"המדונה והבן" שלנו

                           "המדונה והבן" שלנו

בעוד המסורת היהודית שידכה לקב"ה אישה בדמות השכינה, הנצרות איחדה את האב השמימי עם בנו הצלוב (שנולד, כזכור, בכוח רוח הקודש שעיברה את אמו, מרים). את האם הותירה הנצרות ברמה הארצית, הגם שקודשה לאחר מותה (או סוף חייה הארציים) בהעלאתה השמימה. ואף על פי כן, "השילוש הקדוש" – האב, הבן ורוח הקודש – אינו כולל את האם. מה שלא מנע ממנה פופולאריות נוצרית אדירה בבחינת סמל אהבה אימהית, שהתגלגל, כידוע, לאינספור איקונות, והוכחה-לכאורה לתחייה שהבטיח ישו למאמיניו ב"יוחנן", י"ג, 3. היהדות נבדלת אפוא מהנצרות לפחות בנקודה זו, גם אם ניכסה התיאולוגיה הנוצרית פסוקים שונים מהתנ"ך (כגון "מי זו עולה מן המדבר", "שיר השירים") כמנבאים את האירוע של עליית הבתולה השמימה. שאלתנו בפרק זה היא: כיצד נראית אהבת האם-בן ביצירות האמנות הישראלית ומה זיקתן לדימוי "המדונה והבן"?

ב- 1966 ציירה בתיה אפולו ציור מיניאטורי בשם "לידת החלום הציוני" (אוסף ג'רום ל.שטרן, ניו-יורק). לציור נוכחות איקונית-נוצרית בצורותיו ובתכניו, אפילו במסגרת העץ המגולפת בהידור כמו-בארוקי, העוטפת את ציור השמן כחזית של מקדש עם צמד עמודים באגפיו. אפולו ציירה ציור במסורת המדונה והבן (ביתר פירוט, מסורת מרים המציגה לעולם את ישו), בטכניקה ובסגנון של ציור רנסנסי איטלקי מוקדם מתחילת המאה ה- 15. תיאודור הרצל מופיע כתינוק, אשר רק מכנס קצרצר לגופו (אף כי צילינדר מרחף מעל ראשו העטור זקן…) ושרשרת עם מגן-דוד (ציוני…) לצווארו. זרועותיו פשוטות לצדדים, ספק כצלוב ספק כמי שמבקש לחבק. הוא יושב על ברכי אמו, היושבת על כורסא מהודרת, לבושה שמלה רנסנסית אופיינית והילה מקיפה את ראשה. מאחורי האם והבן גדר נמוכה, שמעבר לה משתרע נוף פנורמי של גבעות, מעין עיבוד הנוף הטוסקאני של ציורי הדיוקנאות של דה וינצ'י לנוף ארצישראלי יותר.

ציורה של בתיה אפולו פּרודי, כמובן, וכל הידרשותו הקומית לאיקונה הנוצרית של המדונה והבן מקורה בתודעת התהום האמנותית, התרבותית והדתית בין הדימוי הנוצרי לבין יישומו הציוני-ישראלי (יהודי). עיצובו של הרצל כתינוק-קשיש ובתפקיד ישו אינו אלא ביטוי לסירוב האמנית וסירוב גובר של בני דורה לראות בד"ר הרצל "משיח":

" נטישת הערכים הקולקטיביים והעמדת הפרט כציר התייחסות מרכזי מאפיינים את הישראלי של שנות השישים בכלל ואת הנוער בתקופה זו בפרט. תחושה זו זוכה לביטוי בשימוש האירוני שעושה הציירת בתיה אפולו בדימויו הקולקטיבי השגור של חוזה המדינה, בציורה 'לידת החלום הציוני'."[1]

מתי ציור ופיסול של אם מחבקת את בנה הוא פרפרזה על "מדונה ובן" ומתי לא? האם כשצייר נחום גוטמן ב- 1936 באקוורל (קודם לכן, ברישום עט) את דורה, רעייתו, מזינה את חמי, בנם, האם שָכנה האיקונה הנוצרית ברקע רחוק או קרוב? ומשה ציפר, שפיסל בשנות ה- 40 בארד את האם והילד – כלום חייב היה למסורת הפיסול הנוצרי בנושא זה? ואינספור ציורי אם וילד של אהרון גלעדי? הרשימה ארוכה מאד והתשובה אינה חד-משמעית. היא אף אינה מוגבלת לכוונות האמנים ו/או לנוכחותו של ממד נוצרי ביצירתם. כי התשובה תלויה, במידה רבה, בבחירתו של הפרשן להציב את היצירה בהקשר אסוציאטיבי רחב של תולדות האמנות. בהתאם, חירות זו תשמש להלן לבחינתן של יצירות ישראליות בפריזמה של "המדונה והבן".

אך, מה בדבר האם והבן של היהודים? ליהודים יש ארבע אימהות אולטימטיביות: שרה, רבקה, רחל ולאה. אלו הן האימהות הגדולות של האומה. ואולם, רק שתיים מהן קיבלו מעמד מיתי: שרה ורחל. שתיהן אימהות שנחתמו בחותם השכול: לפי המדרש, שרה מתה משנתפתתה להאמין לשטן שבנה, יצחק, הועלה לעולה בידי אברהם[2]; ואילו רחל היא זו המקוננת העל-זמנית על אובדן בניה: "…קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להינחם על בניה כי איננו." ("ירמיהו", ל"א, 14)[3]

הרי לנו, אם כן, שתי אימהות עבריות המועמדות לדימוי "פייאטה" של האם השכולה המקוננת, שהיא גם אם מיתית לאומית. הנה כי כן, אחדות הדימוי הדתי והדימוי הלאומי. להלן, ננוע חליפות בין המדונה כאֵם התינוק לבין המדונה השכולה, זו של ה"פייאטה".

                                

                                 *

עוד בטרם הייתה אם ביולוגית, היא הייתה אם לאומית; ועוד בטרם הייתה "אמא אדמה"[4], היא הייתה "אומה" ו"מולדת". אין עוד שפה כשפה העברית שידעה להטמיע, עוד מאז ימי קדם, אימהוּת ב"אומה" והולדה ב"מולדת". אך, הייתה זו התנועה הרומנטית והייתה זו הלאומיות, שהסתעפה ממנה, שפעפעה אל תוך האמנות הציונית מראשיתה את דמות האם הקולקטיבית השמימית, מין "בתולת ציון" שהפכה לאם טרנסצנדנטלית (בעלת זיקה נוצרית ברורה לאם הקדושה).[5]

דמות-אם אלגורית ומיתולוגית זו, ששורשים לה בתנ"ך, במדרש ובקבלה (אך הדיה המודרניים המערביים בדמויות נשיות לאומיות ניאו-רומיות נוסח "בריטניה", "קולומביה", "מרי-אן" וכו') ליוותה את הספרות היהודית והעברית, הדתית והחילונית, לדורותיה. אלא, שספרות ההשכלה במאה ה- 19 היא שהרימה את כפפת הלאומיות ושחזרה את דמות האם הנדונה כפיגורה מטאפיזית המייצגת את השפה העברית המתחדשת ו/או את דמות הארץ שבניה עזבוה. ראו את דמותה ה"מדוניית" של "איילת השחר" ב"מגילת האש" של ח.נ.ביאליק, 1905 – אהובת העלם היפיפייה, שהיא גם דמות אֵם בעבור מאות בחורים ובחורות שהוגלו מארצם אל אי שומם.

האמנות הציונית המוקדמת, מימי הקונגרסים הציוניים הראשונים, לא חדלה לייצג את דמות האומה המובילה את בניה אל ארץ ישראל. דואליות זו של אהובה יפיפייה (שכינה, כנסת ישראל) ושל אם[6] אפיינה את הגלויות ואת הכרזות שעצבו אמנים דוגמת א.רנצנהופר, ש.רוחומובסקי, מנחם אוקין, א.מ.ליליין ואחרים.[7]

יובהר: ענייננו בפרק זה בבחינתו של ארכיטיפ האם באמנות הישראלית. משמע, המעקב ההשוואתי אחר אפיונה החזותי הטיפוסי – אישה אוחזת (מחבקת) בן או בת. אין ענייננו בעיצוב דמות האם על-ידי בנה, האמן, נוסח האישה הזקנה, אף כי הסמכותית שצייר מנחם שמי בשנות השלושים, או נוסח פסל האם כ"תופרת" (1994) או כ"לוחמת נחה" (1997) שפיסל צבי לחמן בארד. תשומת לבנו נתונה בעיקר לתבנית המדונה והבן, זו האיקונית והשכיחה ביותר בתרבות הנוצרית שמאז ימי-הביניים ושיאה בציורי רפאל, דה-וינצ'י, בפסלי מיכלאנג'לו וכיו"ב.[8]  שאלתנו: כלום קרה דבר-מה משמעותי לתבנית נוצרית זו בהקשר היהודי-ישראלי? דומה, שהפתיח הנ"ל די בו כבר כדי לרמז על גיוסה של האם באמנות הישראלית והקדם-ישראלית.

                                *

לאם הביולוגית לא הייתה עדנה רבה מדי באמנות הישראלית, באשר היא שבה וגויסה גיוס ציוני לרובד הקולקטיבי-אלגורי. כך, כבר בציורו הטריפטיקוני הענק של ראובן רובין, "הפירות הראשונים" (1923), נישא הבן התימני בידי אמו (השניים ניצבים ליד האב התימני בבחינת "המשפחה הקדושה") כהד חזותי לפירות האקזוטיים שנושא חלוץ מונומנטאלי בסמוך לבת-זוגו הנדמית למדונה: כמו היה הבן, דוגמת הפירות, קורבן ביכורים המוגש למולדת בידי האם.

ב- 1922 צייר ראובן את "המדונה של חסרי הבית": המדונה יושבת על האדמה לשפת ים, לבושה בשמלה שחורה-כחולה וחלוצת שד, תינוקה המעורטל שוכב למרגלותיה בקדמת הציור. המדונה מציגה לראווה שני פרחים אדומים בשתי ידיה, עת מאחוריה שרועים ארבעה גברים תשושים – ספק מעולפים, ספק ישנים – ומאחוריהם שלוש סירות ריקות עוגנות סמוך לחוף. ציור זה של לידת "משיח" (בסימן "דם" הפרחים, רמז לקורבן צפוי) לרקע אוזלת היד החברתית (בנוסח "מתי מדבר" הביאליקיים) מנסח את דמות המדונה כדמות האם הלאומית, דמות האומה.

רבות מהדוגמאות לעיצוב דמות אם ביולוגית באמנות ישראל לדורותיה "מחליקות" על-נקלה מהפרטי אל הקולקטיבי: הנה כי כן, ב- 1915 צייר בוריס ש"ץ בירושלים ציור בצבעי-שמן של "אם ובנה", שאינו אלא דיוקן רעייתו השנייה, אולגה פבזנר-ש"ץ, המקרבת לשפתותיה את ראש תינוקה, בצלאל. ציור משפחתי אינטימי לכל דבר. אך, ראו את תבליט הטראקוטה שיצר בוריס ש"ץ בסופיה ב 1904, "אם עבריה", שמו, ובו דמות אם (כלום אין זו אשתו הראשונה של ש"ץ, ששברה את לבו משנטשה אותו, כשנה קודם לכן, לטובת פסל אחר?) מחבקת ילד קטן (בוריס ש"ץ הרך?) התורם מעות לקופת מאיר בעל-הנס. והרי לנו שני קטביה של המטוטלת, אף כי ללא זיקה גלויה לאיקונה של המדונה והבן. או, דוגמא נוספת: ב- 1937 צייר נחום גוטמן בצבעי שמן אם מסמיכה ראשה בחום לראש תינוקה – תמונת רעייתו, דורה, עם בנה עול-הימים, מנחם. תמונה משפחתית אינטימית לכל דבר. אך, ב- 1928 צייר גוטמן ציור גדול-מידות בצבעי-שמן ("המדונה של הגליל", קראנו לו, משהתגלה הציור ושופץ ב- 1994) ובו אישה ערביה יושבת בלבוש חגיגי לרקע הכינרת ועל ברכיה בנה בהיר-השיער (התערבות רוח הקודש?). עתה, כבר תפקד הציור כאלגוריה לאומית על ברית המזרח והמערב, ולידת הבן ה"אשכנזי" הדהדה את העליות הראשונות מאירופה בסימן הערצת הערבי (מה שונה יהיה צילומו של מיכה קירשנר בשחור-לבן את עיישה אל-קורד הפלסטינאית, 1988, המחבקת את בנה במתכונת האיקונות של המדונה, אך בפעם זו ההזדהות היא עם סבל הפלסטינאים בימי האינתיפדה הראשונה).

בהתאם, נשים המשחקות עם ילדיהן, מניפות בניהן, מאמצות עולליהן ללִבַּן וכו' בציורי יוחנן סימון משנות הארבעים הן ייצוג אופטימי של הווי החברה הקיבוצית בגן-שמואל, אך לא פחות מכן, אידיאליזציה של החיים הקיבוציים כאוטופיה חברתית. ובמקביל, אינספור ציורי המשפחות, בצבעי שמן ובאקווארל, שצייר אהרון גלעדי לאורך חיו – בין קיבוץ אפיקים לחולון – ובהם אינספור אימהות עם ילדיהן, היוו ביטוי לאופטימיות של חברה חדשה, פריונית והרמונית, שגלעדי ייחל לה ברמה הומאנית וציונית גם יחד. ומכיוון אחר: שכיחות נושא האם והילד ברישומי הטוש של רות שלוס היא ביטוי (ברוחה של קטה קולביץ, האמנית הגרמנייה) לרגישות ואף למחאה הומאניסטית נגד עוולות המתרחשות בחברה בה חייה האמנית. ברישום דיו שלה מ- 1953 יושבת האם – אישה ספרדייה קשַת-יום – על הארץ, תינוקה שכוב על ירכיה ומבעה הכולל מעיד על תשישות של יום מפרך. לפי טלי תמיר, עסקינן ברישום "פייאטה":

"מוטיב האם והילד עולה במלוא עוצמתו הרגשית גם מתוך טיפולה בשכול ממלחמות. ה'פייאטה' של שלוס – האם הזועקת (1953) שילדה מוטל על ברכיה – הייתה לזעקה אוניברסאלית, המבטאת את כאב האימהות משני צדי המתרס."[9]

נודה: לא כל יצירות ה"אימהות" באמנות הישראלית נידונו למתח הדואלי הזה של הולדה ומולדת. פסלי אימהות של חנה אורלוף (אבן, ראשית שנות העשרים; מחצית שנות העשרים; 1927 ועוד), משה ציפר (ארד, שנות הארבעים), אהרון פריבר (בזלת, שנות החמישים), דני כפרי (שיש, שנות השמונים) ועוד – מאשרים ברכותם ובהרמוניה של זרימתם האחדותית את האידיאה האנושית-משפחתית הבסיסית של אהבת אם ושל האם המולידה. על פי רוב, מקורן של יצירות אלו בחווייתו המשפחתית של האמן מול רעייתו כאם צעירה, או של האמנית היא עצמה כאם (חנה אורלוף). כזה הוא משה פרופס המצייר ב- 1954 בצבעי-שמן את "אשת האמן ובתו", צביה. כזה הוא פנחס ליטבינובסקי המצייר בשנות השלושים "אישה עם תינוקת", לאחר שנולדה בתו השנייה, דפנה. כזה הוא נפתלי בזם המצייר בראשית שנות החמישים אימהות עם עגלת תינוק, וזאת בעקבות הולדת בנו, יצחק.

על מרכזיות דמות האם בציורי נפתלי בזם הרחבנו בהזדמנות אחרת.[10] בהקשר הנוכחי, נסתפק במעקב התמציתי והלאקוני אחר השרשרת המתהפכת של ארוס ותנטוס ביחסו של בזם לדמות האם כמדונה. תחילה, ציורי אם ובנה "מדוניים", החוזרים בגרסאות שונות בייצוגי המעברות בציורים ורישומים של בזם מראשית שנות החמישים: ב"המדונה של המעברה" (1952) הלביש בזם שמלה אדומה – שמלת המדונה – לאם הכורדית, היושבת לרקע צריף-מעברה ומניקה את עוללה. ארכיטיפ מקָדֵש זה של אם-ובן יאותר גם ברישומי פחם של בזם בנושא "מעברה", בהם מתבונן בחור (הדומה לאמן) באוהל-מעברה שבתוכו מתגלה האם מיניקה את תינוקה, בעודה מכינה אוכל לילדיה האחרים. ב"לעזרת הימאים" מ- 1952, האם והבן (והאב) הקיבוצניקיים הם גרסה ריאליסטית חברתית ל"משפחה הקדושה" הנוצרית (הילד יושב על ברכי אמו, כבאיקונות המדונה, ומושיט סירת נייר לאביו היוצא להצטרף למחאת הימאים המפגינים בנמל-חיפה. בציור מחאה אחר, המגיב לטבח בכפר קאסם ("בחצר בית המקדש השלישי", 1957), כבר מופיעות שלוש אימהות גדולות המקוננות בסגנון "גרניקה" (1937) של פיקאסו (וכפרפראזה על שלוש המאריות שבאו לקברו של ישו) על מות התינוק השרוע בפינה שמאלית תחתונה של הציור.

מזה מספר שנים שמוטיב האם המקוננת, אמם של קורבנות המלחמה, כבר עלה בציור הבזמי, דוגמת האם המשתטחת בוכייה על קבר בנה, ציור מ- 1954 מסדרת ציורי מלחמת השחרור. שני ציורי "פייאטה" (זה השם שהעניק בזם לציורים) מ- 1961 ו- 1963 מייצגים אם גדולה היושבת מקוננת על בנה המת השרוע על ברכיה. עתה, הגיבו הציורים לשואה (שגבתה, בין השאר, גם את חיי הוריו של הצייר) ולמשפט אייכמן. המודל הנוצרי של ה"פייאטה" אומץ במוצהר על ידי בזם, אך בגרסה מ- 1963 שולב תרנגול כפרות כאופן של ייהוד הדימוי.[11]

גלגול ה"פייאטה" הנוצרית להקשר ההיסטורי היהודי מצא ביטויו הבולט בציורי יוסל ברגנר משנות ה- 50 וה- 60 בנושא "מוות במשפחה". תחילה, בציור בשם זה מ- 1956, נראו דמויות עגומות (פניהן איקוניות) כשהן משקיפות מבעד לחלונות של זית בית (שבסגנון בתים נטושים ביפו, בתי פליטים פלסטיניים). בחלון שמאלי תחתון התגלתה דמות אישה ליד גופת מת, ככל הנראה בנה. חיזוק להנחה זו בציור "קדושים מ- 1961 (שנת משפט אייכמן, כזכור), בו חזרה אותה תמונת אֵבל באותו חלון, אלא שעתה ניצב סולם ליד הדמות המקוננת – סולם ההורדה מהצלב. מוטיב האם המבכה את מות בנה שימש את ברגנר כסמל לטרגדיה יהודית של גירוש, גלות, רדיפות והשמדה.

עוד יצוין: מוטיב ה"מדונה" בציור הישראלי מזוהה בחלק הניכר עם הפרק הריאליסטי-חברתי משנות ה- 50. לדוגמאות הנ"ל מציורי נפתלי בזם, רות שלוס, יוחנן סימון ואהרון גלעדי נוסיף את רישום המכחול והטוש של משה גת מ- 1959 – "אם (מכסיקנית) מניקה". אך, כפי שעולה מדברינו, מוטיב ה"מדונה" קשור, לא פחות, לביטוי השואה באמנות הישראלית. שמואל ב"ק (יליד וילנה) הוא פליט שואה. בציוריו, מלאך נוצרי, או דיוקן ישועי מובהק, או שלוש מריות, מגויסים לייצוג הציביליזציה המערבית-נוצרית העומדת למשפטו של ב"ק, כמי שהולידה מתוך הבטחות ה"נאורות" את השואה ואת כלי המשחית בכלל. עם רקע המאפיין, בדרך כלל, את ציורי המדונה והבן מהמאה ה- 15, נמצא את ציורו של ב"ק, "הפולחן" (1968) ובו אגס-אם (עם בד בכחול המדונה) ואגס-בן (בערום).

                                *

כאמור בפתח הפרק, הגבהתה האמנותית-ישראלית של דמות האם אל הרובד הקולקטיבי/אלגורי/לאומי נעזר, לא אחת, במיתוס התנ"כי של שרה ורחל בבחינת סמל האימהות השכולות.

הפופולאריות של "קבר רחל" כאיקון באומנות (ובתעשיית המזכרות) היהודית/ארצישראלית עשויה לרמז על מרכזיותה של "רחל מבכה על בניה" בתודעה העממית היהודית. רחל המקוננת היא האם שבניה הוגלו ו/או מסרו נפשם במלחמות. "מנעי קולך מבכי (…) ושבו בנים לגבולם" ("ירמיהו", ל"א, 14, כזכור), נחמתו של הנביא ירמיהו לרחל, היוותה נושא לתחריט שיצר יוסף בודקו ב- 1920 לרקע פוגרומים קשים ביהודי מזרח-אירופה ותקוות שניעורו בתום מלחמת העולם. תחריטו של בודקו מעוצב בסימן להבות אש שורפת ברקע לאבלה של האם השכולה והנביא הניצב בסמוך לה. בודקו, נוסיף, חזר פעמיים בהדפסיו לנושא קבר רחל.

"ראי רחל ראי/ ראי ריבון עולם/ ראי רחל ראי/ הם שבו אל גבולם" – התרונן הזֶמר לאחר כיבוש ירושלים במלחמת ששת הימים. אך, כבר ב- 1953 יצר דוד פולוס, הפסל הירושלמי (מעצבו הנשכח של פסל אלכסנדר זייד בבית-שערים), את פסל-הבטון של רחל, האוחזת בידה האחת בלפיד הישועה ומובילה בידה האחרת את שני בניה (ילד וילדה המוצאים סוכך תחת גלימתה). הפסל, המוצב ברמת-רחל, הסמוכה לירושלים, נושא את הכותרת החקוקה: "ושבו בנים לגבולם". זוהי רחל המושיעה, רחל של התחייה הלאומית. לעומתה, רחל המקוננת סמוכה יותר למסורת האיקונית של "יהודה השבויה", המוכרת לנו ממטבעות רומיות.

דמותה של רחל חזרה פעמיים ביצירתו של יעקב שטיינהרדט במחצית הראשונה של שנות החמישים. ב- 1953 עיצב חיתוך-עץ בשם "רחל בוכה" ובו נראה ראש רחל מורכן ביגון, נתמך על כף-ידה, עננה אפלה מרחפת בשמים, וברקע הר שומם. טיפול דומה למדי שב בחיתוך-עץ של שטיינהרדט מ- 1955 (ובו נתון ראשה של רחל בין שתי כפות ידיה). אין ספק, שטרגדיות של אובדן בנים בשואה ובמלחמת השחרור אחראיות על התעצמות מוטיב האם המקוננת באמנות הישראלית של שנות הארבעים והחמישים:

"…חנה אורלוף הקדישה את האנדרטה בעין-גב (1952) לזיכרה של חנ טוכמן-אדלרשטין, שנהרגה תחת אש, […] והעמידה דמות של אישה האוחזת תינוק בזרועותיה …"[12]

שתי אימהות מקוננות מרה מעל גופת גבר בציורו של מרסל ינקו מ- 1945, "טבח עם", שעניינו, כמובן, השואה. שלוש אימהות מקוננות מרה מעל גופת לוחם בציורו, "מות החייל", מ- 1949, ציור המגיב למלחמת השחרור. כל האימהות הזועקות הללו חייבות לשלוש האימהות המשוועות ב"גרניקה" של פיקאסו.

ב"יד לילדי הגולה", אנדרטת אבן רחבת ממדים שיצר ב- 1950 בקירוב זאב בן-צבי בקיבוץ משמר העמק, מסיטה האם המונומנטאלית המקוננת את ראשה הרכון מפני בנה השולח אליה זרועות לעזרה. זוהי האם הנפרדת מבנה, חסרת אונים נוכח אובדן הבנים בשואה, אלה הצועדים כצאן לטבח בהמשך תבליט האבן ומוטלים כערימת גוויות בהמשכה הנוסף. בפינה שמאלית קיצונית של האנדרטה יאותר תבליט ילד בתנוחה עוברית, ספק מסתתר וספק מייצג דואליות של רחם וקבר.

האם, כגיבורה טרגית מונומנטאלית שאיבדה את היקר לה מכל, הפכה לפיגורה חוזרת באמנות הישראלית של התקופה הנדונה. עתה, היא כבר זוהתה עם שרה, כאשר יצחק הוא קורבן שלא זכה לישועת המלאך והאייל: ב- 1947 צייר מרדכי ארדון את ציורו, "שרה", דמות אדירת ממדים הנוסקת באדום אל עבר השמים האפלים והיא נושאת זעקתה מעל לגופת יצחק, המוטלת לרוחב קדמת הציור. מרחוק ובהקטנה נראה מזבח.[13] שרה מייצגת את האם היהודייה השכולה. לאורך המחצית הראשונה של שנות החמישים הרבה הצייר, אהרון כהנא, לשתף את שרה בסצנת העקידה, וכמוהו משה קסטל בציורי העקידה שלו שמאז שלהי שנות הארבעים. ברם, בעוד נוכחותה של שרה בציורים אלה הייתה פאסיבית, שונה היה התפקיד שהועיד לה אברהם אופק מאוחר יותר, בתחילת שנות השמונים. עתה, בפסלון ארד, צומח פלג גופה העליון של האם, שרה, מתוך המזבח, זרועותיה מונפות השמימה במחאה וכאב וצורתן קרני-אייל. היא הקורבן במו אובדן בנה. נגדה מוטלת קרן גדולה, שהיא קרן-האייל המסמלת את יצחק המת. אברהם אופק, שבציוריו שמאז 1957 שמור מקום מרכזי לדמות הפרה-האם, המגוננת והטובה, עיצב בשנות השמונים (גם כקטע מציור-קיר באוניברסיטת חיפה, 1986) אֵם אחרת, אם-קורבן שהיא גם אלת גורל אימתנית, גלגול של פסלון הארד הנ"ל.

במחצית שנות השבעים יצר משה הופמן פסל עץ, גזע עץ מחוטב, שנושאו עקידת יצחק. הפסל, העונה ומשלים את פסל העץ, "אוד מוצל" (דמות אם המגוננת על בנה, הנצחת הצלתו של האמן מקרונות המוות בידי אמו). פסל העקידה של הופמן מייצג את אברהם מניף מאכלת על יצחק, אלא שהאב דומה יותר לאישה, וכמו הפך לשרה. כמו נידונה האם להקריב את בנה. המרה שכזו נכחה במחצית שנות השבעים גם באקווארלים ורישומים שיצרה שושנה הימן בנושא העקידה: אם מקריבה את בנה; איל משולב בשדי האישה-אם; האייל כאישה המחבקת את יצחק; ועוד. כל הווריאציות הללו תפקדו כהיבטים של "פייאטה" עברית, בה האישה – שרה שנתגלגלה למאריה – היא האם המקוננת על בניה והיא אייל-העקידה (ויושוו יצירות אלו ל"פייאטה" של מנשה קדישמן, 1986, בה תגזיר פלדה של ראש אייל ענק מקיף תגזיר פלדה של גופת קורבן).

פסלי "פייאטה" נוספים וצרו בידי קדישמן בסוף שנות ה- 80, כולם כתגזירי פלדת קורטן. באחד, ראשי אב ואם עם פיות פעורים כזעקת כאב, גזורים מתוך לוח עגול המונח על הרצפה. מהלוח עולים תגזירי הבן, פרוש-זרועות כמלאך או כצלוב, כלב מילל וצמד ברושים (עצי בתי קברות). פסל "פייאטה" נוסף של קדישמן הוא תגזיר מעגלי של זרועות מחבקות, שבטבורו ראש האם סמוך לראש בנה המת, ובראשו תגזיר כלב מילל.

הדואליות של האם המולידה והאם הקוברת מצאה ביטוי דיאלקטי בפסלי תגזירי הפלדה שיצר מנשה קדישמן בשנות התשעים. יסוד הדואליות הקדישמנית בשיתופה של האם, שרה, בציורי ובפסלי עקידת-יצחק שיצר בשנות השמונים, כגון בתגזירי פלדה בהם ראש האב וראש האם צופים בראש בנם המוטל למרגלות אייל ענק שהפך למולך תובע קורבן (הפסל, המוצב כיום בשער מוזיאון תל-אביב, הוצג לראשונה ב- 1985 במוזיאון לאמנות יהודית בניו-יורק). תערוכת קדישמן במוזיאון תל-אביב, 1987, "מיתוס וגלגולו", כללה ציור שמן ענק על בד (4 מטריםאורכו), "עמק העצבות" שמו, ובו יושבת אישה בנוף הזרוע כולו ראשי מתים (אבנים מוצהבות, שסודרו למרגלות הציור, סמנו שדה מציבות).

אלא, שכל הטיפולים האמנותיים הללו לא היו כי אם מבוא לתערוכה שהציג מנשה קדישמן במוזיאון ישראל ב- 1990, "לידה ופסלים אחרים", שבמרכזה ככבה דמות האם:

"החידלון והקורבן עמדו במרכזה של סדרת ה'עקידה' מאמצע שנות השמונים. האֵם הייתה שם עדה פאסיבית, מבכה את בנה המת (…), מקוננת, כמו בסצינת 'פייאטה' נוצרית, לפעמים נוגעת בגופת הבן, אך בדרך כלל מרוחקת, מכונסת בעצמה ועטופה באבלה. נדמה לי שבשנת 1984 מופיע ציור הלידה הראשון בקומפוזיציה המזכירה את דימוי האייל הניצב מעל גופת יצחק בפסל ידוע שלו. בשנתיים האחרונות הוא רושם ומפסל בעיקר את רגע הלידה. יצר החיים גבר כאילו על יצר המוות. אך, זוהי לידה מיוסרת, כואבת, לידה של זעקה – זו של האם וזו של הבן. […] זוהי לידה של קריעה, של חוויה אכסטאטית, של חיתוך, שבירה, קיפול והפרדה, של אלימות – אך, ברוח אחדות הניגודים של קדישמן – גם לידה של יופי, רכות וחמלה, לידה של אהבה."[14]

"קינה" (אם בוכייה על קבר) ו"קורבן" (אם מניפה את גופת בנה), שבים ומציגים את האם היולדת בעמידה, כאשר הפסל הדו-ממדי כמו מטולטל במחול פראי. האישה, שקווצת שיערה תומכת ביציבות הפסל והופכת לצורת הר, כמוה כאיתן-טבע, כוח קמאי אדיר הגוזר חיים ומוות.

חריג בולט במסורת ישראלית זו של הימנעות מהאישה כאם טורפת הוא יגאל תומרקין: דמותה של אמו נוכחת בעומק לא מעט מיצירותיו וניתן לאתר באופני עיצובה "סגירת חשבון" מורכבת.[15] בהתאם, מוטיבים אדיפליים חלחלו לא אחת ליצירה התומרקינית:

"אם אוהבת מתגלה כאם טורפת. […] זו שהייתה מדונה רחומה הפכה עתה ל'מדונה של הקצבים' (1969-1968)…"[16]

ב- 1987 הציב יגאל תומרקין במוזיאון ישראל את גרסתו הפיסולית לפסל השיש המפורסם של מיכלאנג'לו, "פייאטה רונדניני" (הפסל נוצר אך לא הושלם ערב מותו של האמן ב- 1564). תומרקין גזר בפלדה דמו-ממדית את צורת דמות האם של מיכלאנג'לו, הניצבת ולופתת את בנה המת מאחוריו, ומיקם את התגזיר בקצה מסילה קצרה, שעליה קרונית הנושאת סלע קשור בכבל לאם ולבנה. כמו שיגר סלע קטלני אל עבר הזיווג. דיוקנו העצמי של מיכלאנג'לו בתפקיד ישו המת מתגלגל בעקיפין ליחסים המורכבים של תומרקין ואמו.

גם בעבודת הווידיאו של ארז ישראלי מ- 2006, גלגול נוסף של "פייאטה", מתפקד האמן כמקביל לישו: האמן נראה שרוע כמת, בעוד אמו מתאבלת לידו ומורטת נוצות מגופו (כמו היה תרנגול כפרות). בעבודת וידיאו של לני דינר, "מדונה ישנה" (2012), נראית האמנית בשמלת מדונה אדומה כשהיא חולצת שד ומיניקה את תינוקה, בעוד ראשה שמוט על כף ידה השמאלית והיא כמעט נרדמת. "רציתי להיות אמא מושלמת אבל אני לא. נרדמתי.", אמרה האמנית הצעירה לכתב "הארץ" (3.4.2012).

עוד תצוין שורת יצירות אמנות ישראליות, בהן הומרה האם המקוננת על בנה המת בדימויי "פייאטה" זכרית של אב מקונן על בנו, השרוע מת על ברכיו. עסקינן ביצירות הקשורות בחלקן לאידיאה של עקידת יצחק, חלקן מגיבות למלחמות ישראל וחלקן מבטא יחסי בן-אב ברמה המשפחתית-קיומית. וראו בנושא זה ציוריהם של משה טמיר (לאחר מלחמת העצמאות) ואלחנן הלפרן (לאחר מלחמת יום-הכיפורים), פסלון של פיליפ רנצר (2003), פסל של גיל שחר (תחילת שנות האלפיים) וצילום של תמיר להב-רדלמסר (1996).

 

                                 *

ב- 1985 צייר שמואל בונה (1999-1930) ציור רחב-יריעה (3.10X1.90 מ') בשם "חלום העקידה". כשהוא נוקט במבנה כמו-טריפטיכוני, "ציור-מזבח" כנסייתי, אך תוך הימנעות מחלוקה משולשת נחרצת, הרכיב בונה את ציורו משלושה המרכיבים הבאים: מימין, דמות צלובה, ישו ככל הנראה, ספק-מטפסת על שלבי סולם הנטוי משמאלה בין ארץ ושמים, תזכורת לסולם מחלום-יעקב; משמאל, משפחת העקידה התנ"כית – אברהם (המאכלת שבידו מעוצבת בצורת פגיון "שברייה" ערבי), יצחק על המזבח ושרה (בעירום מלא, כורעת סמוך למזבח, יצחק מושיט זרועו לעברה); ובתווך, דימוי מופשט של מפת ארץ ישראל השלמה.

שלושה מרכיבי הציור מוכרים לנו מציורים אחרים של הצייר החיפאי. את סולמו של יעקב צייר עוד ב- 1981 בציור "חלום יעקב"; ועדיין באותה שנה, צייר את עקידת יצחק (אחד מציורים רבים שלו בנושא העקידה עוד מאז שנות ה- 60) עם יצחק כצלוב הנוצרי ועם אברהם (מימין לצלב, תפילין לראשו) ושרה (יושבת משמאל וזועקת). מפת הארץ, שתהפוך נושא לסדרת ציורים של בונה ב- 1985-1984 (בונה עבד שנים כמודד קרקעות, ולפיכך, הרבה לעסוק במיפוי), נרמזה כבר במונוטיפ מ- 1981 בשם "נוף כפרי", בו צד שמאל של הציור אוכלס במשולש הצר והגבוה של חוף הים התיכון הארצישראלי, כולל מפרץ חיפה.

כדרכו מאז שנות ה- 60, בונה עיצב את דמויות "חלום העקידה" במתכונת איקונים ביזנטיים. כך, ישו מיוצג עם הילה לראשו, ואילו אברהם עם ראש ענק. מיזוג חלום יעקב ועקידת יצחק הוא מדרש פרטי של האמן (יצוין, עם זאת: הדואליות הנוצרית-יהודית של הסולם, כסולם ההורדה מהצלב וכסולם המלאכים של יעקב, זכורה היטב מציורי מרדכי ארדון משנות ה- 60). שילובם יחד של שני האירועים התנ"כיים השונים, הממוזגים גם בשם הציור – "חלום העקידה", מאפשר לאמן לזָמֵן לציורו האחד את שלושת אבות האומה – אברהם, יצחק ויעקב. ברור אפוא, שהציור הענק הזה, ובפרט בדין הדימוי המרכזי של מפת ארץ ישראל השלמה, הוא "ציור לאומי". שמואל בונה, יצוין, התבטא, לא פעם, ברוח "לאומית". מבט נוסף בציור מגלה, שבין "אגף ישו" מימין לבין "אגף הר המוריה" משמאל (פסגת ההר, אכן, מגיחה מימין למשפחת העקידה) מצויר נהר, הנחצה על ידי מפת הארץ האנכית. סביר להניח, שהכוונה לנהר הירדן, שזיכרון צליחתו מסמן את כניסת בני ישראל ארצה וכיבושה, מימוש ההבטחה לאבות.

אך, מה עושה ישו/יעקב על הסולם? ברור, שהוא ממיר את מלאכי שמים העולים ויורדים. הייתכן שהצייר החיפאי העניק כבוד כזה לקדוש הנוצרי? לא. סביר הרבה יותר, שהצייר פסע במשעוליו של מארק שאגאל, שב- 1938 סימל את הטרגדיה היהודית של הפוגרומים וליל הבדולח" בדמות ישו הצלוב העוטה טלית. דהיינו, שמואל בונה מבקש לסמל את יעקב כ"ישראל" הסובל, "ישראל" כקורבן היסטורי מתמשך. לא מלאכי ישועה עולים ויורדים, לפיכך, בסולם, כי אם האיקונה המערבית של הייסורים האולטימטיביים. זכור, בהקשר זה, ציור מוקדם של בונה, "יעקב נאבק עם המלאך" (1960), בו כנפי המלאך המרחף מעל כמעט שהפכו לצלבו של יעקב.

כלום שרה (שמץ הילה לראשה) היא גם מריה-האם? על פניו, ערטולה המלא מבטל אפשרות זו על הסף, באשר האיקונוגרפיה של מריה לא תרשה מתירנות בוטה שכזו ותקפיד על ייצוג המדונה בשמלתה האדומה וחלוקה הכחול. ואולם, ציור של בונה מ- 1972 מייצג את אברהם עם יצחק והחמור (משמע, בדרך להר המוריה), עת בצד שמאל של הציור נראית שרה יושבת ועל ברכיה יצחק התינוק במסורת ציורי המדונה והבן. ואף על פי כן, מבחינה איקונוגרפית, עירומה של האם בציור מקשרה יותר ל"חווה אם כל חי", המיוצגת דרך קבע בעירום. שרה, בציורו הנדון של בונה, הפכה אפוא לאם-כל-האימהות. ציפור שמרחפת בינה לבין יצחק (המעוצב במתכונת ציורי הרנסנס את ישו ואת יוחנן הילדים) מעלה על הדעת את יונת נשמתו של ישו, ובזאת תומכת בזיהוי שרה עם מאריה-האם. פרשנות בלתי מחמירה תראה בציפור סמל למלאך מושיע. בה בעת, אפשר שהציפור מהדהדת את היונה הצונחת מתה בציור "גרניקה" של פיקאסו, משמע – הקבלה סמלית לקורבנו של יצחק.

לעומת שרה העירומה, את יצחק העירום אנו מכירים היטב מציורי עקידה אחרים של בונה, דוגמת ציור עקידה גדול שלו מ- 1973, אשר גם בו מופיע יצחק הבלונדיני ה"גוי" על המזבח. מקורו האיקונוגרפי בעיצובי ישו כילד עירום בזרועות עמו יוצר מתח בין ישו/יצחק הילד, בצד שמאל של הציור, לבין ישו המבוגר הצלוב בצד ימין. כמובן, שההקבלה בין העקידה לצליבה הוא מוטיב שטופל לא אחת בציור המודרני (מארק שאגאל) ובציור הישראלי, לפני ואחרי ש.בונה (הצלב שורבב לייצוגי העקידה של אבל פן, מרדכי מורה ואחרים).

"חלום העקידה" של שמואל בונה הוא, אם כן, ציור לאומי הרואי, המבקש להצביע על גורלו של עם ישראל בארץ ישראל, מאז ימי האבות ועד עידן התחייה הציונית, כגורל של עקידה/צליבה (פגיון המאכלת הערבי מבהיר מיהו העוקד, לדעת הצייר). את אהדתו האמונית לא פחות שמר הצייר לאהבה האימהית: שרה-מאריה-חווה שלו נוגעת במזבח ומושיטה ידה האחרת לבנה המוקרב. בעבור האמן, אהבת האם (בציורים רבים של בונה, תהייה זו אהבת האישה בכלל) היא הכוח המאזן את כוחות הרע הגורליים.


[1] בתיה דונר, "לחיות את החלום", מוזיאון תל-אביב, 1989, עמ' 188.

[2] "מדרש תנחומא", ירא, כ"ג.

[3] ואף על פי כן, ראו ציור הפסטל של אבל פן משנות ה- 30, "ורבקה אוהבת את יעקב", בו מחבקת האם הצעירה את תינוקה כמו הייתה מדונה בגלגול אוריינטליסטי.

[4] על מוטיב "אדמה-אם" ועל יחסי החלוץ העברי והאדמה כיחסי בן-אם, ראה הפרק "אדמה", בספרי: "בהקשר מקומי", הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 2004, עמ' 25-11.      .

[5] על גלגולי דמות האומה באמנות ובספרות העברית-ישראלית, ראה ספרי: "גנים תלויים", אמנות ישראל, ירושלים, 1991, עמ' 164-10.

[6] לעיל, הערה 2, עמ' 70-64.

[7] על אלה ימצא הקורא פירוט ב-

Michael Berkowitz, Zionist Culture,CambridgeUniversity Press, 1993.

[8] בנושא זה ראה: זיוה מייזליש-עמישי, "המדונה – נושא חתך", אקדמון, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשל"ג.

[9] טלי תמיר, "ציור נגד הזרם", בתוך: "רות שלוס", המשכן לאמנות, עין-חרוד, 2006, עמ' 74.

[10] ראה הפרק "טקסי המעבר של נפתלי בזם", בספרי: "ביקורי אמנות", הוצאת הספרייה ציונית, ירושלים, 2005, עמ' 300-291.

[11] ב- 1913 יצר יעקב שטיינהרדט חיתוך עץ מיניאטורי בשם "פייאטה", בו מקוננת אישה על מות איש זקן. כיון שבחיתוך העץ המיניאטורי, "ישו", מאותה שנה, עוצב ראש ישו כגבר צעיר, ניתן להבין את דמות המת הישיש כאחד מאותם זקנים יהודיים ששטיינהרדט ייצג בחיתוכי העץ שלו באותה עת, דוגמת "פוגרום" מאותה שנה. על נקודה זו עמדה זיוה עמישי-מייזלש במאמרה על "ישו היהודי", כמצוטט לעיל בפרק "צלוביה של האמנות הישראלית".

[12] אסתר לוינגר, "אנדרטות לנופלים בישראל", הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1993, עמ' 31-30.

[13] ארדון הושפע מאגדה מדרשית המספרת על השטן שהתנכל לשרה בספרו לה שבנה, יצחק, מת.

[14] יגאל צלמונה, קטלוג תערוכת פסלי לידה של מנשה קדישמן, מוזיאון ישראל, 1991.

[15] ראה הפרק "תומרקין: האב, האם ורוח הפיסול", בספרי "ביקורי אמנות", הוצאת הספרייה הציונית, ירושלים, 2005, עמ' 447-430.

[16] שם, עמ' 436-437. וראה הרחבה בנושא תפיסת האם ביצירת תומרקין בעמ' 442-435.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: