המכתב שארדון לא רצה שתקראו

                  המכתב שארדון לא רצה שתקראו

 

בשנת 2001, במהלך חצי שנת שבתון באמסטרדם, נכנסתי לארכיון של מוזיאון "סטדליק" וצילמתי עשרות רבות של מכתבי אמנים ישראליים – יוסף זריצקי, אהרון כהנא ומרדכי ארדון – למנהל המיתולוגי של המוזיאון, וילם סנדברג. המאמר הנוכחי הוא מבוא לטקסט מקיף הנמצא בכתובים בנושא מכתבי ארדון-סנדברג, שיעור מאלף באסטרטגיה של יחסי פריפריה ומרכז. המכתב, שיובא להלן בשלמותו (במקור בגרמנית), חושף בפנינו ארדון בלתי מוכר, ארדון ארסי, ערמומי, שונה ביותר מארדון החביב המוכר בציבור, ובין ההתבטאויות הרעילות שלו בנושא דמויות מפתח במוזיאון ישראל מתחוורת לה מציאות פוליטית סוערת של עולם האמנות הירושלמי ערב פתיחת המוזיאון החדש בגבעת-רם.

 

לטובת ההבנה המלאה של המכתב, נבקש להבהיר מספר עובדות: המכתב נכתב ב- 1.3.1965, חודשיים קודם פתיחתו של מוזיאון ישראל בתערוכת "מגמות באמנות הישראלית" שאצר יונה פישר. ארדון ייוצג בתערוכה בארבעה ציורים, בהם שניים מוקדמים ושניים מהשנים 1962, 1964. כשהוא כותב להלן על הטריפטיכון שאותו יסרב להציג ("לא אסיים את הטריפטיכון כדי שלא אצטרך להציגו, לא במוזיאון ולא בבנייני האומה."), כוונתו לציור הענק, "מחווה לירושלים" מ- 1965, זה שלאורך שנים ארוכות יזווג באולם "ספרטוס" עם הטריפטיכון הירקרק המופשט של יוסף זריצקי מ- 1967 (2 הציורים מוצגים כיום אחר כבוד בתערוכת האוסף של המוזיאון המחודש). ארדון, אכן, מימש את איומו והטריפטיכון לא הוצג בתערוכת הפתיחה.

 

לקראת פתיחת המוזיאון, העובר מבית משכנו בבתי בצלאל" שבמרכז העיר לביתנים החדשים שעיצב אל מנספלד על הגבעה הסמוכה לכנסת, רגשו הרוחות: מי ינהל את המוזיאון החדש? מי יוצג בתערוכת הפתיחה? מה יהיה מעמדו של וילם סנדברג – מעצב מודרניסטי רב תהילה, מנהלו הנערץ של ה"סטדליק" בין 1963-1945 ומי שמזוהה עם יבוא ה"פופ-ארט" האמריקאי לאירופה וקידום ההפשטה האקספרסיוניסטית המערב-אירופאית (קבוצת "קוברה", שבראשה פייר אלשינסקי וקרל אפל)?  כך, כשארדון פותח את מכתבו במשפט – "אני יודע שיימָצֵא מוצָא – כבר יימָצֵא לדילמה איזה פתרון דחוק…", כוונתו למערכת המאבקים והלחצים מאחורי הקלעים בנושא שאלת מעמדו של סנדברג, שהוזמן מאמסטרדם לתרום מניסיונו ומהילתו למוזיאון החדש. "איני יכול להתגבר על כך שט.קולק הפך כך את עורו", כותב ארדון ומתכוון לישיבה שהתקיימה בבית הנכות הלאומי "בצלאל" ב- 12 לאפריל 1964 ובה פרש קולק בדרמטיות מהוועד המנהל, וזאת כלחץ על הנוכחים לבחור במועמדו לניהול המוזיאון החדש – ד"ר קרל כ"ץ. ארדון דיווח על כך לסנדברג במכתב מ- 16.4.1964. למותר לציין, שקרל כ"ץ אכן נבחר לתפקיד, למגינת לבו של ארדון ("כ"ץ אינו בשל והוא חולה", כותב ארדון במכתב שלהלן).

 

כאמור, הקן הירושלמי רחש. האם ימונה סנדברג ל"מנהל כללי" של המוזיאון, כפי שקיווה ארדון (אף הוא חבר בוועד המנהל)? כלום יסכים סנדברג לתטאר המוגבל של "מנהל אגף בצלאל" במוזיאון הרב-תחומי, קרי – האגף לציור ופיסול? שמא ייאות לתואר "יו"ר הוועד המנהל"? כתב ארדון לסנדברג ב- 7.4.1964: "אם כץ לא יציית הוא יסולק!!! כבר יש לך כאן הרבה חברים והם מאמינים בך מאד ורוחשים לך הערצה. הם יעמדו לצדך וסנדברג יקים כאן את המוזיאון הגדול!!!". מעט קודם לכן, ב- 26 למרץ, כתב ארדון לסנדברג בהומור האופייני לו: "אילו שלמה המלך הטיל עלינו (חברי הוועד המנהל) להציע תואר לחירם מלך צור, אין ספק שארזי הלבנון לא היו מגיעים לעולם לירושלים, לא חרשי הקיר ולא הצורפים, והמקדש לא היה נבנה לעולם."  סופו של דבר, סנדברג קיבל על עצמו את התואר "יו"ר הוועד המנהל" ושימש בו עד 1969.

 

משמתייחס ארדון במכתבו לאלישבע כהן, דבריו מכוונים נגד זו שנולדה בפרנקפורט ב- 1911, עלתה ארצה ב- 1933, הייתה רעייתו הראשונה של השופט חיים כהן ושימשה מ- 1956 אוצרת האמנית הגרפית בבית הנכות "בצלאל". ב- 1960 התמחתה אלישבע (אלזה) כהן באוצרות באנגליה ובארה"ב, ומ- 1968 שימשה כאוצרת ראשית במוזיאון ישראל, ולפרקים אף כמנהלת בפועל של המוזיאון. אלישבע כהן הייתה מאד מקורבת לאנה טיכו, וככל הנראה, העריצה פחות את יצירת ארדון. כפי שמעיד המכתב שלהלן, ארדון לא סלח לה. וכשהוא מציין את התנהגותה "המרושעת" כלפי ספרנית המוזיאון, ריקודה, הוא יוצא להגנת ריקודה פוטאש, מי שנשכרה לתפקיד עוד ב- 1937 על ידי אחיה, מרדכי נרקיס, קומיסר בית הנכות מאז 1925 ועד שנות ה- 50. יחסי מרדכי ארדון וריקודה חרגו מיחסי עבודה והיו לאחד מסיפורי הרכילות הרומנטיים הידועים בירושלים (ארדון אף הקדיש מספר ציורים לריקודה). הוא לא ימחל לזו שמתאנה לאהובתו.

 

את יחסו המזלזל של ארדון ליונה פישר יש לראות לרקע ההתרחשויות דאז: פישר, יליד 1932 ומי שקיבל חינוכו בפאריז, החל דרכו האמנותית כמבקר אמנות ב"למרחב" (המחצית השנייה של שנות ה- 50), התלמד במוזיאון "סטדליק" האמסטרדמי בין סוף 1959 לתחילת 1960 (אחותו התגוררה בעיר זו). כאן התקרב לסנדברג, מי שישמש כפטרונו ותומכו בעשייה האוצרותית האוונגרדית של פישר בשנות ה- 60 המאוחרות. ב- 1960 שב פישר ארצה ומונה כמנהל התערוכות בבית הנכות הלאומי "בצלאל", ותוך פרק זמן קצר הביא ארצה מפאריז את תערוכת האסמבלאז'ים של יגאל תומרקין, שהותירה הלם על הציבור הישראלי. ב- 1963 הציג את "צורה היום" – תערוכת עשרה אמנים צעירים ממדיומים שונים, ובהם כוחות חדשים דוגמת רפי לביא, ציונה שמשי, חגית לאלו ונוספים, שאתגרו את מושגי ההפשטה המקומית בשנה בה הגיעה קבוצת "אופקים חדשים" לסופה. ארדון ראה נגד עיניו כיצד צומח ומתבסס במוזיאון הלאומי אוצֵר צעיר וכריזמטי, שפניו נשואות אל החדשנות הניו-יורקית של ה"פופ-ארט" (תומרקין, רפי לביא) וההפשטה האקספרסיוניסטית (חגית לאלו, לאה ניקל) ואל דור אמנים צעירים, ילידי שנות ה- 30, תל-אביבים נועזים שלא עברו דרך כור-ההיתוך של "בצלאל החדש" (שאותו ניהל ארדון בין 1952-1940 וטבע בו חותמו).

 

ארדון חשש אפוא מפישר הצעיר (שב- 1958 עדיין ציין את ארדון, בזם ואופק כתקוות האמנות הישראלית – "בראש המערכה לציור חדש בארץ"!) והיה מתוח לקראת פתיחת תערוכת "מגמות באמנות הישראלית" ב- 2.5.1965. וכשהוא כותב בלעג – "האם לא ייכנסו אז אל המוזיאון בהנהגתו של פישר כל אותם 'לוי', כל אותם 'ניקל' שחוקים, כל אותם 'ארוך' נכלוליים?" – הוא מכוון, כמובן, לרפי לביא (במקור "לוי"; אלא אם כן, התכוון ארדון ליוסף הלוי, אשר גם בציורו תמך פישר וציינו ב- 1963 בספר "אמנות בישראל" בין האמנים המובילים בדור החדש), ללאה ניקל ולאריה ארוך. דומה, שארדון ניהל קרב מאסף נגד האוונגרד הישראלי החדש, העולה על הבמות, תוך שמנסה לגייס את וילם סנדברג לצדו.

 

טוב, נעצור כאן. נשאיר למכתב לדבר בעד עצמו. מצפה לכם חגיגה לא קטנה.

 

"סנדברגים יקרים,

אני יודע שיימָצא מוצָא – כבר יימָצא לדילמה איזה פתרון דחוק – שכן איש אינו רוצה ואיש אינו יכול לוותר על סנדברג.

אבל בי פקע נים אחרון. כל הסובב אותי כאן הפך בעיני לערמת פסולת! מה זה נוגע לי? האם אני ארכיאולוג שנובר בפסולת?

איני יכול להתגבר על כך שט. קולק הפך כך את עורו. אני פשוט מסרב להאמין. אף על פי שהאכזבות הרבות שסבלתי בעשורים האחרונים היו צריכות ללמד אותי שאין לי בקיאות גדולה באנשים – אי אפשר לרפאני מן האמון האינפנטילי שלי בהם.

כץ אינו בשל והוא חולה. הוא צריך להיות בפסיכואנליזה לכל הפחות. השפעתה של אלישבע כהן היא הרסנית. גרושה וחובבנית ונוסף על כך גם עשירה – היא דורכת על נחותים ממנה כדי לברוח מתסביך הנחיתות שלה. זה מצד אחד ואילו מהצד האחר היא נצמדת לאנדרוגינים כדי להקנות תוקף לשפם שלה. היא מתנהגת ברשעות לריקַרדָה, הספרנית, משוררת אמיתית ובעלת מעוף, שהיא אינה מגיעה לקרסוליה. היא מייעצת לכץ בכול כדי לטפס למעלה על הקנה הרצוץ הזה וכך לחפות על חולשותיה בכל מה שנוגע לחיים ולידע.

כץ, כהן ושולה, המזכירה, הם השילוש הקדוש של ערמת הזבל של בצלאל – מדוע עלי להתפלש ברפש הזה?

האם עלי להמשיך להיות חבר בהנהלה שפעילותה שואפת לכך שהמוזיאון יתנהל ברוח כץ-כהן לטווח הארוך?

ולמה לבזבז זמן על מוסד שבו יהיה יונה פישר מומחה ושופט? האם עלי לחייך בצביעות מפחד שסריסים יזיקו לי?

הזדקנתי – לחיוכי יש עכשיו קמטים ושקי דמעות – האם איני צריך להביט על סביבותי?

לכן, אם אתה עתיד להמשיך כאן במאמציך, אני רוצה להישאר בהנהלה רק עד הפתיחה ואחר כך לנסוע לפריז.

לא אסיים את הטריפטיכון כדי שלא אצטרך להציגו, לא במוזיאון ולא בבנייני האומה.

אני רוצה להשתחרר מעניין הכרזה (התמונה הרי לא תהיה מוכנה!) – עזרו לי בכך! אני רצוץ ושחוק מדי בגלל בצלאל מכדי שאוכל לתרום עוד משהו.

אני יודע שההחלטות האלה הן טעות גדולה בכל הנוגע לחיי המעשה – הרי מנהלי מוזיאונים, מבקרים ואספנים רבים יבואו לפתיחה – אבל איני יכול אחרת!

היומיים האחרונים זעזעו אותי מאוד – קורה לי מה שקרה לעתים קרובות כל כך בסיוטַי – קירות סוגרים על גופי, אני נמחץ, האוויר אוזל ואיני יכול לנשום – האם אין עלי לתת לעצמי דחיפה ולהתעורר?

אמרתי שנים אחרון פקע בי – אבל גם הגשר המתרומם שמחבר אותי לעולם הוא רקוב ומחשב להישבר. הרי אין זה שונה בעולם – לפחות לא שונה הרבה יותר מאשר כאן. בכל מקום יושבים כתבי עיתונות נועזים על גדות האמנות ודגים במים העכורים – אטומים וצרי אופקים.

פישר[1] הוא היחיד – אתה אומר – שיש לו עיניים! אמנם כך הוא הדבר. אבל אילו עיניים פקוחות צריך אדם כדי להשגיח בנטיית האופנה האחרונה?! האם זה דורש הרבה כל כך?

בינינו – כשתעזבו אחרי שנה וחצי, מה יקרה אז? האם לא ייכנסו אז אל המוזיאון בהנהגתו של פישר כל אותם "לוי", כל אותם "ניקל" שחוקים, כל אותם "ארוך" נכלוליים? והאם לא ישרבטו אז כל משרבטי העיתונים כפי ששרבטו בני חסותם?

אלוהים – מה אעשה אז עם כל זה, מה אעשה כאן או במקום אחר?

פעם חשבתי שצריך להימצא בקו החזית כדי להגן על "רגישות הציור". האם לא באנו לעולם כחיילים אפורים?

אבל מי דואג כיום ל"רגישות", ל"ציור"? קליי [Klee] מת, בּראק [Braque] מת – מי נשאר? אני עובר עליהם לפי הסדר – למי מן הצעירים עדיין אפשר להושיט את היד? אולי לדֶה סטאל [de Stäel] במובן מסוים – אולי לדוּבּוּפֶה הצעיר [Dubuffet] – אולי עוד לטַפְּיֶס (Tàpies), לבִּיסיֶה [Bissier]… אח, יש מעטים כל כך, השאר אינם אלא קצבים!

אנחנו עומדים לפני תפנית:

פופ-ארט, הדאדאיזם המגושם הזה כבר אוחז באת בידו כדי לקבור […]. חבל! ייקַברו שם גם כמה [אמנים] מצוינים.

בקרוב יעשו כל הדייגים (Fischer) פּוֹפּ מפוטפט! מה זה נוגע לי?

מזדקנים. לא נשאר הרבה. סנדברג כבר איננו בסטדלייק… רק דלת קטנה עדיין פתוחה בפני: מרלבורו. כמה זמן עוד? יום בהיר אחד תיסגר מאחורי גם הדלת הקטנה הזאת…

טוב, הלאה! אל תחשבו שאני מתלונן. בשום אופן! אני שמח מאוד בחור הקטן שלי, אני עובד, מחייך, אפילו לועג לפעמים… אבל הזמן נעשה קצר מדי, אדם צריך ללכת עד סוף הדרך דווקא כשנדמה לו שהיא לא מובילה לשום מקום.

כן, נעשיתי בודד – אבל לא נורא. האם לא באנו לעולם כחיילים?

לחיי רגעים שמחים רבים ביחד, בלבביות, שלכם

ארדון

 

1.3.65

המכתב הזה הוא שאיפת אוויר אחרי ליל שימורים… הוא אינו דורש תשובה… חבל על הזמן. א."

 

(תרגום המכתב מגרמנית: טלי קונס).


[1] ארדון משחק כאן ובהמשך בכפל המשמעות של השם "פישר", שמשמעו בגרמנית "דייג".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: