הסדר הסמלי של המקום

                      הסדר הסמלי של המקום

 

אדם הולך בדרך ורואה פרדס. רואה חמור, רואה כד, רואה צבר, רואה יונה, רואה עץ רימונים. אדם הולך בדרך ורואה מקום. אדם הולך אצל ביתו ויוצר תרבות. ומכל שנתפס בדרך בעיניו – זה הפרטי, זה המקרי, זה החולף – יוליד האדם את שייתפס אצלו ואצל שכניו כמושג חדש. ומה שהיה פרטי וחולף יהפוך לכללי וקבוע ואולי גם מוחלט, כל עוד המרחב הוא הכרה ותת-הכרה, שלו ושל שכניו.

 

מה קורה לו לפרדס שיהפוך "פרדס"? מה הפך את הבית ל"בית" ומדוע התפוז ולא האגס?

 

בזמן מן הזמנים, בין ניסיון פרוזאי אחד לרעהו, משהפך דימוי לשגרה, תיוולד מטפורה. לא בכדי תיוולד. כי בטרם תוחל מטפורה על דימוי, נדרש הדימוי להיסטוריה ולחברה שיעשו בו מעשים בדימוי, שיותירו בו משקעים, יכשירוהו למעשה המטפוריקה, שראשיתה צנועה אולי, וגבולותיה באישי, אך סופה רם. וכיצד "יתנסה" הדימוי? היתנסה כדוגמת הרימון שקודש להימנות על שבעת מיני הארץ? היתנסה ככד באלפי שנות אבניים וחומר? היאומץ לסיפורי העם כדוגמת החמור או העורב? היתחבר כפרדס לזיכרון היער של עולי אירופה? רבות הן דרכי התנסותו של דימוי בדרכו אל המטפורה. ותמיד: טבע הנטמע התרבות חומרית עממית של הרגלי חגיגה, אכילה, שאיבה, תחבורה, ואפילו חיפוש מחסה מפני החמסין. כאותו שיח צבר שהוא משוכת שדה ומזון עממי עסיסי.

 

זוהי ה"טבילה", המבחינה קבוצה אחת של מועמדי מטפורה מכל שאר דימויי המקום, אשר רשאי כל אדם להסמילם כאוות נפשו (כ"שושנה בין החוחים" וכו'), אך לא כ"מטפורה גדולה" שתצמיח מיתוס קולקטיבי.

 

נבחרת דימויים על גבול הטבע והתרבות ממתינה ל"מטפוריזציה הגדולה". זו האחרונה תגאל את הדימויים מהפרקטיקה הסימנית של זיהוי הפרדס כתמרור התמצאות בדרכים, או הכד כסימן באר ומים. סימן יהפוך לסמל (מטפורי) וסמל יהפוך לארכיטיפ.

 

עתה ינשבו הרגש, היצר והחלום בדימוי הנבחר. איש רואה פרדס וצלליו משיבים בו אימה; איש ראה עורב מנקר גוויה והתחלחל; איש פלח רימון וחווה שפע; קילף צבר וידע שניות של ריחוק (קוצים) וקירבה (הנגיסה במתוק). לאמור: טבע שנגע בתרבות חומרית נוגע עתה בנפש האדם. נגיעה של קסם: "מלא כרימון", יגיד מורה לתלמידו; "מכושף כפרדס", תספר אם לבנה; "מבהיל כעורב", יספר סב לנכד; "גופך חטוב ככד", ילחש אוהב לאהובתו. ועדיין המטפוריקה במרחב תרבותי מוגבל.

 

שעתו של האמן הגיעה. תעודתו: להרים שניות של טבע ותרבות-חומר לדרגת תרבות-על. אתגרו: לצקת נוף של מקומו למיתוס של מקומו. הכוח המדמה של האמן נכנס לפעולה, חופשי מגבולות ההכרה, טעון ברגישות שאין שנייה לה וקטביה הם הייאוש והערגה. ואז, לפתע, בין צללי הפרדס הירוק יפסעו להן עלמות-חן עירומות כביום היוולדן; וספרי תורה יוכתרו במקשות כסף של רימונים; ושירת היונה תושר כשיר אהבה ושלום, וכנפיה – פרפורי הלב החרד; ומחזות חלוצים כייצוגים של בני אלים. זהו פרק העצמתה של המטפוריקה, הטענתה באגדה, במסתורין, בעל-מציאותי, שלב שיגובה, הפיכתה ל"מטפוריקה הגדולה".

 

ומשיר לשיר, מציור לציור, מסיפור לסיפור וממחזה למחזה תעבור השלשלת. הדימוי אחד הוא, ורק גרסותיו משתנות. ונבחרת הדימויים, שידעה את "המטפוריזציה הגדולה" והופעמה ברוח השגב, תהפוך מוצקה יותר ויותר, תווי פניה יבקעו בבהירות גוברת מתוך קלסתר התרבות. מיצירה ליצירה תשריש "המטפוריקה הגדולה" ההיא בציבור החווה את היצירות. תרבות נולדה.

 

ונולדו הארכיטיפים. סמלי טבע-תרבות שנגדשו כוחות פנימיים, עד כי הפכו הם עצמם ל"כוחות". נולדו סמלי טבע-תרבות שהואנשו, שהפכו ליצורים מיתיים המעשירים ומגביהים את היומיום אל יתר דרמטיזציה ויתר פשר. והצבר הוא יליד הארץ, ושדיים הם רימונים, ורימונים הם חוכמה, ופרדס הוא לילית, ועורב הוא שטן, וחמור הוא דרך מוסר. ושב האדם אל הדרך המובילה לביתו, ופרדסו הוא "פרדס", ויונותיו "יונים".

 

דימוי הפך סמל, סמל הפך ארכיטיפ, ארכיטיפ הפך מיתוס. מיתוס של תרבות ואמנות, הבוראת אספקלריה, אשר יותר משהיא מחקה את המציאות, היא מעתירה על המציאות ערך מוסף של כוח ופשר.

 

בסיר תבשיל הזה פוגשים רגשותיו של פרט (אמן, צופה) בערכים הקולקטיבים הנעלים של החברה כולה. זוהי הפגישה האלגורית. עתה, ארוס פרטי יטבול בארוס של חברה צעירה בשיא פריחתה, בה במידה שחרדה פרטית תטבול בתחושה אפוקליפטית של חורבן ושבר כלליים. ולכן, משהפך דימוי לארכיטיפ מיתי, הבית הוא גם בית לאומי, והציפור היא שכינה, והנשר הוא גבורת הלוחמים, והפרדס הוא "מזרח", והפרח הוא התערות בקרקע, וספינה היא "הגירה" ואישה היא האומה.

 

רשאי אדם לעקבות אחר גלגולו של הכיסא באמנות הישראלית, או אחר גלגולם של עלים, ואם יחפוץ, גם אחר גלגולם של נעליים יוכל לעקוב. ברם, לא הכיסא, לא העלים ולא הנעליים יזכרו לכתר הארכיטיפיות של התרבות הישראלית, באשר לא אלה הם הסמלים המקננים באינטנסיביות עיקשת בשירה, בספרות, בדרמה, בקולנוע, בציור ובפיסול. ומעל לכל, לא הם הנושאים על כתפיהם בעול האידיאולוגיות הגדולות של החברה, חלומותיה ומשבריה.

 

לא לחינם, סטרוקטורה קבועה של חלום ושברו, אוטופיה ואפוקליפסה, אידיאליזציה והתפכחות כואבת, הגבהה והנמכה, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא (והרי לנו הגג והבור של כותרת ספר זה) – שבה וחוזרת מסמל לסמל.[1] פעם אחר פעם, המעקב אחר הגלגול ההיסטורי-תרבותי של הדימוי כמעקב מראש הר גבוה למטה במדרון משופע, אשר מאז שנות השבעים של המאה העשרים גובר בו קצב ההדרדרות, עד הצניחה לתהום. סיפור חוזר של לידה ומוות. מבנה תרבותי חוזר של חברה במשבר, שאמניה כותבים במילים שונות אותה כתובת על הקיר. ולרקע הצניחה במורד המדרון גואה בך התמיהה המהולה בחרדה נוכח חברה ששיברה את פסליה, שרצחה את הוריה ופרותיה הקדושות ונותרה חלולה מרצון, בבחינת חברה שתרבותה היא בית העלמין של חלומותיה. ומתדפקת בקול השאלה על אפשרות התקיימותה של חברה שכזו ועל כושר הישרדותה כיחידה תרבותית. והשאלה נשאלת ותשובה אין.

 

*                                                     

                 

אכן, כדרכם של סמלים, הדימויים צומחים מקרקע המציאות, מהארצי (מהפאונה, הפלורה, הגיאוגרפיה וכו' של המקום), אך ראשם באינסוף השמימי, קרי – בארכיטיפי המיתי. המרחב המקומי מתורגם אפוא למרחב סמלי דואלי, אמפירי וטרנסצנדנטי. בספרה, "מרחב ומקום" (2011) נסחה חביבה פדיה עמדה עיונית כוללת באשר ליחסי מקום וסמל:

"אגדיר את המרחב הסימבולי. המרחב הסימבולי הוא מרחב נצבר ממערכות סמלים ומנאראטיב-על החורג מן המציאות אך מקנה משמעות והסדרה עמוקים לקיום. באמצעותו מוסדרות  מערכות זיכרון פרטיות וקולקטיביות, אמונות ודעות, והוא מאשרר ומבטיח חיים בעלי משמעות ופשר. בעולם המיתי מרחב זה חדור בתוך המציאות ומהווה את שפתה העיקרית ואך מרחיב אותה. […] משנתרחשה הדיפרנציאציה [בין הטרנסצנדנטי לארצי/ג.ע] התייצבו זה מול זה הסדר הטרנסצנדנטי והארצי, עתים מתוך תחושת והגדרת תואם מושלם ועתים מתוך תחושת פער או דיסוננס."[2]

 

במונחיו של ז'אק לאקאן, הבחינה ח.פדיה בין הסמלי לבין הממשי בהקשר לתרבות היהודית:

"לאחר גירוש ספרד, שמשמעותו הוא אובדן הממשי כטריטוריה של ספרד, הממשי מתבקש שוב כארץ-ישראל, המקום שאבד […] ושיכול להתחבר שוב למקום הקדום לפי החזון המשיחי הרדום. אם כן, הממשי מתבקש שוב מתוך הסימבולי, ולכן באה הפריצה של האפוקליפסה."[3]

 

לאור הנטען, שתי השאלות האורבות לפתחנו הן: א. מה מקור "הסימבולי", הסדר הסמלי של המקום?  ב. כיצד תפורש התנועה הסמלית מהבטחה משיחית לחרדה אפוקליפטית בהקשר ל"ממשי" הארצישראלי, תנועה שאותה אנו חוזרים ומאתרים בסמלים האמנות הישראלית (ובספרות, שירה, דרמה וכו')?

 

השלב הסמלי, לפי לאקאן, יסודו בהתערבותו של האב, המנתק את הבן מהזדהותו האחדותית עם האם וכופה עליו את החוק (הלשון, קודם כל), שבגינו נידון הבן לרָחק מהממשי, לגעגוע לממשי והמרתו בתחליפי משמעות, קרי – בסמלים. הסמליות הקולקטיבית, שאודותיה אנו שחים בספרנו, שורשה בתנ"ך ואמיריה בישראל דהיום, ולפיכך, מתבקשת שאלת מהות ה"אם", מהות ה"אב" ומהות ה"נתק". אם מתן החוק הוא מתן תורה מטעם האב האלוהי, מי היא האם, שהבן – העם – נותק ממנה קודם להורדת לוחות הברית מהר סיני?

 

טראומת הנתק של הסובייקט הלאומי מהאם בידי האב תזוהה עם רגע ה- juissance של האחדות השבטית עם עגל-הזהב. העגל הוא פרה, גלגולה של איזיס, האלה המצרית, אמו של הורוס, אל הנפש. בני ישראל נושאים עמם מימי שבתם במצרים את הסגידה לאלה האם. תיאוריית השופר של תיאודור רייק, שקישרה את הצליל הריטואלי היהודי של השופר לפולחן הפר – "האל הטוטמי, אשר גולם על ידי פר או על ידי איל ואשר עמד במרכז דתם של היהודים בשלב המוקדם שלה…"[4] – הוא גלגול של הפרה האם, שנרצחה וקודשה ברוח "טוטם וטאבו" לפרויד (וכבר הראנו, במקום אחר, כיצד מוטיב רצח האם ולא רצח האב, הוא הוא שעומד בעומק התרבות העברית[5]). יודגש: הסגידה לאיזיס – האלה בעלת קרני הפרה או ראש הפרה – התפשטה ממצרים העתיקה ועד לרחבי העולם היווני-רומי, כאשר האלה נתפסה כאם אידיאלית וכידידת העבדים. מה יותר סביר מאשר אימוצה כאֵלָה בידי שבט העבדים העברי המתגורר במצרים הפרעונית. הגעגוע לאם הגדולה מצד בני ישראל המדוכדכים במדבר סיני הגיע לשיאו בחגיגות עגל-הזהב.  זהו הרגע הקריטי והטראומטי: אלפי בני ישראל יישחטו בידי משה והלוויים וייאלצו לקבל עליהם את עולו של החוק, המושת עליהם בידי האב האלוהי הקנאי ובאמצעות נביאו, משה.

 

מכאן ואילך, מומרת האחדות הייצרית של הבן עם האם – בני ישראל ואיזיס – ברחק, איפוק יצר, סנקציות על כל פולחן פגאני וכיו"ב איסורים של החוק האלוהי, תורת משה. ארץ ישראל, משמע כנען, תעטה מכאן ואילך כסות סמלית של הבטחה משיחית ל"ארץ זבת חלב ודבש", ואוי להם למרגלים שיסרסו או יפֵרו סמליות זו, כפי שאוי להם לבני ישראל שיתפָתו לחזור לפולחן האם הכנענית (עשתורת, ענת. לפי הנביא יחזקאל – "אמכן חתית"; לפי הנביא הושע, האֵם היא זונה, אולי קדשה כנענית, בשם גמר בת דבליים). הבטחה מכאן, געגוע אוטופיסטי מאידך משם (בעקבות גלויות בבל ורומא). כך או אחרת, המסמן הסמלי תפס את מקומו של המסומן (הארץ, כנען) וכל סימול של הארץ היה אישור נוסף של היעדרותה (כהבטחה או כגעגוע).

 

בהתאם, גם הסימבוליקה הציונית פותחת עדיין בהבטחה המשיחית הגדולה. אלא, כאמור, הדפוס הסמלי דן את ההבטחה להתפכחות הנואשת ממנה, ובמקום הפצעת קרני שמש זורחת במזר"ח ("מצד זה רוח חיים") – רוחה של קטסטרופה מעיבה על ההסמלה. ה"ממשי", בלשונו של לאקאן, מגיח מתוך כזבי הסמלים ועמו "הפריצה אל האפוקליפסה", בלשונה של חביבה פדיה. אם ה"ממשי" הוא, כאמור, ארץ ישראל (זו שהומרה לאורך מאות בשנים בסימולה), כי אז "התשוקה אל הממשי", בלשונו של סלבוי ז'יז'ק[6], היא התשוקה אל ה"דבר" (Ding) החומרי, הבלתי אפשרי והחמקמק שמעבר לכל אפשרות סימולו. כיון שלא ניתן לשלב את הממשי בסדר הסמלי ואין להגיע אליו – הילה טראומטית אופפת אותו. הממשי הוא מושא מועקה, שכל ניסיון לפגוש בו נידון להחמצה ולפיכך לטראומה שתולדתה הזיה. הנה כי כן, "הממשי" הארצישראלי, כגילוי הגופני הלא סמלי של חוויית הקיום הישראלי, בעיקר זה המתגלה במלחמות, באינתיפדות, בפעילויות טרור וכדו', בורא את המפלצת הזוקפת ראשה יותר ויותר מתוך הסמליות הטובה של הארץ. 

לפי ז'יז'ק, פעולות הטרור הספקטקולריות הן עצמן מגלמות את "התשוקה לממשי"[7], ברם בהקשר הסימול של המקום נראה שהתשוקה אל המסומן הנעדר של המקום (שהוא מותו[8]) מתגלה בתופעות המורבידיות של המקום.

 

אם כאלה הם גילויי "הסמלי" וה"ממשי" בייצוג הקולקטיבי של המקום הארצישראלי, מה הם גילויי "המדומה" הקולקטיבי של המקום בתודעת העם? ובכן, ראשית כל, נבהיר: עד לפרשת יציאת מצרים, אין מדובר בקולקטיב של עם, אלא בקולקטיב של משפחה. בבחינת עם-עבדים במצרים, הביטוי הקולקטיבי האחד שנודע לנו עליו בתנ"ך הוא בנוסח "ותעל שוועתם" או "ושמעתי את נאקת בני ישראל", דהיינו – מבע רגשי של סבל. עם זאת, מעקב אחר פרקי "בראשית" ו"שמות" מעלה, שדימוי המקום של בני ישראל הוא דימוי של מצרים, ותמציתו של המקום בבחינת "מדומֶה" הוא – מצרים כעטין. כוונתי לדימוי של מצרים כמקור מזון. שהרי, לכאן באים בני משפחת יעקב על מנת לשבור שבר, קרי – לאכול ("כי כבד הרעב בארץ כנען" – "בראשית", מ"ו, 4; ומעט מאוחר יותר: "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת בית אביו לחם לפי הטף." – שם, מ"ו, 129). מצרים כמדומֶה של עטין או שָד (בהלימה לסגידה לאיזיס, האלה האם, הפרה) תצדיק גם את אופיין של מרבית המכות שמכה הקב"ה במצרים, שהן מכות בכושר ההזנה של הארץ ברמות יבולים וצאן – הארבה, הערוב, הברד, החושך, הדֶבר ועוד (שאפילו מכת הכינים הכתה בבהמות, ולא רק באדם). אך, יותר מכל, מתגלה הדמיית מצרים לאם מניקה במו תלונותיהם של בני ישראל במדבר סיני קודם לקבלת התורה: פעמיים התמרמרות על חוסר מים לשתייה, הגעגועים העזים ל"סיר הבשר" במצרים, פרשות השלָו והמָן שזימן אלוהים לעמו – אכן, הדימוי של בני ישראל ממצרים היה אוראלי, קשור באכילה, תחליף ידוע ליניקה. מה פלא, שגם הדימוי של כנען המובטחת, כפי שעלה מספר פעמים מפי הקב"ה עוד קודם לפרשת מתן-תורה, היה דימוי הקושר את כנען באוכל: "ארץ זבת חלב ודבש" ("שמות", ג', 8; ג', 17; י"ג, 5).

 

המעבר של עם ישראל מ"המדומה" אל "הסמלי" (לוחות הברית הניתנים בפעם השנייה) מקביל אפוא למעבר מדימוי המקום כמצרים לדימוי המקום ככנען (המטוהרת מפגאניות: "שמות", ל"ג, 16-11). המעבר כרוך, כאמור, בחוויה הקשה של התנתקות מדמות האם כמצרים וכאיזיס גם יחד – Juissance  המתגלה גם כחגיגת אוכל ושתייה ("וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק." – "שמות", ל"ב, 6), שנחתך באבו באורח אלים ביותר.

  

 

 

 

 


[1] וראו כיצד שב וחוזר אותו דפוס  בסמלים נוספים, כגון – הכד, הפרדס, הציפור וחיות הטרף כנגד חיות הבית – בספרי, "בהקשר מקומי", הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 2004.

[2]  חביבה פדיה, "מרחב ומקום", הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 2011, עמ' 32.

[3]  שם, עמ' 67.

[4]  תיאודור רייק, "השופר", רסלינג,תל-אביב, 2005, עמ' 71.

[5]  גדעון עפרת, "ברכת האדמה וקללתה", בתוך: "אדם/אדמה", מוזיאון "על התפר", ירושלים, 2009, עמ' 46-29.

[6]  סלבוי ז'יז'ק, "ברוכים הבאים למדבר של הממשי", "רסלינג", תל-אביב, 2002, עמ' 40-13.

[7]  שם, עמ' 18-17.

[8]  גדעון עפרת, "הדקונסטרוקציה של המקום", בתוך: "בהקשר מקומי", הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 2004, עמ' 464-459.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: