Archive for אפריל 7th, 2012

אפריל 7, 2012

שולחן ערוך לסעודה אחרונה

                   שולחן ערוך לסעודה אחרונה

 

בדצמבר 2003 הוצג בבית האמנים בירושלים המיצב "שולחן ערוך", עבודה משותפת של מגדלנה חפץ ורוחמה וייס.[1] שולחן צר וארוך המיועד לתריסר אורחים אוכלס בדחיסות באביזרי סעודה קראמיים (כגון, מפיות מקראמיקה, או צלחות מעוותות הנושאות מילים ודימויים). עיוות הצלחות התחבר לפיתולי "סבל" של כיסאות דמויי שורשים ארכאיים ובעלי נוכחות אנושית סוריאלית, ול"ייסורי" סכינים הסמי-קראמיים מכופָפים. כל כלי האוכל ה"מעונים" הללו זימנו אותנו להתוועדות של חשבון-נפש, כמעט "סעודה מַפסקת" ערב יום כיפורים פרטי וחברתי.

בעברית, המילה "מטבח" טומנת בחובה את המילה "טבח", וזו מציינת שחיטה. כנגדה, המילה "סעודה" כוללת את הפעל "סעד" – עזרה, בעוד המילה "ארוחה" היא גלגול של הפעל "ארח", שעניינו אירוחו של האחר. הרי לנו סימן-השאלה הדואלי המרחף מעל "סעודתן" של חפץ-וייס: האם התכנסנו כאן לטבוח או לארח את האחר? נמהר לציין: מגדלנה חפץ ורוחמה וייס פעילות במשמרות המחאה של נשים המתייצבות מדי שבוע בסמוך ל"חומת-ההפרדה" ההולכת ונבנית בירושלים.

אם כן, שולחן סעודה, שהקורבן המוגש עליו מתקשר לסבלו של עם כבוש, בעוד הכותרת "שולחן ערוך" – הנדרשת לספר ההלכה היהודי החשוב, קודקס ההתנהגות המקודש של "עשה" ו"אל תעשה" – תתורגם לדיון מוסרי-פוליטי. עתה גם מתבהר פשר תריסר הכיסאות: צמד האמניות כמו-הזמינו את תריסר שבטי ישראל, את העם כולו, לסעודתן היהודית ה"מסורתית" (ראו, למשל, מגני-דוד על גביעי היין). הן זוכרות, שבהלכות סעודה בדיני "שולחן ערוך" נכתב, שבימי חול נהוג לשיר עם גמר הסעודה "על נהרות בבל"; ואילו בשבת וביום טוב נהוג לזמר "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון…". רוצה לומר, מאז ומעולם קושרה הסעודה היהודית הטקסית עם זיכרון לאומי של גירוש מאדמה, גלות ושיבה. "מיצב על גבולות וחרדה", הוסיפו האמניות לכותרת עבודתן.

read more »