הנהר

                            נהרות של בדיה    

 

ב- 1990 יצר ישראל רבינוביץ' פסל אסמבלאז'י בשם "בין ים המלח ליריחו": "תגזיר" פלדה עבה ודו-ממדי של רימון הוצב בלב מתחם משולש, המגודר בגדר-ברזל בשני צלעותיו, ואילו היֵתר של המשולש עוצב כרצועה דקה ומתפתלת של ברזל-בניין שהוכחל. מבנה המשולש עשוי להזכיר את מפת הארץ, ואז פיתולו הרך של פס הברזל יסמל את הים התיכון. אך, שֵם העבודה, החייב ל"עץ הרימון נתן ריחו" של יעקב אורלנד, ממקם אותנו בין עין-גדי ליריחו, ואז רצועת הברזל הכחולה והגלית תסמן את נהר הירדן. כך או כך, עסקינן בארץ-ישראל תחומה, מוקפת גדרות, הדנה את הרימון הענק לאסוציאציה של רימון-יד שבסימן שנאה יותר מאשר לניחוח ארצישראלי אידילי שבסימן אהבה, כמבוטא בשיר. באוקסימרון זה של ברכה וקללה רכותו הגלית של הנחל/נהר/ים היא נחמת הרוגָע, אך גם קו-גבול נוסף ומעיק.

 

בפסל "קו המים" מ- 1994, פס כחול וגלי של ברזל-בניין מפריד בין מחרשה חלודה לבין שבר אבן ארכאי, דהיינו הנחל כקו חוצץ בין עבודת האדמה לחורבן. בפסל "לתפוש את המים" מ- 1991 מפרידה שלשלת ברזל מוכחלת (קשורה לאזיק) בין שני אבני בזלת מסותתות (מחוברות יחדיו ברצועות ברזל, כמו היו שריד של בניין מרמת-הגולן, למשל), בבחינת נחל משובב גוף ונפש שהתגלגל לאביזר מצמית חירות. בפסל "לכו ונלכה" מ- 1994 מכוש (עם כת משובצת אבנים כמורג) ניצב על "פס מים" – שוב, רצועת הברזל הגלית והכחולה – שאליו מרותקת שלשלת ברזל הקשורה לאבן. גם כאן, כוחות החיים של המים ועבודת האדמה נענים על ידי האבן הבולמת את המהלך החיוני.

 

ה"נחל" בפסליו של ישראל רבינוביץ' הוא אפוא מסמן נוף ארצישראלי, אך הוא אידיאה סמלית יותר מאשר נתון גיאוגרפי. מחד גיסא, הוא אידילי עד תום, סימן של שלווה וחיים, משאת נפש המאוימת דרך קבע על ידי מציאות היסטורית של מלחמות, כיבוש והרס. מאידך גיסא, הנחל תוחם, נועל, חוצץ. להלן, נצא לבחון את הנחלים והנהרות של האמנות הישראלית ונתהה על קנקנם כמייצגים של אמת או בדיה.

 

                               *

 

לא פחות משש פעמים חזר יהושע הישיש, בנאום שנשא בשכם בפני בני ישראל ("יהושע", כ"ג-כ"ד), על הביטוי: "בעבר הנהר" או "בעבר הירדן". עבריות, כך אנו למדים, היא זהות המושרשת במעבר הנהר: "ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען." (כ"ד, 3).[1] עתה, עברנו לא רק את נהר פרת מערבה, אלא גם חצינו ממזרח הירדן למערבו. ברם, אבותינו העבריים, הגולים בארץ גושן, היו חייבים גם לנהר נוסף – לנילוס, הוא היאור. שבעוד חציית הירדן – חרף כל החשיבות הדרמטית של האקט – לא הייתה נושא בעבור האמנים היהודיים[2], היאור הרבה לככב באיורי ה"הגדה של פסח" לדורותיה, ובתולדות הציור הישראלי זכורה סדרת רישומים מרשימה שיצר נחום גוטמן ב- 1933-1932, חלק מאיוריו לתנ"ך (לילדים), בנושא מרים המשיטה את משה התינוק בתיבת הגמא על היאור. והיו, כמובן, הפרת והחידקל, נהרות בבל, "שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון". הדימוי של נהרות אלה שימש את התנועה הציונית לייצוג הגלות, ויצוינו ציוריהם בנושא מעשה ידי אדוארד בנדמן וג'יימס טיסו, או תחריטו של אפרים משה ליליין:

 

בנדמן, צייר אקדמי גרמני, צייר ב- 1832 את "על נהרות בבל" (מוזיאון ואלרף-ריכרץ, קלן) במתכונת ניאו-קלאסית וכתמונה הנתונה בתוך קשת ממסגרת. כאן, מתחת לשיח גפן בא בימים (אירוניה על "איש תחת גפנו…"?) ולרקע עיר רחוקה שמעבר לגדת נהר (ציון? בבל?), יושב קשיש בבגדים אדומים  (הדמות מעלה על הדעת נביא מנביאיו של מיכלאנג'לו בקאפלה הסיסטינית), אזוק בזרועו האחת, ומשני צדדיו שלוש נשים (חזותן קלאסית לכל דבר) ותינוק (אולי אב, רעיה, 2 בנות ופעוט). בידו הכפותה אוחז הקשיש בנבל השמוט על הארץ למרגלותיו (כלי פריטה נוסף למרגלות ה"בת" מימין), בעוד מבטו מופנה הרחק אל מעבר לנהר. רוח אֵבל שורה על הדמויות – בעיקר על הנשים הבוכות ו/או השקועות בתוגה עמוקה. הייצוג הלא-יהודי של הדמויות דן את ציורו של בנדמן, האמן הלא-יהודי מדיסלדורף, לאיור נוצרי של הפסוק מ"תהילים" קל"ז, 2-1. השימוש הציוני בציור ימתין עד סוף המאה ה- 19.

 

בשלהי המאה ה- 19 צייר ג'יימס טיסו, האימפרסיוניסט וצייר התנ"ך הצרפתי הנודע, את "על נהרות בבל" (המוזיאון היהודי, ניו-יורק). הציור, בצבעי מים, מייצג את הגולים היהודיים כחבורה של ערבים השרועים על שמיכות על גדות נהר ובינות לעצים שעל גזעיהם נתלו כלי נגינה, והם צופים אל עבר הגדה האחרת, שעליה בנויה עיר מזרחית קדומה. הציור נראה, יותר מכל, כאמתלה אוריינטליסטית אופנתית. תחריטו של ליליין, גדול ציירי האמנות הציונית המוקדמת, נוצר ב- 1909 כאחד מאיוריו לתנ"ך. בסגנונו היוגנדשטילי המובהק, המאחד קלאסיציזם ודקורטיביות, הושיב ליליין שבע נשים בוכיות על מדרגות היורדות לנהר (ממנו מבצבצים פרחי נופר), שמעברו הרחוק שוקעת שמש שחורה. הנערות יושבות מתחת לעץ ערבת-בכות, שעליו תלויים שני כלי פריטה, אך ארבעה כלים נוספים בידי ארבע מהעלמות הממררות בבכי. ראשיהן, המורכנים בבכי וביגון, מקבילים ל"הרכנת ראשם" של קני הסוף בקדמת התחריט, וכמובן, במקביל לצניחת הענפים של הערבה הבוכיה. השמש השוקעת במערב, אשר כל היושבות פונות לעברה, היא ניגוד חריף לשמש המפציעה במזרח – סמלו הציוני המפורסם של ליליין ברישומים אחרים וקודמים. ללמדנו, שעסקינן בתחריט "גלות", שהתשובה לו כבר מתגשמת בפועל בקונגרסים הציוניים ובעלייה השנייה.

 

יצוין עוד חיתוך עץ עגול שיצר יוסף בודקו בברלין ב- 1920 בקירוב: בהדפסו של האמן הציוני האקספרסיוניסטי מקיף הפסוק מ"תהלים" את ה"טונדו", שמאוכלס על ידי חמישה זקנים יהודיים היושבים מאחורי "חומת" פרחים (מן הסתם, צמחי נהר) ולרקע נבל גדול, אך שום נהר אינו נראה לעין.

 

בכל המקרים האחרים הנ"ל של "על נהרות בבל", הנהר אינו אלא קו חוצץ בין שתי הוויות, זו של עונשין וזו של גאולה. לא הנהר מעניין את האמנים, אלא מצבם הנפשי של הגולים, מחד גיסא, והערגה לציון שמעבר לנהר, מאידך גיסא. כאילו הנהר קיים אך ורק לצורך חצייתו ביום מן הימים.

 

ואולם, מה בדבר נהרות ארץ-ישראל? בטרם נשוב אל הירדן, נתעכב לרגע קל על "נהר ירושלים", הוא נחל קדרון. במפות ישנות של ירושלים והר הבית מהמאות ה- 18-16 תואר נחל קדרון כנחל שופע מים לכל דבר, שגשרים מעליו בנוסח גשרי דרזן, פאריז ורומא. הדוגמאות מרובות, ולכן נסתפק בציון תחריט צרפתי מהמאה ה- 18, בו נראה הקדרון, לא כנחל אלא כנהר של ממש, שמעבר לו "עמק יהושפט" וחומת העיר ובניניה.[3] הקדרון, כידוע, הוא נחל אכזב, ואדי יבש כל ימות השנה, והוא שאתגר ב- 1970 את יהושע נוישטיין וחבריו (ג'רי מרקס וג'ורג'ט בלייה) ליצור את עבודתם המושגית הסביבתית, "נהר ירושלים": למשך שבועיים באוקטובר אותה שנה השמיעו השלושה צלילי מים מפכים מתוך 55 רמקולים שהתקינו לאורך שני קילומטרים בעמק קדרון. "מדובר בנהר שהיה צריך להיות ואיננו", הבהירו היוצרים בהצעתם.[4]

 

הנהר הנעדר. הרי לנו אחד מאפיוניה המהותיים של הגיאוגרפיה הארצישראלית. אמנם, ב"תהלים" זימר המשורר אודות הצדיק שהוא "כעץ שתול על פלגי מים" (א', 3), או "כאיל תערוג על אפיקי מים" (מ"ב, 2), אבל דומה שהדמיון ביקש לפצות על מציאות מקומית שחונה הרבה יותר. ובהתאם, כאשר ראובן רובין צייר ב- 1923 את הטריפטיכון האידילי שלו, "החלוצים הראשונים", הוא "שתל" פלג פנטזיוני משובב-נפש בלב ההרים שברקע לפסטורלה של הרועה הערבי המחלל לכבשיו (בפאנל השמאלי). כי הפלג, היובל, הנחל, הנהר – כולם נמנים יותר על אידיאליזציה של ארץ ישראל מאשר על מציאותה דלת-המים. לא שאין בנמצא במחוזותינו מספר נחלים, ועוד נפגוש בהם להלן, אך מששוררו משוררינו על נחלים ונהרות – דומה, שעל פי רוב, הם נשאו את זיכרון הנופים המימיים מילדותם באירופה. למשל, שירה הנודע של לאה גולדברג, "נחל שלי" ("נחל שלי, טהור-עיניים!"), הוא שיר עם סלבי. בהתאם, גם את חמישיית שיריה של גולדברג, "משירי הנחל" ("אחי הנחל, האובד לעד,/ החדש יום-יום ואחֵר ואחד,/ אחי הזֶרם בין שני חופיו/ הזורם כמוני בין אביב וסתיו.") – מטאפורית ככל שהינה – נזהה עם משקעי העבר הרחוק של המשוררת, יותר מאשר עם נופים ריאליים כלשהם בהווייתה התל-אביבית. במקביל, ציורו של יוסל ברגנר מ- 1969, "על מימי הוויסלה", מחזיר את האמן לנהר הפולני (וזאת באמצעות שירו של אביו, מלך ראוויטש, הנושא אותו שם), כפי שציור הפסטל של אריה ארוך מאותה שנה, "איש צעיר ליד הנהר" מחזיר את הצייר לזיכרונות ילדותו בחרקוב שבאוקראינה. ובמילים אחרות: הנהר הוא לא כאן. הוא שם.

 

אם נחזור ל"נחל קדרון", מה יאה יותר, לאור האמור, מאשר ייצוגו החוזר של עמק הנחל הנעדר כ… עמק קברים?! ראו את רישומי הפחם הליליים של עמק קדרון ומציבותיו שרשם ליאופולד קראקוור ב- 1926, את שני ציורי השמן של מרדכי ארדון מ- 1942, "עמק קדרון" (כאן הליליות שולבה בסער דמוני-לא-במעט) ואת רישומיו האלגיים של מנשה קדישמן את עמק הקברים מהמחצית השנייה של שנות ה- 80 – והרי לנו תשובת המוות למים החיים שאינם מפכים בקדרון.

 

אלא, שמול נחל קדרון, שאינו זורם, יעלה ויבוא הירדן, הנהר המזרים את מימי החיים של הכינרת דרומה אל ים המוות. זרימה? נהר? לא בדיוק, כידוע, תלוי בתקופת השנה (וגם לעת חורף, ניתן לערער על גאוניותו של "גאון-הירדן"). ואף על פי כן, זכור לנו מעמדו המרכזי של הירדן בציור הנוצרי לדורותיו בזכות נושא הטבלת ישו בנהר בידי יוחנן המטביל. מאז ימי הביניים לא חדל הנושא להעסיק את הציור האירופי, עם ובלי אל-הנהר (ויצוין, מסיבות אנטי-פגאניות ברורות, מסורת אל-הנהר, המוכרת היטב מהציור ההלני-נוצרי, לא חלחלה לציור היהודי/ישראלי.[5] שלא לדבר על נימפות… בהתאם, מקור הנהר – המעיין – לא הואנש בציור היהודי/ישראלי, וכשהופיע, הוא יוצג, לכל היותר, כמעיין אוטופי, דוגמת הכרזה של זאב רבן מ- 1929 – “Come to Palestine”). באשר לתרבות העברית-ישראלית, זו לא חדלה לשיר את תהילת הירדן ולכתור לו כתרים, כמו השתווה לדנובה, לריינוס, לנילוס וכיו"ב. כך, נפתלי הרץ אימבר כתב את "הלאה ירדן" ("הלאה ירדן, הלאה זול! יהמו גליך./ עלי גדותיך שטוף וגול חלאת ארצך!"), נעמי שמר כתבה את "לשיר זה כמו להיות ירדן", יעקב שרת כתב את "נגֵן לי ירדן", ועוד. אך, בכל הנוגע לציירים, כמעט שלא זכור ציור של הירדן. אפילו ציירי נוף מובהקים, דוגמת לודביג בלום (אם זיכרוני אינו מטעה אותי, בלום צייר ציור ריאליסטי אחד של ציידים בנהר הירדן), שמואל חרובי, אהרון הלוי ואחרים, כאלה שטרחו להרחיק לנופים נידחים של ארץ-ישראל ולציירם, כמעט שלא הגיעו כלל לירדן. האמת היא, שלא זכור לי בבירור שום ציור נוף של הירדן. אשמח להיווכח בטעותי.

 

במידה ובכל זאת נמצא אישור לירדן באמנות הישראלית, האישור אינו מעניק אשראי גדול מדי לנהר. כך, הירדן כגבולה המזרחי של ישראל שלאחר כיבושי 1967, זכה לטיפולה של דגנית ברסט, שב- 1976 (בעבודה בשם "הגדה המערבית") ניסרה בלוח עץ את פיתולי הנהר, חלק ממסכת טיפוליה בגבולות הבלתי יציבים של הארץ. תשע שנים קודם לכן, בימים הראשונים שלאחר "מלחמת ששת הימים", הגיעה רות שלוס לגשר הירדן המופצץ ורשמה את הפליטים הפלסטינאים החוצים את הנהר מזרחה. בשני המקרים, הירדן הוא גבול מטריד וכרוך במועקה.

 

ב- 2004 צייר אברמסון בצבעי אקריליק על לוחות עץ עבים את אגם הכינרת כנישא על "זנב" דקיק ומתפתל – הלא הוא הירדן. הכינרת בדמות זרע זכרי בודד שזנבו או שורשו הוא נהר הירדן (בהיותו בודד, הזרע הוא בעל סיכויים מועטים להפריה), כינרת של פוטנציאל מיני המוטל בספק:

"… הירדן הוא גוף (יצר, מין) שדולדל (אך, בה בעת, הוא ה'שורש!); האגם הוא נפש (מוח ו… מוות: שכזכור, ניצחון התבונה תובע את קורבן הגוף), בה במידה שעסקינן בזרע-הולדה ובמים חיים."[6]

 

מיניות אחרת מצאה ביטויה במיצג "מעברי הירדן" של אפרת נתן, מי שגדלה בקיבוץ "כפר רופין" שלגדות הירדן. המיצג התקיים בבית האמנים בתל-אביב בשנת 1973 והוא תפקד כאקט פמיניסטי הרואי של אישה ולסבית החוצה את גבולות זהותה וגבולות המוסכמות החברתיות. המיצג התרחש לאורך יריעת פלסטיק שחורה, שעליה בנתה האמנית את "מעברי הירדן":

"מעברים, לא מעבָר: אנוף הצופים, אמורים לחוות מהלך פלורליסטי של מעבר, סדרת פעולות שבסימן פתיחות וריבוי. אמנם, השם, 'פלסטינה', נרשם על שלט באותיות-דם זבות (השלט הותקן בתוך שני מגפי גומי, כמו היה פלסטינה חוצה את הירדן […]), אבל מעשה הקרבת הקורבן של אפרת נתן היה אנטי-קורבן במהותו, בזכות פעולת ליקוטן של עצמות-שלד ועור-חיה, משמע – תחיית החיה (במונחי חזון העצמות היבשות של יחזקאל, חזון ששימש לא אחת בתרבות הישראלית כמיתוס התקומה הלאומית הציונית). יותר מכל דבר אחר, מעברי הירדן של אפרת נתן היו כלי-מיטה: מיטת ברזל, מזרון ושמיכה (עור החיה). לאמור: באורח סמלי, חציית הירדן הייתה גופנית-מינית, עת האמנית חוצה את הירדן חצייה מגדרית."[7]

 

פעם נוספת, אם כן, נהר הירדן מופיע כקו-גבול התובע מעבר, חצייה. כאילו הנהר עצמו אינו מרתק מדי את האמנים הישראליים, ובמידה שהתייחסו אליו ישירות, הם הטעינו אותו בעקרות ומוות. לא, הנהר והנחל הארצישראליים אינם יכולים לזכות במעמדו המיתולוגי של הנילוס כ"עורק חיים". אולי, להפך: כשיזם ב- 1974 אביטל גבע את "פרויקט נחל חדרה", נרתמו הוא ותלמידי "בצלאל" לפעולות ניקוי של הנחל המזוהם, המביא אסון וכליה לטבע הסובב. במחזהו של הלל מיטלפונקט מ- 1977, "מי תהום", ה"נחל" שבדרום תל-אביב אינו אלא ערוץ המנקז נוזלי פסולת רעילים ומצחינים. וטרם נדרשנו לאסונות שהמיטו נחלי הקישון והירקון.

 

נחל הירקון, מה בדבר קסם "שבע טחנות", השייט בסירה, הסבך הירוק שבגדות? את זיכרונות הילדות הללו, שנושא עמו מחבר השורות הללו מעָבָרו התל-אביבי הרחוק, הוא נאלץ למהול, כמובן, בזיכרונות מכת הסירחון והיתושים שהכה הירקון לאורך שנים ארוכות. מאוחר יותר, הטיית מי המעיינות והזרמת מי ים לנחל – לא הותירו סיכוי רב לירקון לתפקד יותר מאשר כפיקציה של נחל. אך, האמת היא, שגם בימיו היפים יותר, הירקון שימש את אמני ארץ-ישראל יותר לבניית אשליה מאשר לאישור מציאות. בשנת 2005 הוצגה במוזיאון תל-אביב תערוכת "על גדות הירקון: נחל הירקון באמנות הישראלית" (אוצרת: ורדה שטיינלאוף). כאן הציגה קבוצה נרחבת של אמנים ישראליים, חיים ומתים, ותיקים (אריה לובין, אברהם נתנזון-נתון, ציונה תג'ר, שמשון הולצמן ונוספים) וצעירים (בהם, אלדד פרבר, עתר גבע, אילת כרמי ועוד) יצירות רבות המייצגות את נופי הירקון. ימיו היפים של הנחל היו בשנות ה- 40-30, כאשר הוא ריתק אליו את הציירים שביקשו תחליף מקומי לנחלי ונהרות צרפת, וזאת בימים של מלחמת עולם. בלשונו של חיים גמזו:

"מבחינה ציורית הפכה ארץ ישראל למחוז צרפתי, כי כל שלא השתבץ במסגרת התמטיקה המצורפתת לא נחשב למעניין ולחדיש."[8]  

 

כך הפך הירקון לנוף רומנטי בעל ניחוח פרובאנסי, בו שבו וטבלו ציירינו בסגנון סמי-אקספרסיוניסטי, ממציאים רומנטיקה תל-אביבית בדויה למחצה: שלוות המבלים על גדת הנחל בסמוך למעגן הסירות (א.נתון, 1943); שלוות הזוג על סירת המשוטים בצל העצים הגבוהים (צ.תג'ר, שנות ה- 30); וכו'. גם מאוחר הרבה יותר, במחצית שנות ה- 70, בימיו הרעים של הנחל, יפיק ממנו שמשון הולצמן סדרת ציורי שמן המפזזים במכחול פוביסטי ססגוני ועולץ. הנה כי כן, הירקון של האמנות הישראלית הוא יותר הנחל שאיננו, אשליית נחל, מאשר הנחל שנמצא.

 

המגמה הזו של הנחל הפיקטיבי תגיע לשיאה בשנות האלפיים, תור הזהב של הבידיוני וההדמייתי באמנות ובתרבות. בעבודת וידיאו של עדן עפרת משלהי 2009, נראית האמנית חופרת בור בסמוך לפסי רכבת. המים המבעבעים מתוך הבור, זורמים לכיוון פסי הרכבת שהופכים לנחל, שעליו משיטה עצמה האמנית על סירה. הנחל המדומה כמפלט או כנתיב של מימוש עצמי. בעבודת הווידיאו של תמיר צדוק מ- 2011, "תעלת עזה", מתועד-לכאורה מיזם כרייתה של תעלה (ע"ש יצחק רבין…) החוצה את רצועת עזה לאורכה ואשר דנה את הגדה המערבית של העיר למעמד של אי, בגין אירוע סֵייסמי. עבודתו של תמיר צדוק "תעלת עזה", בנויה כסרט תעמולה לפרויקט שהתחיל לכאורה בשנת 2000 והפך את עזה לאי שמנותק לחלוטין מפלסטין/ ישראל. הנחל המלאכותי, קרי – התעלה, כפתרון פנטזיוני לסיוט העזתי.

 

פתחנו את מאמרנו בנהר ירושלים בידיוני ואנחנו מסיימים אותו בתעלת עזה הבידיונית. בין לבין, פגשנו נחלים ונהרות ישראליים שלא היו, או נחלים ונהרות בעלי מעמד ישותי מפוקפק. אלעד של אברהם זיגמן אולי ירד אל הירדן ("הוא ראה הכל פורח, להרדוף אותו הריח, ממש כמו בראשונה"); אמני ישראל לא.

 

 

 

 

 


[1]  גדעון עפרת, "עבריות", "כבתוך שלו", ידיעות אחרונות, תל-אביב, 2006, עמ' 207-196.

[2]  

[3]  W.G.J. Van der Sluys, Het Land Van de Bijbel, Mappamundi,Knokke,Belgium, 1986, p. 90-91.  באלבום זה ימצא הקורא דוגמאות לא מעטות של נחל קדרון הזורם באון.

[4]  קטלוג "מושג + אינפורמציה", מוזיאון ישראל, ירושלים, 1971, ללא מספרי עמודים.

[5]  איור מהמאה ה- 9 בנושא "על נהרות בבל" מייצג את אל הנהר כנגד הגולים היהודיים, אך אין מדובר ביצירה יהודית.

[6]  "גדעון עפרת, "לארי אברמסון: השבר הסורי-אפריקאי", בתוך: "כינרת שלי – מאייסטרים בבית גבריאל", בית גבריאל, צמח, 2006, עמ' 67.

[7]  גדעון עפרת, "וושינגטון חוצה את הירדן", בתוך: "וושינגטון חוצה את הירדן", "הספרייה הציונית", ירושלים, 2008, עמ' 220.

[8]  חיים גמזו, "ציור ופיסול בישראל", דביר, תל-אביב, 1957, עמ' 19.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: