האוצרות על פי סוזן לנדאו

 

                     האוצרות על פי סוזן לנדאו

עתה, משנתמנתה לתפקיד מנהלת מוזיאון תל-אביב, אני סקרן להכיר את השקפתה האמנותית של סוזן לנדאו. לא עניין של מה בכך לנסות לפרוש את משנתה העיונית, ולו מהסיבה הפשוטה, שהאוצרת לאמנות בת-זמננו (קרי: אמנות מ- 1975 ואילך, לפי הגדרתה במבוא לאלבום "אמנות עכשווית – במוזיאון ישראל", 2010), מי שמונתה לתפקידה ב- 1982 (שנת הקמת המחלקה במוזיאון ישראל) – קימצה מאד בכתיבה, שלא לומר ראיונות. ואכן, כשאני עובר על הקטלוגים של תערוכותיה מאז ועד היום, אני שב ונוכח בצניעותה של האוצרת, המסתפקת, על פי רוב, בדברי מבוא קצרצרים ומפָנה את הבימה הפרשנית-רעיונית לתיאורטיקן זה או אחר. מול ויתור זה על האגו כמעט שהייתי מתפתה לכתוב על "מות האוצר",לולא הוכיחה סוזן לנדאו בדיוק את ההפך.

הנה כי כן, חרף הנזירות המילולית של האוצרת, סקרנותי דוחפת אותי לפשפש במעט הטקסטים שלה במאמץ להפיק מתוכם איזשהו Weltschaung – איזושהי תמונת עולם (אמנותית-מוזיאלית, כמובן).

להלן, אעיין אפוא בדברים שבכתב ובעל-פה של סוזן לנדאו בקשר לתערוכותיה הקבוצתיות הבאות: "ניו-יורק עכשיו" – 1987, "בגודל טבעי" – 1990, "השתקפויות" – 1992, "עשויים להפליא" – 2009, "שלושה אמנים, אוסף אחד" – 2010, "פנס קסם" – 2012. אני רוצה להאמין, שלפחות בטקסטים הקטלוגיים לכמה מהתערוכות הקבוצתיות הללו אמצא – ולו רק זרעים של השקפת עולם, יותר משאמצא במבואות שכתבה לתערוכות יחיד (אנסלם קיפר – 1984, כריסטיאן בולטנסקי – 1989, גרהרד ריכטר – 1995, ינקה שוניברי – 2002, ועוד. אגב, בקרוב, יוזף בויס). כל זאת מבלי להפחית מהעניין במאמר דוגמת "הנוף כמטפורה: 'אהרון' של אנסלם קיפר", שפרסמה לנדאו באנגלית בשנתון מוזיאון ישראל, 1985.

דברי הפתיחה הקצרים של לנדאו מ- 1987 לתערוכת "ניו-יורק עכשיו" עמדו בסימן הצגת האסכולה הפילוסופית של פאריז כהשראה אמנותית לאמנות העכשווית. התייחסותה הלאקונית לרולן בארת ("מות היוצר"), מישל פוקו וז'אן בודריאר (הדמיה) חלה גם על הדיון באמנות הניאו-מושגית משנות ה- 80, ובעיקר התייחסותה של לנדאו לפיטר האליי, שהודה בחובו לפוקו ולבודריאר, ומעל לכל, למגמת המדומה באמנות.

לכאורה, מידע בסיסי ומוכר לעייפה לכל שוחרי הפוסט-מודרנה. אך, לא זו בלבד שהשידוך הנדון לפילוסופים הצרפתיים היה מהמוקדמים שנקראו במחוזותינו (שרית שפירא, ממובילות ההגות הצרפתית החדשה באמנות הישראלית העכשווית, רק סיימה לימודיה באוניברסיטת תל-אביב ב- 1987!), אלא שדומה כי לנדאו עלתה היא עצמה על הנתיב הפוסט-מודרני של המדומה, הבדיוני, המבוים. ללא ספק, תערוכת "בגודל טבעי", שחנכה ב- 1990 את האגף החדש לאמנות בת-זמננו במוזיאון ישראל (ביתן נתן קאמינגס), אישרה מחויבות מסוג זו. עתה, גם הרחיבה מעט האוצרת דבריה בקטלוג ואף העזה – כפי שלא העזה מעולם לפני ואחרי – להתערב בתצוגה בבחינת "אוצרת יוצרת".

אך, תחילה נעיין בהשקפתה שבכתב: קודם כל, הפתיחה בציטוט מתוך "סדר הדברים" של פוקו העלתה את סוגיית המיון ואופני התצוגה של התרבות. הערעור על האובייקטיביות של ההכרה הממיינת היה, מנֵיה ובֵיה, הערעור על הפרדת האמנות והמוזיאון מהחיים החוץ-מוזיאליים. במקביל, אישררה  לנדאו את נטייתה של האמנות העכשווית לאמץ דימויים מושאלים וזאת –

"בתרבותה של החברה הקפיטליסטית המאוחרת, האורבאנית הצרכנית, שבה סימנים והדמיה גוברים על המציאות."

רוחם של פרדריק ג'יימסון (שמאמרו המשפיע, "פוסטמודרניזם, או – ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר", פורסם עוד ב"New Left Review" מס' 146, 1984) ושל גי דֶבּור (שספרו, "חברת הספקטקל", פורסם בפאריז עוד ב- 1967) נשבה בדבריה אלה של לנדאו, מבלי שאלה יוזכרו. אולי טרם קראה אז את הטקסטים הללו (ספרו של ג'יימסון, "פוסטמודרניזם", יפורסם רק ב- 1991, אף כי תרגום לאנגלית של "חברת הספקטקל" יראה אור עוד ב- 1970 ו- 1977). לעומת זאת, הדגישה האוצרת את החוב האמנותי העכשווי ל"רֶדי-מֵייד" של מרסל דושאן ולעקרון השעתוק המודרני שלפי ולטר בנימין. תשתית רעיונית זו, כך טענה, מבטלת את הגבול החוצץ לכאורה בין המוזיאון לבין העולם שם בחוץ:

"באמצעות הצגה של יצירות אמנות, אשר, במילותיו של סזאן, 'נוצרו עבור מוזיאונים', לצד חפצים שלא נועדו בהכרח למטרה זו, ועימותם, זה לעומת זה, ניסינו, במידת-מה, ליישם עקרונות אלה בתערוכתנו."

את הגיבוי למגמה זו (לצד דושאן, אנדי וורהול, יוזף בויס, גרהרד ריכטר, מרסל ברוטארס, כריסטיאן בולטנסקי, ג'ף קונס, שרי לוין, חיים סטיינבך, סנדי שרמן ואחרים, הציגה לנדאו אמנים ישראליים: גדעון גכטמן, צבי גולדשטיין, משה ניניו ונחום טבת) – ובכן, גיבוי למגמה זו מצאה לנדאו בתערוכת "הבלתי חומריים", שאצר הפילוסוף הצרפתי,  ז'אן פרנסואה ליוטאר, ב- 1985, ובה –

"לא רק הציג, זה כנגד זה, חפצי 'רֶדי-מֵייד', ממקורות שונים לחלוטין שהוסמכו יחדיו, אלא גם מיקם אותם […] ללא שום עקרונות סיווג…"

בהתאם, גם תערוכתה של לנדאו, "בגודל טבעי", ביקשה לתפקד כמין "קאבּינֶה-דה-קוריוזיטֶה" או "וונדרקָאמֶר" (חדר פלאות)  שבסגנון המאות 18-17, אותם אוספים אקלקטיים של מוצרי טבע ותרבות, אמנות וחוץ-אמנות המשמשים יחדיו. וכתבה האוצרת:

"אתרים אלה, בעודדם את תהליך חדירת האמנות לחיי היומיום, מהווים אתגר לאמן כלאוצר. […] כמדומה שגם תקופת ה'אאורה' של המוזיאון ושל הקובייה הלבנה הנייטרלית הגיעה לקיצה."

זו כבר הייתה הצהרת כוונות אוצרותית, החורגת מהתערוכה הפרטיקולארית. ובפרט, כשסוזן לנדאו שילבה, על דעת עצמה, בתצוגת עבודותיהם של האמנים סביבות ומושאים "לא אמנותיים" של חדר-ספרייה, או טלפון ציבורי או פינת משחקי ילדים עם ארגז-חול וסוס-נדנדה.

דומה, שמכאן אין עוד דרך חזרה. הקטלוג לתערוכת "השתקפויות" מ- 1992 כבר פתח בציטוט מדברי ג'ף וול (שנמנה על המציגים ב"בגודל טבעי") בנושא המקור הסמוי של הדימוי. המתח הפילוסופי הצרפתי הידוע בין הנוכח לנעדר (המסמן והמסומן, המייצג והמיוצג) הודגש עתה בדברי המבוא של לנדאו:

"…נוכחות והיעדרות גם יחד. […העבודות] מתקיימות בתחום הביניים שבין החומרי והאל-חומרי, מתייחסות אל הנושא הגשמי הנעדר, תוך שהן מעניקות אשליה עזה של נוכחותו."

תערוכת "השתקפויות" הציגה יצירות של אמנים צרפתיים בני זמננו, אשר מלבד התייחסותם למתח של הנעדר-הנוכח (נציין: את תערוכת "הנעדר הנוכח: הכיסא הריק באמנות הישראלית" יאצור מוטי עומר ז"ל בגלריה של אוניברסיטת תל-אביב לא לפני 1991) – אישרו את פן השעתוק הזכור לנו ואשר מפקיע את היצירה מהסובייקט היוצר:

"החפצים/הדימויים שנאספו והוכפלו כאן, שנוצרו או שועתקו באמצעים טכניים, שופכים אור על אסטרטגיה של ייצוג הנשארת מנותקת מן האמן ומן הצופה גם יחד."

נאמנה לתפיסתה הפוסט-מודרנית הנדונה, המסרבת להבחנת האמנות מהחיים ו/או המוזיאון מהעיר, אצרה סוזן לנדאו ב- 1996 את תערוכת "סימנים: אמנים יוצרים ברחבי ירושלים", בה עיצבו אמנים ישראליים (בלו סמיון-פיינרו, איה וגל, אריאן ליטמן-כהן, מיכה אולמן) ואמנים בינלאומיים מיצבים בתשעה אתרים שונים ברחבי העיר. הפרוזאי והיומיומי-מעשי נטמעו באסתטי-האמנותי (כאשר, למשל, בלו סמיון-פיינרו הזמין למסע בתבנית מנורה ברחובות "שכונת הבוכרים" ובתי הכנסת שלה).

תערוכת "עשויים להפליא" מתחילת 2009 נאלצה להתפשר עם השיפוצים המקיפים שנערכו במוזיאון ישראל. לנדאו הרכיבה את התערוכה מפריטים שבחרה ממחסני המוזיאון, בהציעה לצופים, פעם נוספת, חוויה של "חדר פלאות", כולל הצגת פריטים רבים ללא סיווג כרונולוגי ותרבותי: מסכה אפריקאית הוצבה במחיצת מיצבים של אמנים עכשוויים, לצד קלמר אירני מצויר בציורי קרבות, לצד פונצ'ו פולינזי עשוי קליפת עץ, לצד אגרטל חימר מהמאה ה- 4 לפנה"ס, לצד מיקרוגרפיות מופלאות מהמערב ומהמזרח, לצד מיקרו-פסיפסים מהמאה ה- 18, לצד קולאז' של תצלומי צמחים שיצרה אירית חמו, לצד דגם איטונג זעיר – "קומפלקס 3 (דו-משפחתי)" שיצר חיימי פניכל, ועוד. אמנם, הדגש הושם בתערוכה על קסם העמלנות והקפדנות שהושקעו ביצירת העבודות, אך מעבר להיקסמות מהטכניקות המדהימות, שבה תערוכת "עשויים להפליא" ואישרה את הסירוב לחלוקה ה"מחלקתית" של המוזיאון, כאשר אתנוגרפיה, ארכיאולוגיה, אמנות וכיו"ב התאחדו לכלל חוויה פלורליסטית משותפת, פתוחה וחופשית.

את המשקע הרעיוני/אוצרותי הזה נטלה סוזן לנדאו ב- 2010 ישירות לתערוכת "שלושה אמנים, אוסף אחד", עת הזמינה שלושה אמנים ללקט מהמחלקות השונות של מוזיאון ישראל פריטים כאוות נפשם ולעצב באמצעותם את תצוגתם. האוצרות כיצירה אמנותית וכריבוי רב-מחלקתי – העיקרון הזה חל, הן על שלושה המציגים והן על האוצרת שיזמה את התערוכות. זהו "קו לנדאו", הקו שהנחה אותה גם בסדרת תערוכות Present Tense שאצרה מאז 1995 מתוך אוספי המוזיאון, תערוכות שהושתתו על ראיית המוזיאון כמוסד אנציקלופדי ומולטי-תרבותי, תוך שיבוש הקלסיפיקציות האנציקלופדיות ותוך שידוכן של יצירות ממקומות וזמנים רחוקים ושונים.

אל לנו להגביל את מהלכיה האוצרותיים של ס.לנדאו לאפיק נוסחאתי אחד, ויהיה זה פתוח ורב-פנים ככל שיהיה. שעובדה היא, כי תחת שרביט אוצרותה הזמין המוזיאון והציג עבודות, שהאוצרת היא עצמה סיכמה תחת הכותרת "הנשגב" או "חללים ריקים", דוגמת "החלל הרואה" של ג'יימס טוראל בגן-הפסלים, או "אופק הפעילות שלך" של אולפור אליאסון (בקצה ה"מנהרה" התת-קרקעית המובילה למוזיאון) ואחרים (שפורטו בידי לנדאו היא עצמה במבוא שכתבה ב- 2010 לאלבום "אמנות עכשווית- במוזיאון ישראל"). בתערוכת "פעימות" מ- 2010, 26 עבודות במדיומים רבים ושונים מטפלות בתנועה מהורהרת, איטית ומהפנטת. במקביל, כשהיא אוצרת לאחרונה את תערוכת "פנס קסם" – 18 רכישות חדשות למוזיאון – היא תרה אחר אזור הדמדמומים הסמי-מיסטי של –

"עולם של אגדות וחלומות בהקיץ: מסעות דמיוניים, צלליות מטושטשות בערפל, להבות מרצדות ומראות של יערות אפלים."

אמת, יכולנו למקם את כל התצוגות האחרונות הללו באגף ה"נעדר הנוכח" (החלל הריק, התנועה הנעדרת, המראה הנעדר), מבלי להיגרר לחוויה ניאו-רומנטית. כך או אחרת, דומה שעיקר השקפתה האוצרותית והמוזיאלית מצא ביטויו בתערוכות הקבוצתיות שנסרקו לאורך רשימה זו. זהו, כך נראה, ה- Weltschaung שהיא נושאת עמה כנדוניה למוזיאון תל-אביב. אדם רשאי, אולי אף חייב, לדעת להשתנות, ולבטח אם הוא אמן ואפילו אוצר. אפשר אפוא, שתעודת הזהות הרעיונית הנ"ל של סוזן לנדאו אינה מחייבת את מהלכיה שלעתיד במוזיאון תל-אביב. ואף על פי כן, למרות שאין מדובר במוזיאון "אנציקלופדי" במיוחד, לא אתפלא אם ההפרדה למחלקות תנוער בקרוב במוזיאון תל-אביב ונזכה לפעילות אוצרותית רב-תחומית, רב-מקומית ורב-זמנית, כזו המבקשת לאחד את המוזיאון עם העיר שמבחוץ וכזו המרותקת למדומה ולנעדר. ימים יגידו. סוזן לנדאו תגיד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: