מלחמת המוזיאונים 1975-1965

                  מלחמת המוזיאונים (1975-1965)

המתח התרבותי הבין-עירוני, תל-אביב/ירושלים, הניב כמה וכמה מפרקי היסוד של תולדות האמנות והתרבות בישראל. מבלי להיכנס לעומק הנושא, נזכיר רק את מלחמת החורמה שניהלו המודרניסטים הצעירים מתל-אביב הקטנה של שנות ה- 20 כנגד השמרנות ה"בצלאלית"; נזכיר את המתח, שלא לומר העוינות, בין האסכולה הצרפתית-יהודית של תל-אביב בשנות ה- 30 לעומת האסכולה הגרמנית של עולי גרמניה הירושלמיים באותו עשור; וכמובן, הקיטוב התרבותי הגדול בין מרדכי ארדון של "בצלאל החדש" והמגויסות החברתית-לאומית שחינך את תלמידיו לאורה  לבין יוסף זריצקי של ההפשטה וערכי האמנות למען אמנות. הדברים ידועים, אולי אף יגעים.

במאמר זה נתמקד בקיטוב אחר, הקיטוב המוזיאלי בין מוזיאון תל-אביב (שנוסד, כידוע בבית דיזנגוף ב- 1932, אך עבר לבניינו החדש בשדרות שאול המלך ב- 1971) לבין מוזיאון ישראל (שבמקורו הוא בית הנכות הלאומי "בצלאל", שהוקם עוד ב- 1907, נפתח לציבור ב- 1925, אך עקר לגבעת רם כ"מוזיאון ישראל" ב- 1965). יותר מהתמקדות במוסדות, נבקש להסב את תשומת הלב לפער בתפיסותיהם של שני אישים, האחד הוא מנהלו של מוזיאון תל-אביב, ד"ר חיים גמזו (1982-1910), מי ששימש מנהל ואוצר ראשי של המוזיאון בין השנים 1976-1962 (למעט פרק קצר מוקדם יותר, שיצוין להלן), והשני הוא יונה פישר (יליד 1932), מי ששימש בבית הנכות "בצלאל" מנהל מחלקת התערוכות (ומאוחר יותר, במוזיאון ישראל, אוצר לאמנות מודרנית וישראלית) בין השנים 1979-1960.

לקוטב יונה פישר של מוזיאון ישראל, ולו רק לשנותיו הראשונות במוסד זה, ראוי לצרף את שמו של וילם סנדברג, מי שהיה יושב-ראש הוועד המנהל של המוזיאון בין השנים 1969-1966. סנדברג, טיפוגרף מודרניסטי הולנדי נודע ומוערך ומנהל מוזיאון "סטדליק" באמסטרדם בין השנים 1963-1945, זכה להערכה רבה בקרב עולם האמנות המערבי המודרניסטי בזכות פתיחותו הנועזת בפני גלי האמנות החדשים, דוגמת ה"פופ-ארט" האמריקאי ו/או ההפשטה האקספרסיוניסטית של קבוצת "קוברה" (פייר אלשינסקי, קארל אפל, אסגר יורן, קורניי ועוד). לאמנות הישראלית התוודע סנדברג עוד ב- 1954, לקראת תערוכת "אמנות ישראלית" שאירח ב"סטדליק" ב- 55, ואשר לאחריה יציג כאן תערוכות יחיד ליוסף זריצקי, מרדכי ארדון ואנה טיכו, ירכוש יצירות של אמנים ישראליים לאוסף ה"סטדליק" ועוד.

ראוי להבהיר, חיים גמזו התל-אביבי רחש אהדה לסנדברג. ב- 2 לאפריל 1964 כתב ארדון לסנדברג (בגרמנית): "לפני כמה דקות התקשר אלי גמזו מתל-אביב – הוא קרא בעיתונים שהייתם כאן והוא לא ידע על כך. בשהותך הבאה כאן ברצונו לארגן ערב לכבודך בביתו – הוא רוצה להקיף אותך ב'חיבה וחום'…". מאוחר יותר, ב- 16.6.1965 כתב ארדון לסנדברג, המשמש כבר כיו"ר הוועד המנהל של מוזיאון ישראל: "שיתוף הפעולה עם תל-אביב נראה לי חשוב מאד – גמזו אמנם ממזר גדול, אבל הוא חכם יותר מכל המָאניקֶן-פּיס במוזיאון – ומאחר שהוא רוצה שסנדברג יהיה חבר שלו הוא ישתדל להתנהג יפה." ואולם, רוחו של סנדברג תשרה על יונה פישר ועל מוזיאון ישראל והיא תתרום רבות לפער התרבותי שבין שני המוזיאונים בשתי הערים.

כמה מילים קצרות על הביוגרפיה של חיים גמזו: יליד רוסיה הלבנה ב- 1910 הגיע ארצה עם הוריו ב- 1922, התגורר בתל-אביב ולמד בגימנסיה הרצליה. ב- 1930 נסע ללמוד ב"סורבון" שבפאריז וב- 1935 נסע להשתלם באוניברסיטת וינה. ב- 1937 חזר לפאריז ושנתיים מאוחר יותר שב ארצה והחל כותב ביקורות אמנות בעיתון "הארץ". מ- 1942 גם כתב באותו עיתון ביקורות תיאטרון. בין השנים 1949-1947 ניהל גמזו את מוזיאון תל-אביב (תקופה בה פתח את המוזיאון בפני התערוכה הראשונה של קבוצת "אופקים חדשים"; ולא נשכח את זיקתה של קבוצה זו להפשטה הפאריזאית של סלון "ריאליטה נובֶל"). אלא, שכבר ב- 1949 פינה גמזו מקומו לאויגן קולב, שניהל את מוזיאון תל-אביב עד פטירתו ב- 1959 והוכיח תמיכה עקבית במגמה המודרנית של ההפשטה (לא יישכחו תערוכות אריה ארוך ב- 1955, או תערוכת אביבה אורי ב- 1957). יצוין, בהתאם, שבאותן שנים נתפס בית הנכות "בצלאל" כשמרני הרבה יותר בגישתו האמנותית.

גמזו של השנים 1961-1950 התרכז בעיקר באצירת תערוכות ישראליות רבות ברחבי העולם והיה פעיל בארגונים אמנותיים. בתקופה זו גם היה סגן-נשיא האיגוד הבינלאומי של מבקרי האמנות, וב- 1961 אף זכה לקבל את אות לגיון-הכבוד הצרפתי מידי שגריר צרפת בישראל. ב- 1962, כאמור, שב גמזו לשמש כמנהלו של מוזיאון תל-אביב ועשה זאת עד שנת 1976. ועוד נשוב ונזכיר, שב- 1971 חנך את בניינו החדש של המוזיאון.

יונה פישר, שנולד כזכור ב- 1932, קיבל חינוכו בפאריז בזכות היותו בנו של דיפלומט ישראלי. בין השנים 1958-1956 עבד פישר כמבקר האמנות של העיתון "למרחב" (ב- 1958 התבטא אודות מ.ארדון, נ.בזם וא.אופק שהם "בראש המערכה לציור חדש בארץ"). בין השנים 1960-1958 התמחה פישר במוזיאונים בפאריז, באזל ואמסטרדם (כאן, בעיר בה התגוררה אחותו, גם הכיר את וילם סנדברג והתקרב אליו). ב- 1959 שימש כאוצר התצוגה הישראלית בבייאנלה של הצעירים בפאריז, וב- 1960 מונה כמנהל המחלקה לתערוכות בבית הנכות הלאומי "בצלאל" בירושלים. זכורה תערוכת יגאל תומרקין שאצר בין סוף 1960 ותחילת 1961 ובה האסמבלאז'ים הפאריזאיים הנועזים של תומרקין, ששהה באירופה מאז 1956. עוד זכורה תערוכת "צורה היום" שפישר אצר ב- 1963 עם עשרה אמנים צעירים אוונגרדיים ממדיומים שונים (ציונה שמשי, תומרקין, רפי לביא, שמעון אבני, חגית לאלו – ששמה קץ לחייה עוד ב- 1961, שמואל ב"ק – כשעוד היה צייר מופשט, ואחרים). מאז 1965, עם ייסוד מוזיאון ישראל, הפך יונה פישר לאוצר לאמנות מודרנית וישראלית ושימש בתפקיד עד פרישתו מהמוזיאון ב- 1979. קודם לכן, ב- 1977, זכה ב"פרס ישראל" (לעיצוב!) במקביל לדני קרוון.

עד כאן הביוגרפיות הקצרות של שני גיבורי המאמר. נבהיר מספר עובדות לגבי תל-אביב של השנים 1970-1965: באותה עת עלה דור חדש של אמנים על הבמה, ילידי שנות ה- 30, בהם רפי לביא, יואב בר-אל, אורי ליפשיץ ואחרים (כולל צעיר, יליד 1945, יאיר גרבוז). גלי אמריקניזציה מגיעים לחופי התרבות הישראלית, נושאים עמם את השפעת ה"פופ-ארט", המינימליזם, האמנות הסביבתית ועוד. זו התקופה בה פעלה קבוצת "עשר פלוס" מחוץ למוזיאון תל-אביב, ובעיקר בחסות "גלריה גורדון". אמנם, עוד ב- 1959 נפתח "ביתן הלנה רובינשטיין", אלא שהחלל הוקדש בעיקר להצגת תערוכות בעלות אופי אירופאי לדורותיו: תערוכת הפתיחה (עדיין בסוף תקופתו של אויגן קולב כמנהל) הייתה: "תור הזהב של אמנות הולנד". ב- 1963 הוצגה כאן התערוכה הפופולארית של וינסנט ואן-גוך, ב- 1964 הוצגה תערוכת "אוצרות בורדו" (עם שלט התערוכה בצרפתית בראש הביתן), ב- 1966 הוצגו פה תערוכות פבלו פיקאסו ופאול קליי, אחריהן תערוכות "מרנואר עד קיזלינג" ותערוכת הנרי מור, ב- 1967 הוצגה כאן תערוכת אוגוסט רודן, וכיו"ב.

האמנים הצעירים של תל-אביב, בעיקר חברי "עשר פלוס" אך לא הם בלבד, חשו מודרים מהמוזיאון בכלל ומ"ביתן הלנה רובינשטיין" בפרט. אמנם, ב- 1964 אירח גמזו בביתן את תערוכת "תצפי"ת" (ראשי תיבות: תערוכת ציור ופיסול ישראליים), אלא שהיה זה מפגש של המודרניסטים הוותיקים של "אופקים חדשים" (קבוצה שהתפרקה ב- 1963) ביחד עם מספר אמנים צעירים, דוגמת בוקי שוורץ או תומרקין (שהציג כאן את האסמבלאז' השערורייתי שלו, "פאניקה בנושא מכנסיים"). נכון גם, שב- 1965 הוצגה בביתן תערוכת "ציירים ישראליים צעירים" (130 עבודות של 51 אמנים), אך די בעיון ברשימת האמנים המשתתפים כדי להבהיר שגמזו לא ידע להבחין בין "אמנים צעירים" לבין "אמנות צעירה". רשימה חלקית: משה אבני, גד אולמן, אורי אליעז, עובדיה אל-קרא, אריה אזן, דוד בן-שאול, מתי בסיס, שמעון ברזילי, בנימין ברמור, משה גבעתי, יוסף גטניו, משה גת, אמנון דיכטולד, משה ואזנה, יהודה ורדי, אברהם חדד, צבי טלקובסקי, עמוס ישכיל, שושנה לב… חלק ניכר מאד מאמנים אלה נמחו כליל מזיכרון האמנות הישראלית. וגם אם רפי לביא, אורי ליפשיץ או בני אפרת נטלו חלק בתערוכה זו, הם נבלעו בערב-רב הירידי של יוצרים צעירים בלתי מגובשים ובינוניים.

זעמם הגובר של האמנים האוונגרדיים הצעירים בתל-אביב למראה "ביתן הלנה רובינשטיין" הסגור בפניהם גרם לחיים גמזו להיכנע. בין השנים 1970-1965, במקביל לפעילותה של "עשר פלוס", הוקדשו חודשי אוגוסט-ספטמבר ל"סלון הסתיו", אירוע שהפך במה מרכזית לקידומו של האוונגרד הישראלי ברמות האקספרימנטליות בחומרים חדשים, מדיומים חדשים ועוד. יודגש: האמנים הצעירים הם עצמם ולא גמזו – הם שהיו אחראיים על בחירת העבודות, שמהם נזכיר כמה "הַיילַייטס" דוגמת מיצב בובות הגומי היצוקות {וה"נושמות") של עשרות נשים עירומות (ושני גברים) שהציג יהודה בן-יהודה ב- 1968; או מיצב האבובים (4X4X4) שהציג משה גרשוני ב- 1969; או מיצב המזרונים עם פרחי הפלסטיק והפרווה הסינתטית, "הו, החלומות", של יואב בר-אל ב- 1970 (שלא היה אלא סוריאליסטי, אך האמן כבר ייחס לו את המונח "קונצפטואלי"); או מיצב ערימות הקש שהציג יהושע נוישטיין ב- 1970 (לרקע צלילי מכוניות הנוסעות בכביש). סקנדל בפני עצמו הייתה ההתכתבות בין מוזיאון תל-אביב לנוישטיין, שסירב לפנות את ערימות הקש ממחסני המוזיאון, בעוד גמזו ואנשיו זועקים נגד החרקים המאיימים לכלות את אוסף המוזיאון…).

ככל שניסה חיים גמזו לחבק את האמנים הצעירים באמצעות "סאלוני הסתיו", כן העמיקה התהום בינם לבינו, בראותם בו נציג המודרניזם השמרני הצרפתי ומחסום בפני הרוח האמנותית החדשה. ואף על פי כן, תצוין תערוכת הפסלים של יגאל תומרקין (במוזיאון הישן, בבית דיזנגוף) בספטמבר-אוקטובר 1966. אך, ככלל, מבט כולל על מדיניות התצוגות במוזיאון תל-אביב (הישן והחדש) וב"ביתן הלנה רובינשטיין" בין השנים 1975-1965 מלמד על היעדר מחויבות של ממש מצד חיים גמזו כלפי האמנות החדישה בישראל, משמע האמנות שלאחר  "אופקים חדשים". הנה הרשימה:

1966 – תערוכת ראובן רובין, 1967 – "דימוי ודמיון" (תערוכה שהוצגה ב"הלנה רובינשטיין" כהשלמה לתערוכת ה"סוריאליזם" בבית-דיזנגוף. ב"דימוי ודמיון" הציגו 12 אמנים ישראליים, בהם – בזם, ב"ק, בונה, ברגנר, ז'.דוד, י.הירש, ד.שריר, י.רוזוב), 1968 – תערוכות האמנים הוותיקים אריה לובין ואריה אלואיל, 1969 – תערוכת נחום גוטמן, 1970 – תערוכות אהרון כהנא ואברהם נתון (אנשי "אופקים חדשים"), 1972 – מרסל ינקו (רטרוספקטיבה לאמן "אופקים חדשים"), 1972 – תערוכת הדפסים לאלימה ותערוכה ליאיר גרבוז (באוצרותו של מרק שפס!), 1973 – רטרוספקטיבה למשה קסטל (אמן "אופקים חדשים"), 1975 – תערוכת אהרון מסג ב"הלנה רובינשטיין".

הוכחה בפני עצמה לתפיסת האמנות הנון-אוונגרדיסטית של גמזו הייתה תערוכת האוסף שחנכה את פתיחת בניינו החדש של המוזיאון ב- 1971. מראה כללי של התערוכה (שחלק ניכר ממנה נאסף בבהילות ברגע האחרון לקראת הפתיחה) ואשרזכורה היטב למחבר המאמר, הוכיח בליל של מגמות וסגנונות, המטשטשים  מחויבות ברורה, למרות שגמזו שיתף בתערוכה אי אלה מיוצאי "סאלוני הסתיו", דוגמת יהודה ניימן (עם צילום על בד!), זיוה ליבליך, יואב בר-אל, רפי לביא, ראובן ברמן, מרים בת-יוסף, מנשה קדישמן ועוד.

אלא, שבאותה תקופה עצמה בה דשדש מוזיאון תל-אביב במודרניזם האירופאי, ולכל היותר, הסכין להפשטה הלירית הישראלית  (ולקומץ אוונגרדיסטים צעירים שנכפו עליו), התמסר מוזיאון ישראל לקידום אמנות ישראלית חדישה, זו שתזוהה לימים עם מיטב היצירה הישראלית של שנות ה- 60. הזכרנו את "צורה היום" מ- 1963 ונוסיף את הספר "אמנות בישראל" (בעריכתו של בנימין תמוז ובשיתופו של יונה פישר כמחבר הפרק על הציור הישראלי): כאן ציין פישר את אריה ארוך, אביבה אורי, לאה ניקל, יגאל תומרקין, איקה בראון, רפי לביא, חגית לאלו, יואב בר-אל, יוסף הלוי ואחרים כמובילי האמנות החדשה בארץ.

וכך, לא כתערוכת הפתיחה התל-אביבית מ- 71, תערוכת הפתיחה של מוזיאון ישראל, "מגמות באמנות הישראלית", ייחדה פרק עצמאי לאמנות "הדור הצעיר", בו כיכבו יצירותיהם של רפי לביא, יגאל תומרקין, איקה בראון ויוסף הלוי.  ב- 1968 הציג פישר את תערוכת "אריה ארוך – ציורים: 1968-1953". הייתה זו התייצבות לצד ה"אחר" של "אופקים חדשים", האמן האינטלקטואלי יותר בחבורה, הפחות לירי והיותר פתוח כלפי ה"פופ-ארט",  או מרסל דושאן. ב- 1969 בלטה תערוכת "פלסטיק" של משה גרשוני הצעיר, תערוכה בעלת פנים כפולות של ציורים ברוח הפשטה גיאומטרית מינימליסטית לצד פסלים פסוודו-פונקציונליים מצופים בפלסטיק וממולאים בחומר רך (לא מעט בסגנון קלאוס אולדנבורג).  ב- 1970 הפתיע פישר עם תערוכת "מבוך", בה יצרו שבעה אמנים יחד "סביבה לא פונקציונלית": תומרקין, אמנון ויינשטיין, יצחק דנציגר, פנחס עשת, מיטשל בקר, יהודה ניימן, אהרון ויתקין. ב- 1971 אצר פישר את התערוכה המושגית הראשונה בארץ – "מושג פלוס אינפורמציה" (חצי שנה בלבד לאחר התערוכה המושגית, "אינפורמציה", במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק) עם אמנים דוגמת אביטל גבע, יהושע נוישטיין, ג'ורג'ט בלייה, משה גרשוני, יצחק דנציגר, בני אפרת ואחרים. הייתה זו תערוכה מכרעת בהתפתחות האוונגרד הישראלי של שנות ה- 70 והיא כללה פרפראזה על  "פרויקט שיקום מחצבת 'נשר'" של דנציגר, את צילומו המשפחתי המוגדל של גרשוני (עם "התחברותו" המילולית לאבי-סבו בפלוצק שבפולין), את התנסויותיו של אביטל גבע בתהליכים אורגניים בקיבוצו, ועוד ועוד.

כך, ב- 1972, משחגגה המדינה 25 שנים לקיומה, אצר יונה פישר במוזיאון ישראל את התערוכה הגדולה, "מהנוף אל ההפשטה, מההפשטה אל הטבע" ובה התמיכה המוזיאלית למגמת היציאה מהאמנות אל החיים, כגון בפעולת טשט-וש השבילים בקיבוץ עין-שמר בידי אביטל גבע, או תיחום אזורי טבע בעזרת חבל על ידי ג'ורג'ט בלייה, או "פרוייקט נהר ירושלים" של נוישטיין-מרקס-בלייה, או – שוב – פרוייקט "נשר" של דנציגר. בניגוד גמור למדיניות של מוזיאון תל-אביב, יונה פישר שעט אל ועם האוונגרד הישראלי החדש. ב- 1973 הוא הציג את תערוכת רפי לביא (עם מדבקות המלה "ראש" על הדיקטים הלבנים), ב- 1974 הוא גיבה את מאירה פרי-להמן שאצרה את תערוכת "רישום מעל ומעבר" (זו שתוכתר בניו-יורק על ידי רוברט פינקוס-וויטן  כניסוח של רישום אפיסטמולוגי חדשני בקנה מידה עולמי). נוישטיין הציג כאן את ניירותיו הקרועים והמקופלים, גרשוני הציג את העבודות "הנייר שחור בפנים אך בחוץ הוא לבן") וכו'. ב- 1975 שיתף יונה פישר פעולה עם סרג' שפיצר, בוגר "בצלאל" בארגון תערוכת "סדנת קיץ", בה חברו בביתן "בילי רוז" שבמוזיאון מורים ותלמידים מ"בצלאל" ומ"המדרשה": פנחס כהן גן תלה דגל ענק של ארה"ב; גבי ושרון בנו עם פועלים ערביים טראסה בתוך המוזיאון; גדעון גכטמן מכר תפוחי אדמה ללא פערי תיווך בין החקלאי והסוחר, וכו'.  ב- 1976 אצר פישר במוזיאון את הטרייאנלה הבינלאומית השנייה לצילום (את הראשונה אצר עוד ב- 1973), כאשר אמני חו"ל נודעים ואמנים ישראליים (מוטי מזרחי, ג'רי מרקס, נוישטיין ואחרים) הציגו יחד עבודות של צילום כאמנות: היה זה צעד מכריע באמנות הישראלית להכרה בצילום כאמנות.

כל אותה עת נהג יונה פישר להזמין אמני אוונגרד מערביים להציג במוזיאון: ז'אן פייר רֶנו הציג ב- 1971 אלפי עציצים זהים בתבנית סביבתית גיאומטרית, דגלס יובלר – האמן המושגי האמריקאי – ב- 1972, יאן דיבטס – האמן המושגי ההולנדי –  ב- 1972, כריסטיאן בולטנסקי ב- 1973, רוברט ראושנברג ב- 1974, סול לוויט ב- 1975, כריסטו ב- 1977. במקביל, בין השנים 1970-1965 ערך פישר במשותף (עם דן עומר ועם רחל שפירא) את הרבעון "קו" ובו נתן במה לאמנים הקרובים ללבו (הראיון הארוך עם אריה ארוך ב"קו" מס' 6 עודנו מקור קלאסי להבנת הצייר הירושלמי). לא פחות מכן, הענקת "פרס סנדברג" מ- 1974 ואילך אישררה את תמיכת מוזיאון ישראל באמנים מהגל החדש: 1967 – זריצקי, 1968 – תומרקין וארוך, 1969 – דנציגר, 1971 – בני אפרת (שנה קודם לתערוכת המופת של ב.אפרת במוזיאון ישראל), 1972 – קופפרמן וניקל, 1973 – דרוקס, 1974 – שטרייכמן.

מה יש לדבר: אפוא מוזיאון תל-אביב ואפוא מוזיאון ישראל בין השנים 1975-1965?!  נזכיר, בהתאם, את הפרשה האומללה במוזיאון תל-אביב, כאשר בין השנים 1974-1972 שימשו יגאל צלמונה ואילן תמיר אוצרים צעירים לצד גמזו, אך התפטרו במחאה ציבורית קולנית נגד המדיניות השמרנית של מנהלם. האופוזיציה לגמזו, אכן, הלכה וגברה, מה שלא תרם לבריאותו של גמזו, שהלכה ונתרופפה. אך, האמת היא, שכל אותה עת, נמצא גם יונה פישר בעיצומו של פולמוס ציבורי נגד ובעד הקו האמנותי האקסקלוסיבי ומאוד לא פופולארי שקידם במוזיאון ישראל. בשיא הפולמוס, 1975, תבע אברהם אופק את מוזיאון ישראל על מחיקת הקיר המינימליסטי-מושגי ששורטט במוזיאון בידי תלמידי "בצלאל" (לפי הוראותיו של לוויט היושב בניו-יורק). למותר לציין שאופק הפסיד במשפט. הייתה זו אותה שנה בה נטל הירחון "מושג" (בעריכת אדם ברוך) צד ברור לטובת יונה פישר, כאשר פרסם בחוברת מס' 4 דיווח מפורט על מדיניות התצוגות והרכישות של פישר. הענקת "פרס ישראל" לפישר ב- 1977 נועדה לתת גושפנקא ממלכתית למהלכיו כאוצר.

העימות הגדול דאז בין ירושלים ותל-אביב, בין מוזיאון ישראל למוזיאון תל-אביב, בא אל קצו ב- 1977 עם חילופי הגברי בהנהלת המוזיאון התל-אביבי. חיים גמזו פרש ב- 1976, ובמקומו מונה מרק שפס, שהביא עמו את שרה ברייטברג כאוצרת לאמנות ישראלית (לאחר שזו עזרה ליונה פישר במוזיאון ישראל בארגון תערוכת אריה ארוך, 1976). כזכור, יפרוש פישר מתפקידו ב- 1979 (ובתחילת שנות ה- 90 אף ינהל את מוזיאון תל-אביב למשך תקופה קצרה).

עתה, עם חילופי הגברי, החלה הכף נוטה לטובת מוזיאון תל-אביב. סדרת התערוכות שאצרה כאן שרה ברייטברג  לאביבה אורי, רפי לביא, פנחס כהן גן, יהושע נוישטיין, בני אפרת, משה קופפרמן, מיכל נאמן, דוד ריב, גבי קלזמר ועוד  – סימנה את המוזיאון התל-אביבי כביתה של האמנות החדישה בישראל. תערוכת "דלות החומר" ב- 1986 תכתיר את המוזיאון למשך שנים. באשר למתח התרבותי בין תל-אביב וירושלים, זה יתבטא בשנות ה- 80 בין קו "בצלאל" לקו "המדרשה". סיפור אחר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: