המשפחה – בין אידיליה לאלגיה

 

                  המשפחה: בין אידיליה לאלגיה

משבא אדם לתהות על האידיאה של המשפחה באמנות, האמנות בכלל – הוא מוצא את עצמו, קודם כל, מול שני שדות התייחסות רבי עוצמה: האחד, האלבום המשפחתי; השני, "המשפחה הקדושה" מהמיתוס הנוצרי.

האלבום המשפחתי, אמת, אינו מרחב אמנותי טהור, אך בבחינת מרחב ייצוגי, הוא עשוי לארח צלמים-אמנים, אף מהשורה הראשונה (וישנם רבים כאלה ששלחו ושולחים ידם לצילומי משפחה מוזמנים ואחרים: וראו, לדוגמא, צילומו של אברהם סוסקין מ- 1918 את בני הזוג ריז'יק, הורי גיא רז, מי שערך ב- 2003 את הספר "צלמי הארץ" וכלל בו את הצילום), מה גם שהגבולות בין הצילום האמנותי לבין הצילום הלא-אמנותי נזילים ביותר, ולבטח כיום.

האלבום המשפחתי הוא ארכיון אינטימי, בו אצורים רוחות הרפאים של בני המשפחה, המתים והחיים. האלבום כמו מנכיח ומנציח את המשפחה, שנידונה להתפרקות בדין הזמן. האלבום הוא המפגש החברתי החגיגי, :family-reunion הנה הם, כולם יחדיו, הסבא והסבתא, אבא ואמא, האחים, הבנות והבנים וכו'. לא לחינם, כוחו המיתי של האלבום המשפחתי – כוח החייאת המתים – הרבה ומרבה להזין את היצירה האמנותית המודרנית והפוסט-מודרנית.

"המשפחה הקדושה" – מהדימויים הארכיטיפיים העליונים של הדת הנוצרית – יוצגה באינספור יצירות אמנות מערביות (דוגמת ציורי מיכלאנג'לו, דה-וינצ'י, רפאל, בוטיצ'לי – – – מי לא). וכך, עוד בטרם נדרשנו למעמדה המכונן של "המשפחה הקדושה" הארצית (יוסף, מרים, ישוע) והשמימית (שלאחר עליית הבן והאם השמיימה) – נמצא את "אמן המשפחה" המערבי ניצב מול הארכיון המופתי הזה של תולדות התרבות בבחינת דגם-על של ייצוג משפחתי מאתגר ותובעני בה בעת.

הדבר חייב לחול גם על האמן הישראלי: ראו כיצד ייצג ראובן רובין ב- 1924-1923 את "משפחה צפתית" החסידית – אב, אם ותינוק, היושבים בצוותא על האדמה לרקע צמד עצי זית, עת האם מניקה את ילדה בעוד האב מאכיל גדי שחור. וביתר שאת, התבוננו ב"משפחת דייגים" (ערביים מיפו), שצייר ראובן ב- 1927 – ציור בו תכלת הים והשמים פוגשת בתכלת בגדיהם של שלושה בני המשפחה (הבן בזרועות אמו), עת האב מגיש לעברנו את דגי השפע (המאזכרים, כמובן, גם את סמל הדג הנוצרי). וכשצייר נחום גוטמן ב- 1928 בקירוב את "המדונה של הגליל" (שם שלנו), הוא ייצג לרקע אגם הכינרת את האם הערבייה, בשמלתה החגיגית הכחולה ונזם הזהב, כמדונה לכל דבר, כאשר בנה ה"בלונדיני" כמעט שמצדיק מחשבות על התערבותה של "רוח הקודש"… זיקת ציורו של נפתלי בזם מ- 1952, "המדונה של המעברה" (שם שהעניק האמן), לציורים הנוצריים של המדונה והבן בטוחה יותר: האם הכורדית עוטה את גלימתה האדומה של מרים-האם והיא מניקה את תינוקה לרקע צריף המעברה. בזם קידש ושיגב את האם המזרחית, תחבולה מוכרת מהציור הריאליסטי-חברתי הישראלי מתחילת שנות ה- 50 ושורשיו בציור הריאליסטי-חברתי האיטלקי והמכסיקני.

מחשבת הדת בעת החדשה לא הייתה נדיבה מדי כלפי הדת היהודית בכל הקשור למוסד המשפחה. אנו זוכרים, למשל, את טענתו הפילוסופית של היגל, לפיה לא ידעה היהדות משפחתיות אוהבת (אב עוקד את בנו, אח רוצח את אחיו, אחים מתעמרים באחיהם וכיו"ב, כמסופר בתנ"ך) עד לבואה של הנצרות, בבחינת שכלולה הרוחני ו"הגבהתה" של היהדות, ובמרכזה האידיאה של האהבה בכלל ושל האהבה המשפחתית בפרט. ברם, כנגד טענה זו, יעמיד היהודי את דמותה של "רחל המבכה על בניה", האם העברייה האולטימטיבית.[1] את זו נאתר במישרין ב- 1919 בתחריטו של יוסף בודקו, "מנעי קולך מבכי" ("ירמיהו", ל"א), בו מנחם הנביא ירמיהו את רחל המקוננת לרקע להבות-אש המסמלות את הפוגרומים ביהודי מזרח-אירופה דאז. ב- 1953 וב- 1955 יצר יעקב שטיינהרדט חיתוכי עץ בנושא "רחל בוכה", כשהאֵבל חל כבר על קורבנות השואה. ב- 1954 יצר דוד פולוס ברמת-רחל את הפסל "ושבו בנים לגבולם" (סופו של אותו הפסוק הנ"ל מ"ירמיהו" ל"א), בו נראית רחל אמנו צועדת קוממיות, לפיד הישועה בימינה ושני ילדיה – בן ובת – מתרפקים על ירכה השמאלית.

עם זאת, מיתוס רחל המבכה את בניה מניח אהבה משפחתית גרעינית שבסימן אובדן – מות הבנים. ואפשר, שכבר מכאן נתחיל לציין לעצמנו את הדפוס החוזר של המשפחה שבסימן הקורבן (תוך שאנו זוכרים כי גם המודל הנוצרי של המדונה והבן טבוע בחותם אובדנו של הבן, ישוע, שגורלו נרמז ברבים מציורי ופסלי האם ותינוקה, וזאת עוד בטרם מתגלים השניים בסצנת ה"פייאטה" של האם המקוננת על בנה המת).[2]

המוני ציורים ופסלים של אם ובן (או בת) נוצרו בתולדות האמנות הישראלית, רבים בסימן האידיליה ההרמונית (אקוורל של נחום גוטמן, 1936: דורה מאכילה את חמי הקטן, עת נחום ניצב ברקע ומצייר את השניים). כשאהרון גלעדי, יוצא קיבוץ אפיקים, צייר את אינספור ציורי המשפחות שלו (ובמרכזן, אם ובן) – הוא החסיר לדמויותיו תווי פנים ובזאת העצים את המסר העל-אינדיבידואלי, דהיינו ה"קולקטיבי", של משפחותיו: כמו הייתה המשפחה הבסיס לקולקטיב הרחב יותר של העם – הרעיון האריסטוטלי הזכור  מספרו, "פוליטיקה" , פרק ג' ("שהרי המדינה מצטרפת מבתים."). אך, זיקה זו שבין התא המשפחתי לבין החברה הלאומית נשאה עמה, בהקשר ההיסטורי הישראלי, גם את תודעת האובדן. כך, כאשר מרדכי לבנון צייר ב- 1956 את רעייתו חובקת את שני ילדיהם, בן ובת, וקרא לציור "אֵם הבנים", קשה היה שלא לחבר את הציור לזיכרון "אם הבנים", רבקה גובר ששיכלה את שני בניה במלחמת השחרור. שהלא, המושג "אם הבנים" הוא מהמצמררים שבראה החוויה הישראלית, וכפי שעוד נראה להלן, ייצוגי אמנותיים של המשפחה באמנות הישראלית שבו ועמדו בסימן נפילת הבן.

עם זאת, סיפור המשפחה באמנות העברית ראשיתו באידיליה, ומוטב – באידיאליזציה, משמע ייצוג הרמוניה מבוקשת של התא המשפחתי. מבט בעבודותיו המוקדמות של בוריס ש"ץ, מייסדה של האמנות הציונית בארץ ישראל, עודנו מאשר את התא המשפחתי האחדותי, זה שמקורו בהווי היהודי המסורתי-גלותי: "אם עבריה" – תבליט טרקוטה מ- 1904 – מייצג את האם המחבקת בחום את בנה הקטן התורם לקופת מאיר בעל הנס; "המצווה הראשונה", תבליט טרקוטה נוסף מאותה שנה – מייצג סבתא המלמדת את נכדה מצוות נשיקת ציצית; אפילו "מתתיהו" של ש"ץ נוצר ב- 1894 במתכונת דיוקנו של אבי-סבו של האמן; רק תבליט בוגדנותה של אשתו, ז'ניה, בדמות דלילה המקצצת בשיערו של שמשון-ש"ץ – רק הוא יקלקל את השורה…

עולי העליות הראשונות לארץ ישראל נשאו עמם את הגרעין האידילי הזה, אך, בו בזמן, פרידתם מהורים ומשפחה סדקה סדק בגרעין. ביטויו, בדרך ההיפוך, היה בתמונות אולטרה-אידיליות של קבוצות משפחתיות, שסימלו עתה גם את חלום ההרמוניה החברתית הציונית החדשה של עם וארץ: ב"שבת במושבה" של ראובן מ- 1924 יושבים בני משפחה – אב, אם ושלושה ילדיהם (שניים מהם רכובים על חמור) בחצר ביתם כמו לקראת צילום. ב"משפחתי", ציור מ- 1926, צייר האמן את אמו, אחיו ואחותו, שזה אך עלו ארצה, כתמונה של תואָם ונועם (ראובן עצמו נינוח בנעלי בית אדומות) המאוחדת עם טבע ידידותי של כרם זיתים וכבשה. כאמור, אלו הן תמונות משפחה המתפקדות גם כאלגוריות ציוניות על עם המתערה מחדש בארצו. ב- 1923, בטריפטיכון "פירות ראשונים", צוירה "המשפחה הקדושה" התימנית (אב, אם, תינוק) כהשלמה לזיווג ה"קדוש" של החלוץ והחלוצה האשכנזיים (החלוץ כנפיל ארוטי, החלוצה כמדונה) בבחינת סמל ותפילה להגשמה הציונית. ומה יוכיח זאת יותר מאשר הציור "סדר בירושלים" מ- 1950, בו הושיב ראובן לשולחן את "המשפחה הקדושה" – רעייתו, הוא עצמו ובנם הילד – במחיצת לוחם פלמ"ח, חלוץ, משפחת עולי תימן, רב ועוד: אחדות המשפחה בליל הסדר כאחדות לאומית של חברה, שזה לא מכבר זכתה בעצמאותה.

ברם, כנטען, האידיליה המשפחתית-ציונית אפשר שהייתה אידיאליזציה יותר משהייתה תיאור מציאות. פרידת בנים ובנות מהוריהם מצאה הד שכיח בעיצובים ציוניים מוקדמים של הבן החלוץ הנפרד מאביו. אפרים משה ליליין ייצג ב- 1901, בגלויה המפורסמת לקונגרס הציוני ה- 5, את "היהודי הישן" (האב) לכוד בסבך קוצי הגלות, צופה אל האופק, אל עבר בנו, "היהודי החדש" (שהסיר את לבושו החרדי והפך עובד אדמה), החורש בכיוון שמש המפציעה במזרח. עדיין ב- 1935 עיצב בודקו את "וראו כל אפסי ארץ" ("תהילים", צ"ח) – חיתוך עץ מיניאטורי, בו יורד הצל על האב הישיש, בעוד אור מאיר את בנו החלוץ (הניצב בסמוך לבית התינוקות של קיבוץ עין-חרוד). משפחתיות בסימן פרידה מהאב, על כל הנגזר מדימוי האב כסמל דתי ומוסרי.

עתה, החוויה הציונית אמורה להמיר את המשפחה מהעבר במשפחה הלאומית החדשה. לבטח, כזו הייתה משימת התנועה הקיבוצית בכלל, וזו של "הקיבוץ הארצי" ("השומר הצעיר") בפרט: יוחנן סימון, איש גן-שמואל (קיבוץ "השומר הצעיר") עד 1952, צייר את "שבת בקיבוץ" (1946) כתמונה של קולקטיב בריא ומאושר שבמרכזו האב המניף את תינוקו ליד האם (כפי שהבחינה טלי תמיר[3], סימון לא הלך בתלם האידיאולוגי של פירוק התא המשפחתי לטובת הקבוצה, בהתמידו בייצוג הורים וילדיהם כחלק מתמונות הקולקטיב). את הנפת הבן בלב הקבוצה נאתר גם בציורי יוסף זריצקי את קיבוץ יחיעם בסביבות 1950, על אף ההפשטה וההירוגליפיות של הנופים והדמויות. צילומו של דב סגל בשנות ה- 40 את האב-אם-בן הזורחים מאושר צולם בקיבוץ שמיר (אף הוא של "השומר הצעיר") וגם אותו ניתן לאבחן כסמל לברית האוטופית של משפחה וחברה. ב- 1952, בציורו הנודע של נפתלי בזם, "לעזרת הימאים", אבי משפחה יוצא מקיבוץ בדרכו להצטרף לשביתת הימאים בנמל חיפה. "המשפחה הקדושה" שבקיבוץ (הילד, היושב על ברכי אמו, מושיט לאביו סירת-נייר כאומר: גם אני עם הימאים) היא נקודת המוצא הגרעינית לקולקטיב הפרולטארי (וכלום לא הייתה זו האם עם עגלת תינוקה, שהובילה את מפגיני השלום בציורו של בזם מ- 1950?).

אלא, שאידיאליזציות אלו של המשפחה, ציוניות וסוציאליסטיות גם יחד, הוכו מכה קשה בשואה. טביחת משפחות יהודיות שלימות ו/או חלקי משפחות דנה אמנים ישראליים רבים לאבל מתמשך של יתומים ו/או ניצולים, ואלה הקדישו את יצירתם לתוגה על המשפחה שנספתה. הנה כי כן, זמן קצר לאחר ציורו הנ"ל של נפתלי בזם (יליד אסן, גרמניה, שעלה ארצה כנער ב- 1939), החל הצייר מתמסר לעבודת אבל סמלית-חזותית, בה שבו וחזרו אמו ואביו, שהומתו בשואה, מיוצגים ביחד ("הורים", 1967) ולחוד ("קבר אחים", 1953; "שולחן ערוך", 1959). בשני ציורי "פייאטה" שלו מ- 1961 (ימי משפט אייכמן) ו- 1963, האם המקוננת על מות בנה היא ארכיטיפ האם היהודייה, בעוד הוא הנספים כולם. יוסל ברגנר, שנשלח כבחור צעיר מוורשה למלבורן ב- 1937 והגיע ארצה ב- 1950, אינו חדל לצייר את הגירוש מן הבית. ב- 1956 הוא צייר בתל-אביב את "מוות במשפחה": ראשים איקוניים של בני משפחה צופים בנו בעיניים נוגות מבעד לחלונות בית, עת בחלון שמאלי נגלות אישה וגופת אדם, אולי גופת בנה. כל המשפחות הרבות שיצייר ברגנר מאוחר יותר יהיו חתומות בחותם הטרגדיה של האובדן ושל ערגת הישועה, וגם כשיסבו לשולחן כ"אוכלי הפרפרים" (1965) – מלנכוליה תשרור על הציור, והטבע הירוק הסובב יתחוור כבצה טובענית. ב- 1974, בציור "המשפחה" של שמואל ב"ק (ניצול מחנה הוא עצמו), עשן המשרפות הסמיך והאפל אופף את בני המשפחה הרבים הצופים בנו בעיניים ריקות כמתים (שהפכו לפסלים ולמאנקינות נטולי נשמה). בסדרת ציורים של חיים מאור, הוצגו הוריו (יוצאי מחנות) והוא עצמו בדיוקנאות חזיתיים המאזכרים את דיוקנאות המתים מפָאיום, אלא שעתה הם מצוירים על גבי קרשי קרונות של רכבות המוות. בציוריה של ברכה ליכטנברג-אטינגר מהעשורים האחרונים מחיקת דמותה המצולמת של האם חופפת לעבודת-אבל שבסימן השואה. בצילומה של ורדי כהנא מ- 1992, שלוש אחיות מציגות את מספרי מחנות הריכוז המוטבעים בזרועותיהן. הדוגמאות מרובות ביותר וכולן גם יחד מאששות משפחתיות בצל זיכרון האסון הכבד, משפחתיות שבטבורה חור שחור של אובדן.

אופן זה של ייצוג המשפחה באמנות הישראלית מצטלב עם המוטיב החשוב והטראגי לא פחות של עקידת יצחק: המוני ציורי ופסלי עקידה, שנוצרו בישראל מאז שחר המאה ה- 20, שבו ואישרו את הדרמה של האב המעלה לעולה את בנו (על פי רוב, ללא התערבות גואלת של מלאך או איל). באשר הנושא כבר טופל בהרחבה על ידי מחבר המאמר[4], נסתפק רק באזכור שמם של מספר אמנים בולטים שעסקו בו (חלקם איבד בן או בת לפני או אחרי ציור העקידה): אבל פן (1923, 1948), מרדכי ארדון (1947), נפתלי בזם (1968), שרגא וייל (1972), משה גרשוני (1982), מנשה קדישמן (1985), אלי שמיר (1986), צבי לחמן (1990-1983), עדי נס (2004).

אמן מרכזי נוסף בתחום נושא העקידה הוא אברהם אופק, מי שהחל מתמחה בציורי משפחות עוד ב- 1962 (שורות אופקיות של בני משפחה מונומנטאליים, מעוצבים חזיתית בשטיחות ובשפה הממזגת איקוניות וקוביזם מתון ממטבחו של ינקל אדלר) ומי שהשתית את ציוריו על השילוש המשפחתי של איש-אישה-פרה לרקע בית. ב- 1988-1986, בעקבות כמאתיים רישומי עקידה[5] (וציור שמן מסכם בנושא) ולאחר שבתו הבכירה שמה קץ לחייה, צייר אופק באוניברסיטת חיפה את ציור הקיר, "ישראל: חלום ושברו" ופתח את המסע האֶפּי האישי-חברתי בדמותה של משפחת פליטים צבועה כחול )גוון המוות בתחבירו המאוחר של אופק) המכונסת כולה בתוך גוף חמור-העקידה, כולל אברהם הנושא על גבו את יצחק העקוד. המשפחה העולה לארץ ישראל נידונה להקרבת בן. באותה עת כבר ידע אופק שמחלתו הקשה לא הותירה לו זמן רב. סמוך מאד לפטירתו צייר את "וחבריהו היורדים מארץ ישראל" – ציור בצבעי מים ועפרון, בו נראים בני משפחה הולכים בראש הר (המוריה) אל עבר נערה בכחול המנגנת בחליל, עת מנגד קורסים בתי ירושלים תחת שמים קודרים. העקידה, הסיפור המיתי על אבות המקריבים בניהם, שוכנת אפוא בלב לבה של החוויה הקיומית, אך גם בעומק החוויה הישראלית, לימד אברהם אופק.

בעוד ביצירת אופק הקורבן שמקריבה המשפחה הוא נתון טראגי של ממש, עיצוב המשפחה בסימן קורבנו של האמן מתגלה מאז מחצית שנות ה- 80 כמוטיב מבוים, נרקיסיסטי-משהו, ביצירת מספר אמנים: ב- 1986 צילם מיכה קירשנר את עצמו ניצב עירום בסמוך לרעייתו ובתו (עם בובתה), כאשר מנגד הציב בובות קרטון של נסיך-הכתר הבריטי, צ'רלס, ושל אישה בעירום פורנוגרפי. לאסוציאציות הארוטיות ולפרודיה על מלכות-בכוח נלווה הרושם של האמן המעורטל בבחינת הקורבן של דימויי חלומותיו. ב- 1992 ביים בועז טל בדירתו צילום משפחתי פסוודו-קלאסי, בו כיכבה רעייתו כמדונה, בעוד הוא עצמו בתפקיד ישו המת השרוע בזרועות אמו (שלושה ילדיו ניצבים סביב כתחליפים לשלוש המאריות). ברקע נראה צילום קתדרלת "נוטרדאם" ("גבירתנו") הפאריזאית, ואפשר שגם בובת מלאך מגיחה מפינה שמאלית עליונה. הפרודיה של ב.טל ספק מקדשת את האמן-הקורבן וספק מהתלת בו (כאשר "דלות החומר" של סנדלי-אילת ושאר אביזרי בית פרוזאיים מפוזרים סביב). כשיצר ארז ישראלי ב- 2006 את עבודת הוידיאו המרגשת שלו, בה הוא מופיע כגוויה בזרועות אמו, המורטת את נוצותיו (לרקע שירה של שושנה דמארי, "עלה נישא ברוח") – הוא שב והעמידנו מול הדימוי של האמן כקורבן בסצנת "פייאטה", אלא שעתה נוסף הדימוי של תרנגול-הכפרות (שאותו כבר זיווג נ.בזם לציור "פייאטה" שלו מ- 1963). עוד נציין, שמוטיב האמן כקורבן וכבן-האלוהים הצלוב עלה בעוז באמנות הישראלית ביצירתו של משה גרשוני שמאז תחילת שנות ה- 80.

אך, יותר מרחמים עצמיים, המודרנה הישראלית שבה ואישה את אהבת האמנים לבני משפחתם החיים או המתים. עתה, היה זה תור השיבה אל אלבום המשפחה, בו פתחנו את המאמר, ואל השימוש האמנותי בדימוי הצילומי של "רוחות הרפאים".

כשהציג משה גרשוני ב- 1971 במוזיאון ישראל (תערוכת "מושג פלוס אינפורמציה") הגדלה של צילום משפחתי ישן מפלוצק שבפולין, 1910, וסימן במעגל את דמות אבי-סבו, גלף העץ – הוא עשה כמעשהו של אריה ארוך ב- 1967, שהקיף בטבעת אדומה את דמות הילד בליתוגרפיית סדר-פסח שבשער "הגדה של פסח" (מניו-יורק, 1925). אך, בעוד אריה ארוך מתרפק על ההתכנסות המשפחתית החמה בטקס הפסח, וכמו מסמן את עצמו בילדותו בחארקוב, משה גרשוני הצהיר (בטקסט הנלווה לצילום) על פרספקטיבה התייחסותית בחלל ובזמן, כזו שמחברת אותו ל"שָם" ו"אז" ולזיקה המשפחתית לאלה שאינם עוד, קרי – אלה שמתו או נספו. ג'ניפר בר-לב נטלה ב- 1996 מאלבום המשפחה צילום של משותף של אמה ושל בתה (כלומר, בת האמנית) וציירה אותו מחדש על בד מתחת למילותיה של רות לנעמי (במגילת "רות"): "כי אל אשר תלכי אלך". הפסוק המצוטט חל על הגירתה של האמנית מארה"ב לישראל ב- 1975 בעקבות אמה הציונית, וזאת לאחר היסוסים לאורך שנים. ב- 1994 נטלה נורית דוד מאלבום-המשפחה את הצילום המשותף שלה כילדה עם אמה ושחזרה אותו כציור על בד לרקע בית המרקחת של אביה, שאינו עוד. ב- 1997 נטל מאיר פיצ'חדזה את צילום אחותו ובעלה בחתונתם ושחזרו על בד בתוספת ציור רקע של נוף טבע. האחות, שהתאבדה (ציירת מחוננת אף היא), הייתה דמות נערצת על האמן, ועתה הוא שב ופוגש בה במעשה הציור הפוסט-צילומי. באותה שנה עצמה ניכס שמחה שירמן לעבודתו הצילומית שלושה צילומים מאלבום המשפחה, בהם נראית אמו בנסיבות ובגילאים שונים, כולל כאם צעירה עם תינוקה. "אמא של מישהו אחר או חיבוק של אישה שאני לא מכיר", רשם שירמן מתחת, וכמו אישר מתח של זרות וערגה הקשורים להיותו בן דור שני לניצולי שואה:

"האמנים/יות, דור שני לניצולי שואה, מבקשים לפענח את חיי הוריהם בתקופה 'ההיא' ואת השפעותיה המאוחרות, ואילו זו ניצבת מולן כחומה בצורה, דוממת ובלתי חדירה. השואה מאפשרת לשמחה שירמן להתעסק בדמות האם דרך מימד הזמן, לפני ואחרי, אך השאלות נותרו בלתי פתורות (כמו השואה עצמה). השימוש בצילומים ישנים מול חדשים לא מצליח לדובב את הנעלם החבוי."[6]

 

הידרשותו של לארי אברמסון לצילומי צדודית של ילדיו שימשה אותו לסדרת "צלליות" מ- 1994 ושמה "ורה איקון" (איקון אמת/ורוניקה): הטענת הצדודיות המוצללות בדימויים מורבידיים שונים (עקירה, נבילה ועוד) מבטאת דאגה אבהית ליקיריו, כזו הממוזגת בדימויי לבלוב.

ביטויי הדאגה-אהבה-געגוע של אמנים לבני משפחתם הם צדה ההפוך של מתקפה אלימה נגד ההורים, המבוטאת לא פחות במודרנה הישראלית. כך, כשיגאל תומרקין יוצר ב- 1989 את פסל הפלדה האדום שלו, "מברתה השמנה עד רוזה האדומה" ובו פגז על קרונית (צלב שמוט מרותך אליו) מכוון אל עבר תגזיר צדודית של רוזה לוכסמבורג, הוא מטפל בגורלה של מהפכנית יהודיה, אך גם מאזכר את "ברתה השמנה" – שם התותח הגרמני האימתני מימי מלחמת העולם הראשונה, שהוא גם… שם אמו, ברתה. כלום מכוון הבן את הפגז בעקיפין גם אל אמו, שעוינותו כלפיה בוטאה לא אחת בטקסטים שפרסם? גלגול מאוחר יותר של אכזריות תוך-משפחתית זו יתגלה ב- 2006 בציורים של מיכל נאמן, דוגמת "כתם לידה" ("הגזלנים"), ציור בו יצרה האמנות מישוואה בין טראומת כינויו של אביה (המורה הלא אהוד להיסטוריה) על ידי תלמידיו – "גזלן" – עם המושג "כתם לידה". לאורך סדרת עבודות, שהציגה מ.נאמן ב"בית גבריאל" שבצמח, 2006, היא באה חשבון נוקב וחסר רחמים עם אביה. טל שוחט צילמה ב- 1999 את עצמה עם אמה בבגדי ים על שפת הים: ביד האם מצלמה, כמו אחזה את גורל בתה בידיה, בעוד בידה האחרת היא אוחזת ביד בתה, הקבורה במחצית גופה בחול, ספק מצילה את הבת ספק קוברת… ב- 1998 צילמה סיגל אבני סדרת צילומים עזי מבע של איה קניוק ואמה, עת השתיים כמו מחוללות במחול אהבה ומוות. באחד הצילומים נראית הבת (המעורטלת בפלג גופה העליון) מאחור, כשהיא כמו אוחזת בראש ה"ערוף" של אמה, שכמעט ומתפקד כתחליף לראשה… תמיר להב-רדלמסר צילם את עצמו ב- 1996 בעירום מכונס על ברכי אביו והוא, הבן, ספק בתנוחת יניקה ספק בתנוחת "פייאטה". האב המחייה או האב הממית.

ואולם, העיון בדימויי המשפחה באמנות הישראלית לא יהיה שלם ללא הודאה ביצירות וביוצרים ישראליים המאשרים את שבחי המשפחה והבית: כגון, שמואל בונה בציוריו משנות ה- 60, בהם שיבץ בני משפחה איקוניים בתוך תאי/חדרי בית מושטח; או אברהם אופק, שסדרת ציורי הקיר שלו בכפר-אוריה (1970) מובילה את העולים לסצנת הסיום של המשפחה המסבה בביתה בשלווה סביב שולחן; או יאן ראוכוורגר שחזר וצייר בשנות ה- 80 ואילך את בני משפחתו – רעייתו, ילדיו – בתפנימי ביתו; או גיא בן-נר ששב וגייס את בני משפחתו לטובת עבודות וידיאו שיצר ("בנות יענה", 2003; "מובי דיק", 2006); וכו'.

בהקשר חיובי זה של אישור המשפחתיות, יודגשו צילומיה הרבים של רלי אברהמי את המשפחות הישראליות, עליהן מדווח מדי שבוע בן-זוגה, אבנר אברהמי, בעיתון "הארץ" (וראו ריכוז 420 דיווחים שכאלה באלבום המשותף לשניים, "מצב משפחתי", 2010). לא פחות מכן, יודגשו צילומים רבים שהקדיש עליזה אורבך לנושא המשפחה. בין אלה יצוינו צילום נשות אבוריג'ינית משפחה מפפואה-ניו-גיני – הסבתא הישישה, בתה, נכדתה ונינתה – באלבום "אימהות" מ- 1995; או אחות-הצלמת המחבקת בחיפה את אמה בצילום אחר באותו ספר; או צילומי משפחת החלוצים באלבום "ראשונים" מ- 1989, דוגמת משפחת רחל ברקין הניצבת בכפר יחזקאל עם בנה, נכדה ונינה; או,כמובן, צילומי האלבום "ניצולים" מ- 2009, בו כינסה הצלמת יחדיו בני משפחה ישראליים של ניצולי שואה, בהם הסבתא, שולמית קטן, היושבת מוקפת בהמוני צאצאיה. נכון לשלהי מרס 2012, 205 נינים ו… 6 בדרך…

כדרכה, עליזה אורבך מאשרת את "משפחת האדם".


[1] גדעון עפרת, "רחל, שרה, הגר", בתוך: "אימהות" (עורכת: אמיליה פרוני), הקיבוץ המאוחד ומכון ון-ליר, תל-אביב וירושלים, 2010, עמ' 164-152.

[2] על קינת אימהות באמנות הישראלית, ראה: שם, עמ' 159-156.

[3] טלי תמיר, "יוחנן סימון", מוזיאון תל-אביב, 2001, עמ' 118-95.

[4] גדעון עפרת, "עקידת יצחק באמנות הישראלית", בתוך: "בהקשר מקומי", הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 2004, עמ' 152-124.

[5] גדעון עפרת, "ההולכים אל ההר", בית אבי חי, ירושלים, 2008.

[6] יהודית מצקל והדרה שפלן-קצב, מתוך קטלוג "הו, מאמא – ייצוג האם באמנות ישראלית עכשווית", המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת-גן, 1997, עמ' 36.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: