Archive for מרץ 2nd, 2012

מרץ 2, 2012

תורת הלשון: מכתבי ארדון-סנדברג

                         תורת הלשון

                     מכתבי ארדון לסנדברג 1984-1954

וילֶם סנדברג (או, בשמו המלא: וילם יָקובּ הנרי בֶרֶנד סנדברג) ומרדכי ארדון (או, בשמו המקורי: מקס ברונשטיין) נפגשו לראשונה ב- 1922. היה זה בעיירה השוויצרית, הארליבך (Harlibach), בה התקיים מטעם ה"באוהאוס" ובהנהגתו של יוהנס איטֶן, מחנה קיץ ברוח המָסדָסנָם – תורה המשלבת מיסטיקה וטבע. את הפגישה הזו של שני תלמידי ה"באוהאוס" מוויימר ציין ד"ר סנדברג בשיחות שונות. לפיכך, מוזרה השורה במכתב שכתב ארדון ביולי 1954 ובה ציין (באנגלית) ששמח להכיר את סנדברג בירושלים:

"ביקורך כאן ביחד עם גב' סנדברג לא יישכח על ידי. להכיר אותך היה בעבורי חוויה, ואני מודה לך מעומק לבי."

סנדברג, מנהל מוזיאון "סטדליק" באמסטרדם (1963-1945), ביקר בישראל בראשית אפריל 1954 וערך בה הכרות קרובה עם יצירתם של מספר אמנים, דוגמת יוסף זריצקי, אנה טיכו ומרדכי ארדון, שאותם יציג בתערוכות יחיד במוזיאונו. בין השאר, במהלך ביקורו, רכש סנדברג לאוסף ה"סטדליק" שמונה ציורים של זריצקי, מהם שבעה אקוורלים בנושאי מבט מבעד לחלון וגגות תל-אביב, מבוא לקראת תערוכת היחיד שיציג זריצקי ב"סטדליק" ב- 1955. ואולם, הסיבה ה"דחופה" לביקורו של סנדברג בישראל הייתה התערוכה הקבוצתית, "אמנות ישראלית", העתידה להיפתח ב"סטדליק" בינואר 1955 באוצרותו של אויגן קולב (מנהל מוזיאון תל-אביב). כאן יציג ארדון שמונה ציורים, בהם "אם ובן" (1949), "חירבת חיזעה" (1953), "בית המגיד" (1954), "שעת האידרה" (1955), "בערבות הנגב" (1955) ועוד. פרט נוסף: ב- 1954 התחיל ארדון בציור הטריפטיכון "לנופלים", שיירכש לאוסף ה"סטדליק" ב- 1955. תערוכת היחיד של ארדון במוזיאון האמסטרדמי תוצג בין דצמבר 1960 לינואר 1961.

 הכיבושים הללו של ארדון תבעו השקעה נכבדה של טיפוח קשרים בינו לבין מנהל המוזיאון, דמות נערצת בעולם האמנות המערבי המודרני. ארדון, שהשלים ב- 1952 תריסר שנות ניהול "בצלאל החדש", התחיל משמש מפקח על החינוך לאמנות מטעם משרד החינוך והתרבות (בימי השר, בן-ציון דינור), תפקיד שהקל עליו את ניהול היחסים עם סנדברג וחיזוקם. ואכן, כבר באותו ביקור של סנדברג באביב 1954 שלח לו ארדון מכתב קצר בגרמנית[1] ובו בקשה (מטעם שר החינוך) לערוך ביקור באוסף שפירו, אוסף ירושלמי גדול של ציורים, לכאורה יצירות רבות של  גדולי האמנות המערבית מאז ימי הרנסנס ואילך, שייתרמו לימים לעיריית צפת, לאחר שיוערכו (בין השאר, על ידי סנדברג) כלא-אותנטיות ברובן הגדול.[2] באותה עת, הציעו בני הזוג שפירו את אוספם לבית הנכות הלאומי "בצלאל". ארדון, ששלח את מכתב הבקשה ב- 8.4.1954, לא שכח להוסיף בסוף מכתבו אנקדוטה מביקור בני הזוג בסטודיו שלו:

"גברת סנדברג היקרה! את האגודל שמסתיר כתם על בד הציור ומעלים אותו – לא אשכח לעולם, תודה רבה! זה נהדר!"

הדרך אל לב ד"ר סנדברג הובילה, מן הסתם, גם דרך לב רעייתו, וארדון, רב-אומן בתקשורת, הפעיל את מיטב קסמיו. עם הצגת תערוכת "אמנות ישראלית", ביקר ארדון באמסטרדם והתארח אצל הסנדברגים, ובקיץ 1956 אף פגש בווילם בוונציה במסגרת הבייאנלה של 1956, בה שימש ארדון אוצר התצוגה הישראלית. בינתיים, כבר הגיע הטריפטיכון "לנופלים" לאוסף ה"סטדליק", ומכתבו הבא של ארדון (לאחר המכתב באנגלית ביולי 1954 ובו התנצלות על פגיעה אפשרית שאולי פגע האספן שפירו במנהל ההולנדי בתגובתו להערכת האוסף) נכתב ב- 27.9.1956. "התגעגעתי מאד להולנד! למוזיאון סטדליק ולסנדברגים – התגעגעתי!!!". כן, שלושה סימני קריאה.

read more »