגים", שמן על קרטון). אם באקוורלים של דייגים ערביים על חוף הים הקודר, שגוטמן צייר בימי מלחמת העולם השנייה, המלנכוליה שורה על האווירה הסגרירית; ואם ב"טבע דומם על רקע הר מירון" (טכניקה מעורבת על נייר) מ- 1952 עדיין שורה שמץ קדרות על צלחת הדגים המתים, המצוירת לרקע ההר, הרי שביצירת גוטמן בכללה – דגים מאשרים שמחת חיים ואושר: דג ענק שוחה באגם הכינרת בציור השמן, "הטיילת בטבריה" (1956), משלים בבהירותו הים-תיכונית הקיצית ובזהב-קשקשיו את המראה המשובב של המבלים הרבים בבית הקפה שעל המזח. בציור, "דג קופץ בכינרת" (טכניקה מעורבת על נייר, 1965), הדג גדל עוד יותר והוא כמו פוער פיו לשאת דברים ליושבים על המזח שמנפנפים אליו בידיהם בשמחה…

אך, יותר משמחת דגי ישראל בעלמא, גוטמן אישר ביצירתו עניין חוזר ב"דג הגדול" מספר "יונה": ב- 1929 יצר סדרת תחריטים לספר, וכמובן, שכלל בהם את יונה היושב לו מיואש בבטן הדג. אך היה זה בסוף שנות ה- 50 כשניכס גוטמן את המיתוס לטובת תל-אביב האַל-מיתולוגית, עת רשם את דמותו של הכנר הופֶנקו המגיע לתל-אביב הישר מתוך לועו של דג גדול (איור ל"עיר קטנה ואנשים בה מעט"). לימים, אף הודה גוטמן במפורש במהלך זה של מיתולוגיזציה, הגם ששום קשר אינו קיים בתנ"ך בין הדג לבין יפו (שהדג הרי פלט את יונה בחוף נינווה…). מה שלא מנע מאמנים ישראליים נוספים לנכס את יונה והדג לחוויה המקומית. כגון, זאב רבן שצייר ב- 1929 את מפרץ יפו, כשמבטו מכָנס מימין (לצד דייגים ושיירת גמלים) גם את סלע אנדרומדה וכשהוא ממסגר את הנוף בציור הדג הפלאי המקיא מקרבו את הנביא.

מאוחר הרבה יותר, ב- 1973, בציורי קיר שצייר אברהם אופק בבית ספר "אגרון" שבירושלים, כלל האמן דימוי גדול של דג אדום (דג זהב!) הפולט נער אל חוף המאוכלס בבתים צפופים, המעלים על הדעת את יפו: אופק עלה ארצה ב- 1949 כנער בן 14, הוריו שוכנו ביפו בעוד הוא נשלח לעין-המפרץ, ודומה שבציור הקיר ייצג בסמליות את עלייתו כאירוע נסי (ומכאן גם דג הזהב הטוב). עם זאת, מבט על הים שמאחורי הדג מגלה אנשים טובעים ויד "אלוהית" גואלת אותם מתוך המים. אפשר, שאופק כיוון לאסון השואה ולגאולת פליטיה. דג גדול אחר כיכב, כזכור (מהפרק "שולחן ערוך לסעודה אחרונה"), בין ציורי הקיר של "ישראל: חלום ושברו" (שהסתיימו ב- 1988), כאשר הושיב אופק, החולה האנוש, סביב שולחן ארוך בני משפחה וידידים, חיים ומתים, לסעודת לווייתן.

בנושא הדג הגדול של יונה יצוינו גם תחריטים וחיתוכי עץ של יעקב שטיינהרדט: בתחריטי ספר "יונה" מ- 1922 כלל שטיינהרדט תמונת דג ענק, שראשו המפלצתי בוקע מהמים הסוערים לבלוע את הנביא. בחיתוכי עץ שיצר הצייר ב- 1924 לסיפור יונה כלל דימוי פרימיטיביסטי, עממי באופיו, של דג גדול (הנראה כקרפיון) השט אל עבר דמותו הקטנה של יונה. דומה, שההידרשות לספר "יונה" באותן שנים קשורה למשקעי מלחמת העולם הראשונה ולחורבן שזרעה ברחבי אירופה. הנבואה על חורבן נינווה מחברת את הסדרות הנדונות לייצוגי נביאי וחורבן ששטיינהרדט הרבה בהם לפני ואחרי מלחמת העולם (במהלך מלחמת העולם השנייה, 1943, יצור שטיינהרדט את חיתוך העץ של יונה המושלך מהספינה). כשיצר ב- 1950 את גרסתו האחרת לתמונת הדג ויונה – והפעם, הנביא הנפלט לחוף מפי הדג – דומה שקישר בין התחייה של יונה לתחייה הלאומית של ישראל בתש"ח, משואה לתקומה. אפשר, שכזה הוא גם חיתוך העץ מ- 1952 של ראש דג, שקרניים נשלחות אליו משמיים, בבחינת דג אלוהי. חיתוך עץ אחרון של הדג הפולט את יונה נוצר ב- 1965 בידי שטיינהרדט הזקן  (בן ה- ה- 78), חלק מעבודות תנ"כיות (בנושאי איוב, נוח ועוד) שמשותפת להן חזות האסון והגאולה. אפשר, שעתה כבר כיוונה החזות לגורלו האישי של האמן.

מיכאל סגן-כהן צייר ב- 1983 ציור אקריליק ענק (260X644 ס"מ) של לווייתן שבמעיו יושב לו האמן הוא עצמו בתפקיד יונה הנביא, כשהוא קורא או כותב (את ספר "יונה"?):

"בציור רחב-ממדים מתואר דיוקן עצמי של האמן כיונה בבטן הלווייתן […]. ממדי הציור שואבים מהציור האמריקני הגדול וממסורת איור כתבי היד של ימי הביניים: הנביא יונה, הבורח מאלוהים, יושב בבטן הדג בשיכול רגליים, בתנוחה של אוונגליסט כותב, הלקוחה מתיאור של כתב-יד נוצרי מן המאה ה- 9. בעבודה זו, כמו ברבות אחרות, מופיע במרכז דיוקנו העצמי של האמן בדמותו של נביא או בדמות ישו, כפי שהם מתוארים בציורי קדושים מימי-הביניים ובייחוד בציורי איקונות ביזנטיות…"[3]

הנה כי כן, מבלי משים, העבירנו הדג הגדול מהעליצות והאופטימיות של דגי הזהב למיניהם[4] אל דג אחר  – הדג כחוויית הקורבן וכגורל אישי וקולקטיבי. מדג חי עברנו לדג מת, החייב להשראת מארק שאגאל של הציור "הזמן הוא נהר ללא גדות" (1939-1930, אוסף המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו-יורק). כאן, בציור הכחול, מרחף אורלוגין ענק מעל נהר רחב, נישא על ידי דג מכונף שמנגן בכינור, עת זוג נאהבים מתעלס על גדה הצופה אל העיירה שמנגד. הקרפיון הכחול, שכנפיו נגועות באדום והן ככנפי להבות, הוא דג הקורבן היהודי, מייצגו של סבל אילם המוציא מתוכו רק נעימת כינור נוגה. עתה, כפרפרזה לעלייתו השמימה של המעונה הנוצרי, הדג היהודי המת הפך למלאך, מלאך-זמן, הנושא את השעון הביתי כזיכרון לגירוש מבית (בציור "השעון" מ- 1914, האורלוגין של שאגאל היה עדיין ממוקם בתוך הבית). הדג המכונף של שאגאל הוא הגרסה היהודית ל"אנגלוס נובום" של פאול קליי מ- 1920: אף הוא, הדג, רואה כיצד נערמים פגעי הזמן תחתיו, אלא שהדג של שאגאל רואה גם את האוהבים, שהם ההתכחשות והם התשובה המאזנת למכאובי הזמן. ב- 1952-1950 צייר שאגאל את "הקרקס הכחול" (אוסף "מרכז פומפידו", פאריז), עוד ציור כחול, בו מרחף הדג המת, זר פרחים בידו, מעל לוליינית, המעופפת משמאלו של ירח (המנגן בכינור) ומעל סוס ירוק. הקרקס, כמוהו כאהבה – אשליית האושר המאזנת את זיכרון הכאב.

הדג המעופף של שאגאל (יש, שיֵירָאה בציוריו כדג-ציפור) ריחף אל האמנות הישראלית. תחילה, הוא התגלה כדג הצף במים בציור "דג וירח", שצייר מרדכי ארדון ב- 1946 (אוסף הנס מולר, כפר אתא). זהו דג זהב נוסף, אך דומה שזהו דג מת (ובפרט, אם נמקמו במחיצת הציפור המתה והפרחים הנבולים שצייר ארדון שנה קודם לכן). המים העכורים, שאדום ושחור נמהלו בהם (במקביל לשמים הקודרים שמעליהם), הם מים שרוו דם, והירח נראה כשמש שוקעת, חציה הצהוב במים וחציה האדמדם בחוץ. בנסיבות אלה של שקיעה, דם ואפלולית, הדג נידון לאי-חיים, ובפרט שגם גופו נגוע באדומים. זהו סמל לקורבנות השואה, נושא שכבש את יצירת ארדון מזה כשנה (עם תום מלחמת העולם השנייה ועם הגיע הידיעות על רצח בני משפחתו בפולין).

האמת היא, שארדון לא נזקק לשאגאל כהשראה בנושא הדג. שכן, מורו הנערץ ב"באוהאוס", פאול קליי, הרבה בציורי דגים. מבין אלה, נזכיר את "מסביב לדג" מ- 1926 (דג על צלחת מוקף אפלה ובה ירח מלא וחרמש-ירח, ושאר סמלים מסתוריים), את "קסם דג" מ- 1925 (דגים מסביב לשעון, ירח ועוד, הרקע כחול אפל) ו"דג הזהב" מ- 1925 (הדג שוחה בלב מצולה אפלה ומסתורית). בשנות ה- 80, כשיצייר ארדון בצבעי מים איור-מחווה לפאול קליי, הוא ייצג דמות ודג ורשם בשולי הציור: "בדרכו לקליי נכנס התם לגן התת-ימי… מי התם?".  דומה, אם כן, שציור הדג והירח מ- 46 חייב לדגי-קליי יותר מאשר לדגי-שאגאל.

היה זה תלמידו של ארדון, נפתלי בזם, מי שניצל מהשואה בזכות העלאתו ארצה כנער ב- 1939, שייבא את הדג המת של שאגאל ליצירתו בבחינת סמל איקוני לנספים בשואה: "בכל עבודתי מופיעים מוטיבים כדג אילם או דג שחוט כסמלים לעם היהודי.", כתב בזם במכתב לחיים גמזו. תקצר היריעה מלסקור את כל אותן יצירות רבות בהן שילב בזם את הדג המת. ראשית הופעתו ביצירת בזם ב- 1958, ברישומי האבל הסמליים-פיוטיים, שרשם בזם בנושא "פרחי שמש", עת בין ה- 15 שהוצגו בבית הנכות "בצלאל" בירושלים ב- 1959 צוין אחד בכותרת "דייג". ואולם, רק ב- 1962, באלבום "רישומי קינה" (מסדה, תל-אביב), קיבל סמל הדג את מעמדו המרכזי, משחזר בשבעה מתוך תריסר הרישומים: תחילה, כדג אופקי אדיר שאוחזים שלושה בני משפחה בידיהם. אלה ניצבים בשורה חזיתית, מופרדים על ידי סכין גדולה בעלת להב שחור ושלושה פמוטות עם נרות, שאחד מהם כבוי. הדג מבותר לשניים: ראשו בידי הנער, שאר גופו ביד ההורים, שהושחרו על ידי האמן מתחת למטריה שחורה. הבן המחזיק את ראש הדג הוא בזם, הניצול, שישא מעתה ואילך את הזיכרון המר. נציין גם רישום בו שכובות גוויות גברים, נשים וילדים בערימה, כמזבח, כולל שני פמוטות שרועים עם נרותיהם הדולקים ודג הניצב על זנבו ופוער פיו השמימה אל אריות יהודה ומנורת המקדש. מכאיב במיוחד הרישום החותם את האלבום, בו נראית דמות עירומה פוסעת מחובקת עם דג גדול, כשהשניים בפתח משרפה, שארובתה ועשנה שחורים משחור. הדג הפך לבן-בריתו של בזם: כשיצייר ב- 1970 את ציורי התקרה לבית-הנשיא בירושלים, עדיין ישאו עמם העולים הפליטים דג מת מכונף, בעוד במים שט דג אדום (דג זהב?) החותר בכנפיו. הדואליות של הדג היהודי-ישראלי, אודותיה אנו שחים. בתבליט האלומיניום הגדול ב"יד ושם" ("קיר השואה והגבורה") מ- 1970, דג מעופף הפוך על גבו אל עבר ארובת המוות. ב- 1974 ("הר ציון") יתגלה הדג בזהות נשית (וורוד ובעל שדיים), נתון בסירה נוכח הר-ציון המעלה עשן. ב- 1993, בציור "נישא על גב", הוא ישא על גבו את היהודי (המעולף? הישֵן?) מעל נוף בוער הזרוע סולמות חבלים. ב- 1999, הדג יצא במחול עם היהודי ("ריקוד עם דג") ועוד ועוד.

עתה, כבר יוהד עד תום סמל הדג הנוצרי. מפתיע לגלות עד כמה בזם לא היה לבדו במגמה זו: כך, למשל, בציורים ורישומים רבים של דוד משולם מסוף שנות ה- 60 מופיע הדג כחלק מסצנות סוריאליות שבסימן אבל השואה. ברישום עט מוצלב דג בעל שש כנפיים על צלב עץ גדול (מעליו מרחף נייר ועליו המילה "נקמה") המותקן בראש גבעה בין שני עצים. משולם, שעלה מבולגריה ב- 1948, לא חווה את השואה אך הזדהה עמה ביצירתו, והדגים סמלו ביצירתו את הנספים: בציור "מתהלך בשמים", שני דגים מוציאים ראשם מתוך חורים באדמה ומשקיפים אל דמויות המרחפות בשמים, אחת מהן אוחזת בית ובחלונו בני משפחה; בציור "לפני הסערה" מגיחים דגים מהמים, חלקם עולה השמימה, עת חלון-בית טובע בים; בציור "טבעות" ניצבים בני זוג  – ספק חתן וכלה, ספק מלך ומלכה – בתוך ים עם דגים, עת הגבר אוחז דג מת גדול בידו והאישה מטילה טבעות למים (הטבעות כסמל לזוגות שאינם עוד?); בציור "בית אבא" זיווג משולם מעל נוף ומול ראי ושטיח – דמות גבר (מנגן בכינור) ו..דג גדול. הדוגמאות רבות.

אצל ז'אן דוד הופיע הדג כבר ב- 1959 בציור "הקורבן", בו דמות אנכית דו-ראשית, שצמד ראשיה מאוחדים בדג אופקי גדול, מניפה סכין על דמות אישה אופקית ואוחזת בידה האחרת בראש אישה נוספת. ז'אן דוד, שמוטיב האבל מסתתר בעומק יצירתו (העליזה, על פניה), חזר וזיווג, בדרכו הסוריאלית, דמויות נשים וגברים עם דגים (כגון "אישה דג", רישום דיו משנות ה- 70). גם הוא – בכרזה מ- 1954 – וגם פנחס שער – בציור מ- 1963 – ציירו את הדג הגדול של יונה. ברישומי העיפרון הרבים של יוסל ברגנר מ- 1981 לסיפורו של ש"י עגנון (מ- 1956), "מזל דגים" (בית הספרים הלאומי, ירושלים), "יוהד" הדג הענק – צאצאו של הדג מספר "יונה" (זה הדג שקנה פישל קארפ הכרסתן והגרגרן, הדג שגווייתו נתעטרה בתפילין של ראש… ). כאן, בקו ספונטאני עסיסי ובסגנון אקספרסיוניסטי גרוטסקי (בו משיקים בני אדם, חיות ושֵדים), עקב ברגנר בעפרונו אחרי המעללים המופלאים של הדג ושל שאר גיבורי הסיפור עד לרישום בית-הקברות ולמצבתו של ר' פישל ועליה חקוקים צמד דגים, סמל "מזל דגים" כזכור.

ועוד דג יהודי טראגי: בתמונת הסיום של ציור הקיר, "ישראל: חלום ושברו", באוניברסיטת חיפה (1988-1986) צייר אברהם אופק את הדג "זילבר-פלאטה", שבתרגומו לעברית הוא "מגש-הכסף"… הדג המת, שאופק נתן בו את סימני שנים-עשר השבטים ומפת הארץ, ליווה את תמונתה של כנרת, שסימלה בעבור אופק את השואה. דג "מגש-הכסף"  היה אפוא סמל לקורבן המעבר משואה לתקומה. אם בעבודות של אופק משנות ה- 60 עדיין תפקדו דימויי  דגים כסמל פריון ושפע, הרי שעתה התהפך הסמל.

דגי המזל הפכו לדגים של חוסר מזל, של אסון קולקטיבי ואישי. מעקב אחר גורלם של הדגים באמנות הישראלית העכשווית יותר, יאשר המשך זיווגו של הדג והמוות. כאשר יצר פנחס כהן גן ב- 1973 את ה"פעולה", בה הוכנסו בלוני פוליאתילן עם מים מתוקים ודגים חיים לתוך ים-המלח, הוא עימת בעימות חסר סיכוי את החיים עם "ים המוות". כאשר יצרה מיכל נאמן ב- 1976 את ההיברידים הקולאז'יים שלה ואיחדה דימויי ציפור ודג, היא בראה מפלצות פרדוקסאליות, אלגוריות לאפיסטמולוגיה ואף לתיאולוגיה נועזת. בציורים ריאליסטיים וירטואוזיים צייר ישראל הרשברג ב- 1992 שבעה דגים מעושנים, ואילו מאוחר יותר, צייר קופסת קרטון ובה דחוסים בערימות עשרות דגים מתים. יאשה יוזפולסקי יצרה ב- 2008 בקירוב את מיצב הוידיאו, "ואלריאנה", (בית האמנים, תל-אביב), בו הונחו מאות זנבות קצוצים של דגי סלמון על שתי במות. במיצב הוידיאו הוקרן סרט המראה אותה עצומת עיניים כשהיא מנסה להנשים ראש סלמון מת. "דגיםמתיםשטיםבתוךהפה", כתבה בשנות ה- 90 הילה לולו לין, משוררת וידיאו אחרת באמנות הישראלית, ואילו מאשה יוזפולסקי מצאה בשתיקת הדגים השחוטים את קולה ואת הדי אחרותה. דגים, עיוורון ומחיקת מבט מדריכים את הריטואלים של ”Noli Me Tangere"  – עבודה ריטואלית בה מנוקרות עיני דגים ובה נמחקים צילומים משפחתיים באמצעות הטבלתם בחומצה (ב"חדר חושך"…). "העיוורון כגזר-דין וקללה עובר טרנספורמציה ונחשף כמתת", הבהירה האמנית.

ב- 2011 יצרה נטע אלקיים שני צילומי צבע גדולי מידות, בהן צילמה עצמה בעירום כשהיא אוחזת בידיה עשרות דגים קפואים. הצילומים תפקדו כאמצעי מחאה והתרסה כלפי התביעה החברתית מהאישה ל"פרו ורבו" (המזוהה, כמצוין לעיל, עם שריצת הדגים מסיפור בריאת העולם). רוצה לומר, גם בהתרסה זו סמלו הדגים את הלא-הולדה יותר מאשר את ההולדה, בריאת החיים. במיצב-וידיאו של עדן עפרת מ- 2012, "המערה", מוקרנים מסביב לחלל התצוגה קירות מערה שהוטמעו בהם גוויות דגים. בלב החלל מוצב ארגז משלוח גדול שמשמיע מתוכו קולות נשימה. תחושת המוות הוטמעה בסיכוי היציאה/לידה מתוך מערת הדגים המתים.

אך, בעוד דגי המוות הללו של האמנים הישראליים המודרניים מבטאים תחושות ומחשבות שבין האוטוביוגרפי לבין האוניברסאלי, "הדג היהודי" (האם לא נאתרו כדימוי-שואה בציורי ערימות הדגים המתים של הרשברג?) שרד בגלוי בעבודת וידיאו של בועז ארד מ- 2005, "געפילטע-פיש", בה נראית אמו מכינה את הדגים הממולאים. תהליך שחיטתו, פשיטת עורו ושיסועו של הקרפיון האומלל מוצג בפרוטרוט, על כל האלימות והדם הכרוכים, בעוד האמן משמיע מפיו הקלטה של קול אמו. זו, המספרת שלמדה את מלאכת הכנת הדג הממולא מאמה ומחמותה, מאשרת קשר של משפחה ומסורת הקשורה בדג. בחלק ב' של עבודת הוידיאו, מלבד אזכור השואה, משמיע האמן, בין השאר:

"האשכנזים רוצים לראות עצמם כחלק מהרצף של תרבות המערב. הדג הוא אולי הקשר האחרון למסורת ואל ההיסטוריה המשפחתית."

לעומת נס הדגים של ישו, בו הדגים מאשרים חיים (השבעת רעבונם של המוני חסידי ישו), ולעומת סמל התחייה הנוצרי הקשור בגורלו של יונה הנביא ובאכילת הדג הצלוי על ידי ישו השב ממותו – מרבית הדגים של האמנות הישראלית מסמלים מוות. כפי שמצאנו, גם הפרשנות האמנותית-ישראלית לפרשת יונה והדג מעדיפה להתמקד בבליעתו ה"ממיתה" של הנביא במעי הדג. פרק דג-הזהב, דג השמחה והאושר, ראינו, הוא פרק מוגבל באמנות המקומית. כי בעבור רוב אמני ישראל, הדג הוא סמל לעולם יהודי שנכחד בשואה, וכולם גם יחד אינם נכונים לייחס לדג סמליות משיחית גואלת. שלא כבמקרה ה- "איכתוס" היווני, שום ראשי תיבות משיחיות אינן נחבאות באותיות ד"ג. להיפך: ד"ג הוא היפוכו של "גד", מזל.


[1] כפי שהציע פרופ' אלחנן ריינר במחקריו.

[2] גדעון עפרת, "ראובן 1923, לאן?", בתוך: "על הארץ", כרך ב', ירון גולן, 1993, עמ' 591.

[3] אמיתי מנדלסון, "התנ"ך בצבעי יסוד", בתוך: קטלוג התערוכה "חזון מיכאל: יצירתו של מיכאל סגן-כהן 1999-1976", מוזיאון ישראל, 2004, עמ' 29. יצוין גם מאמרה של מילי הד, "הלווייתן כסטודיו – ציורי ספר יונה של מיכאל סגן-כהן" ("אלפיים", מס' 19, 2000, עמ' 223-221), אליו גם מתייחס הכתוב בציטוט הנוכחי.

[4] אקוואריום עם שני דגיגי זהב צויר על ידי אברהם נתון ב- 1954. הציור הפוסט-קוביסטי, היווה פרפראזה מודעת של נתון לשני ציוריו של אנרי מאטיס מ- 1914 – המייצגים תפנים עם אקוואריום ובו שני דגי זהב. ב- 1955 נוספו שני ציורים של "דומם עם דג", אף הם בסימן ההשטחה הגיאומטרית. קודם לכן, בשנות ה- 40, רשם נתון רישומי דייגים בכינרת, ששיאם ב- 1951 בציור "דייגים". יצירות ה"דייגים" של נתון הובנו "כביטוי מובהק של ערכי הציונות, בניין הארץ והתקומה." (אירית הדר, "אברהם נתון", מוזיאון תל-אביב, 2008, עמ' 59)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: