קטגוריות
פוסטמודרנה ציור עכשווי בישראל צלובים בטלית

מעיין האפוקליפסות

                          מעיין האפוקליפסות

דור ודור ואפוקליפסותיו: סיפור המבול הבבלי, סיפור המבול התנ"כי, חזונות הקץ של זכריה ודניאל, חזון הקץ של יוחנן ב"ברית החדשה", אפוקליפסות תלמודיות וקבליות מימי הביניים (יהודה אבן-שמואל, "מדרשי גאולה", מוסד ביאליק ומסדה, ירושלים ותל-אביב, 1954) וכו' וכו'. בספר גדול ועב-כרס בשם "אפוקליפסה" (מאת פרדריק ון-דר מֶר, לונדון, 1978) תמצאו אינספור ציורים ואיורים אירופאיים-נוצריים המתמסרים לאפוקליפסה של יוחנן, מאז שחר ימי-הביניים ועד לג'וטו, ון-אייק, ממלינג, דירר וקורג'ו. כל דור ואפוקליפסותיו כי לכל דור שואותיו ואֵימותיו הגלובליות: מגיפות דבר, חרדת שנת 1000, חרדת שנת 1500, שנת 1600, שנת 1900, סיוטי "הנשגב השלילי" של הרומנטיקונים, מלחמות העולם, פצצת האטום, חרדת שנת 2000 כמובן, אימת מטאוריטים, שואה אקולוגית, איידס, אל-קאידה – – – אירן אמרנו? – – – צרפו לכל זה את סימפטום המבע האמנותי האי-רציונאלי ואת נטייתם של לא מעט אמנים לחרדה, והרי לכם פוטנציאל בלתי נדלה ליצירות אמנות אפוקליפטיות.

בספרון מ- 1983 (הרצאה מ- 1982), "על טון אפוקליפטי שאומץ לאחרונה בפילוסופיה", נטע ז'אק דרידה את תסמונת האפוקליפטיות בטבע השפה האנושית:

"סוף ההיסטוריה, סוף מלחמת-המעמדות, סוף הפילוסופיה, מות האלוהים, קץ הדתות, קץ הנצרות והמוסריות […] מות הסובייקט, מות האדם, סוף המערב […] אפוקליפסה עכשיו […], סוף הציור, האמנות כדבר-לשעבר, קץ הפסיכואנליזה …]. ניתן לשאול, אם מדובר באחרית של נעימת דיבור, או שמא באחריות של הדיבור (של הקול) הוא עצמו. [….] האם אין קולה של השפה תמיד קולו של האדם האחרון? […ניטשה:] 'הפילוסוף האחרון, כך אני קורא לעצמי, משום שהנני האדם האחרון. איש אינו דובר אלי מלבדי, וקולי מגיח ממני כמו מתוכו של גוסס.' […] הוא (ניטשה) שולח את המסר כאילו עודו מסוגל למַעֵן את המסר, אך היעד הבלתי אפשרי מסמן את מותו של האדם האחרון. […] באשר האסכטולוגיה חלה על המילה הראשונה כעל האחרונה, […] מה לומר? מה לעשות? התשובה לשאלה זו אולי איננה מן האפשר, משום שלעולם אין היא מאפשרת לחכות. משום שהשאלה היא […] קריאה המבטיחה ועונה בטרם שאלה."[1]

 

קטגוריות
אמנות יהודית

גורלו של "הריאליזם הפנטסטי" בישראל

        על גורלו של הריאליזם הפנטסטי בישראל

בשנת 1961 הגיעו בני הזוג, נעמי ואריך (אריק, וריאציה ישראלית על השם העברי "אריה") בראוור (בר-אור, בגרסה העברית שאימץ האמן בשלהי שנות ה- 60) מווינה לישראל וידעו שכאן יקימו את ביתם השני. כעבור שנתיים, רכשו חורבה בעין-הוד, שאותה שיפצו והפכו לווילה נאה, מבודדת על גבעה משאר בתי הכפר, מוקפת חורש וצופה מהר הכרמל אל הים התיכון. מאז ועד היום, מבלים בני הזוג בראוור את קיציהם בעין-הוד, ולעתים אף יוסיפו את חופשת הפסח. בתם, טליה, ישראלית לכל דבר, מתגוררת דרך קבע בישראל.

אריק בראוור של עין-הוד הוא אמן המסוגר בביתו, ממעט ליצור קשר עם אנשי הכפר, חרף העברית השגורה בפיו. את הציורים שהוא יוצר בעין הוד ייטול עמו לווינה. עם עולם האמנות הישראלי לא יצר בראוור קשר של ממש במהלך 45 שנות ביקוריו (למעט חריגים, דוגמת ידידותו עם דן בן-אמוץ, שכזכור הלך לעולמו ב- 1989). מדי זמן מה היה פרידנסרייך הונדרטוואסר בא לבקר את הבראוורים בביתם. אינקוגניטו בא, ללא כל נוכחות ציבורית, שלא לומר אמנותית. ביקר ושב לווינה.

בינואר-פברואר 1969 הוצגה ב"ביתן הלנה רובינשטיין" בתל-אביב תערוכת "הריאליזם הפנטסטי". התערוכה, שזכתה לאהדה ציבורית רבה, נאצרה בידי מנהל המוזיאון, ד"ר חיים גמזו, והוצגו בה אריק בראוור (אשר אף הגיע במיוחד לפתיחה), ארנסט פוקס (אף הוא הגיע לפתיחה), רודולף האוזנר, וולפגנג הוטֶר (גם הוא טס לתל-אביב) ואנטון לֵאמדן. שגריר אוסטריה בישראל באותה עת, ד"ר ארתור אגסטנר, שהיה פעיל בהבאת התערוכה ארצה, כתב בקטלוג על מכנה-משותף שהוא מוצא בין אמני וינה לבין אמנים יהודיים, שאֵלֶה גם אלה מוצאים השראתם באימת המוות המודעת והבלתי מודעת. והוסיף השגריר:

"דומני, כי צדדים מסוימים ביצירותיהם של האמנים המשתתפים בתערוכה עשויים להתקבל בקהל הישראלי מתוך הבנה והערכה מיוחדת."

 

קטגוריות
בצלאל

בצלאל הולנד

               הסיפור הקטנטן על "בצלאל – הולנד"[1]

 

בחודש דצמבר 1910, לאורך חמישה ימים בלבד בין ה- 18-13, הוצגה בבניין (חנות?) "רוזנטליה" בעיר דן-האג, בירת הולנד, תערוכה קטנה של "בצלאל", אגף בתערוכה גדולה יותר של מוצרים ארצישראליים-יהודיים (בהם פירות, דבש וכו'). היה זה פרק בסדרת התערוכות של מוצרי המוסד הירושלמי, שנוסד ארבע שנים קודם לכן על ידי בוריס ש"ץ, ואשר עתה – בעיקר בין השנים 1914-1909 – ביקש למכור את מרכולת בתי המלאכה של "בצלאל" ברחבי העולם. היו אלה תערוכות קצרות-מועד, לעתים, למשך יום אחד בלבד, לעתים למשך שבוע או מעט יותר, תערוכות שהוצגו לפעמים בבית-מלון, לפעמים בבית-ספר, או במוסד ציוני, אף בחנויות כלבו. להלן, רשימה חלקית של שלל תערוכות "בצלאל" בתקופה הנ"ל: ערי רומניה (בוקרשט, פוקסאני, פיאטרא, יאסי, באקאו, גאלאץ), פראג, וינה, אודסה, ערי פולניה (ורשה, לודז', לבוב), ערי גליציה (פשמישל, סטאניסל, בראדי וטרנופול), ערי גרמניה (ברלין – בחנות היוקרה "ורטהיים", האמבורג, קלן, מינכן, קניגסבורג), סלוניקי, קטוביץ (במלון "קייזרהוף"), לונדון, ערי ארה"ב (ניו-יורק, סיינט-לואיס ועוד), בואנוס-איירס, ערי דרום-אפריקה (יוהנסבורג, קייפטאון), קהיר ועוד.

 

במסגרת תנופה מרשימה זו של שיווקי "בצלאל" בעולם, גם הוצגה תערוכת "בצלאל" בערי הולנד. שכן, מלבד התערוכה בהאג, הוצגו מוצרי האומנות הירושלמיים, בין נובמבר לדצמבר 1910, גם באמסטרדם וברוטרדם. בעקבות התרשמותו מהתערוכה הארצישראלית בהולנד וממוצרי "בצלאל" בפרט, על חפצי הכסף והנחושת, השטיחים וכו' המוצגים בה, חיבר יעקוב ישראל דה-האן (המשורר-סופר-משפטן והפעיל הציוני ההולנדי הנודע, שלימים יתחרד ויהפוך פעיל אנטי-ציוני, עד להירצחו) שיר, אותו פרסם בספרו, "השיר היהודי" (Het Joodsche Lied), שראה אור באמסטרדם 1915 (עמ' 163-167).

 

קטגוריות
אמנות יהודית מודרניזם ישראלי תרבות עברית

שאגאל בארץ ישראל

                         שאגאל בארץ ישראל

ב- 1923, תשע שנים לאחר עזיבתו את פאריז לרוסיה, שב אליה מרק שאגאל. היה זה שנתיים קודם פתיחת המוזיאון לאמנות מודרנית בבירת צרפת, המוזיאון המודרני הראשון בעולם, ושאגאל בן ה- 36 הגיע לכאן כאמן בעל שיעור קומה כלל-עולמי. לפחות, כך האמין, עת בידל את עצמו מהאסכולה היהודית של פאריז, אותה חבורה של יהודים, מהגרים מזרח-אירופיים, שאימצו סוג של אקספרסיוניזם מתון, לירי בעיקרו, והתיישבו ברובע מונפרנס. רבים מהם התגוררו ב"כוורת", בניין סטודיות בו התגורר שאגאל הוא עצמו בתקופתו הפאריזאית המוקדמת, 1914-1911. חיים סוטין, ז'יל פאסקן, חנה אורלוף, מואיז קיזלינג, אמדאו מודיליאני, אברהם מינטשין, זיגמונט מנקס וחבריהם הירבו להתראות בבתי הקפה של בולברד מונפרנס – "לֶה דום", "לָה רוטונד", "לָה קופּול" – אך שאגאל לא נמנה על חוגם. הוא, כאמור, מיקם את עצמו בספירה אחרת, וכבר אז לא חפץ בתואר "אמן יהודי" (למרות שב- 1923, למשל, שנת שובו, צייר את "כנר ירוק" – יהודי ניצב מעל גגות השטעטעל ולרקע צריחי כנסיית ויטבסק).

האסכולה היהודית עשתה חייל גדול ורב בפאריז של שנות ה- 20, ולא אנטישמי אחד ולא שניים ראו בה עדר זר שכבש את עיר-האורות בסערה. אמני ארץ-ישראל משנות ה- 30, היושבים בתל-אביב, התבוננו בערגה מהולה בקנאה באחיהם ממזרח-אירופה העושים לעצמם שֵם בפאריז, ואף הם ביקשו מזלם במונפרנס. כך, נהירה רבתי של אמני תל-אביב לפאריז התחוללה לאורך שנות ה- 30, עת אמני תל-אביב מתיישבים למשך תקופה ארוכה במונפרנס, לומדים בבתי הספר לאמנות של העיר, בולעים ברעבתנות את המוזיאונים ומתחככים עם אמני האסכולה בבתי הקפה של הבולברד. יותר מכל, העריצו את מכחולו של חיים סוטין – המכחול הדשן, הלוהט, המתנגן, הבורא דיוקנאות מעוותים-מעונים וזבי-דם לכאורה. חיים אפתקר-אתר, משה קסטל, אביגדור סטימצקי, יחזקאל שטרייכמן וכו' – מי מאמנינו לא פסע בין פאריז לתל-אביב במשעוליו של סוטין, צייר הטראגיות היהודית, שלא נדרש לנושאים יהודיים במופגן, אך ביטא את רוח התוגה היהודית. ושאגאל? שאגאל נותר טרנסצנדנטי בעבור ציירינו, ורק מעט שבמעט התקרבו ליצירתו (כגון, ציור כחלחל של משה קסטל משנות ה- 40, "סעודה ומלאך בצפת").

חרף האמור, שאגאל פיתח מערכת יחסים עשירה ומורכבת עם ארץ ישראל ומדינת ישראל. חמש פעמים הגיע הנה לביקורים: ב- 1931 (לקראת תחריטי התנ"ך שהוזמן ליצור), ב- 1951 (לכבוד הרטרוספקטיבה שלו, שהוצגה כאן במוזיאונים), ב- 1957 (בנוגע להקמת "בית שאגאל" בחיפה), ב- 1962 (בנושא הוויטראז'ים ל"הדסה") וב- 1969 (בהקשר חנוכת הגובלנים שלו בבניין הכנסת).

קטגוריות
מודרניזם ישראלי שנים מכריעות

מלחמת המוזיאונים 1975-1965

                  מלחמת המוזיאונים (1975-1965)

המתח התרבותי הבין-עירוני, תל-אביב/ירושלים, הניב כמה וכמה מפרקי היסוד של תולדות האמנות והתרבות בישראל. מבלי להיכנס לעומק הנושא, נזכיר רק את מלחמת החורמה שניהלו המודרניסטים הצעירים מתל-אביב הקטנה של שנות ה- 20 כנגד השמרנות ה"בצלאלית"; נזכיר את המתח, שלא לומר העוינות, בין האסכולה הצרפתית-יהודית של תל-אביב בשנות ה- 30 לעומת האסכולה הגרמנית של עולי גרמניה הירושלמיים באותו עשור; וכמובן, הקיטוב התרבותי הגדול בין מרדכי ארדון של "בצלאל החדש" והמגויסות החברתית-לאומית שחינך את תלמידיו לאורה  לבין יוסף זריצקי של ההפשטה וערכי האמנות למען אמנות. הדברים ידועים, אולי אף יגעים.

במאמר זה נתמקד בקיטוב אחר, הקיטוב המוזיאלי בין מוזיאון תל-אביב (שנוסד, כידוע בבית דיזנגוף ב- 1932, אך עבר לבניינו החדש בשדרות שאול המלך ב- 1971) לבין מוזיאון ישראל (שבמקורו הוא בית הנכות הלאומי "בצלאל", שהוקם עוד ב- 1907, נפתח לציבור ב- 1925, אך עקר לגבעת רם כ"מוזיאון ישראל" ב- 1965). יותר מהתמקדות במוסדות, נבקש להסב את תשומת הלב לפער בתפיסותיהם של שני אישים, האחד הוא מנהלו של מוזיאון תל-אביב, ד"ר חיים גמזו (1982-1910), מי ששימש מנהל ואוצר ראשי של המוזיאון בין השנים 1976-1962 (למעט פרק קצר מוקדם יותר, שיצוין להלן), והשני הוא יונה פישר (יליד 1932), מי ששימש בבית הנכות "בצלאל" מנהל מחלקת התערוכות (ומאוחר יותר, במוזיאון ישראל, אוצר לאמנות מודרנית וישראלית) בין השנים 1979-1960.

לקוטב יונה פישר של מוזיאון ישראל, ולו רק לשנותיו הראשונות במוסד זה, ראוי לצרף את שמו של וילם סנדברג, מי שהיה יושב-ראש הוועד המנהל של המוזיאון בין השנים 1969-1966. סנדברג, טיפוגרף מודרניסטי הולנדי נודע ומוערך ומנהל מוזיאון "סטדליק" באמסטרדם בין השנים 1963-1945, זכה להערכה רבה בקרב עולם האמנות המערבי המודרניסטי בזכות פתיחותו הנועזת בפני גלי האמנות החדשים, דוגמת ה"פופ-ארט" האמריקאי ו/או ההפשטה האקספרסיוניסטית של קבוצת "קוברה" (פייר אלשינסקי, קארל אפל, אסגר יורן, קורניי ועוד). לאמנות הישראלית התוודע סנדברג עוד ב- 1954, לקראת תערוכת "אמנות ישראלית" שאירח ב"סטדליק" ב- 55, ואשר לאחריה יציג כאן תערוכות יחיד ליוסף זריצקי, מרדכי ארדון ואנה טיכו, ירכוש יצירות של אמנים ישראליים לאוסף ה"סטדליק" ועוד.