קטגוריות
האידיאה של האמנות הישראלית

לסוגיית האמנות הפלסטינאית

                       לסוגיית האמנות הפלסטינאית

 

עתה, משנפתחה תערוכת ואליד אבו-שקרה במקביל במוזיאון תל-אביב ובגלריה באום-אל-פאחם, סוגיית האמנות הפלסטינאית נוקשת חזק על דלתי. אני חש חובה לענות על השאלה: כיצד זה שלאורך עשרות שנים של כתיבת היסטוריה של אמנות ישראלית ואצירת תערוכות מקומיות – נמנעתי, כמעט לחלוטין, מהידרשות לאמנים הפלסטינים החיים בינינו? אני, שאוהד את מאבקם של הפלסטינים לעצמאות מדינית ומעריך את נאמנותם לתרבותם האותנטית, מדוע לא ביטאתי בכתב את תמיכתי באמנותם? ואני, שמתגנדר בהעדפתי המוכחת ל"אחרים", למודרים של האמנות בישראל, איך זה שגזרתי "גלות" על הציירים והפסלים מבני המיעוט הערבי?

 

מבלי להמעיט בכובד תחושת-האשם, שומה עלי לתקן: על אסד עזי ועל עסאם אבו-שקרה דווקא כתבתי. אולי לא מספיק, אבל כתבתי. אני מבין מדוע: עסאם בגר את "קלישר" וכיכב בגלריה "מרי פאוזי" שבהנהלת איתן הילל, ואילו אסד בגר את החוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, נמנה בשנות ה- 80 על קבוצת "רגע" והרבה להציג בגלריות ובמוזיאונים בישראל. במילים אחרות: השניים צמחו מתוך עולם האמנות הישראלי ושיתפו עמו פעולה עקבית. אבל, מה בדבר כל השאר – סלימן מאנסור, חליל רבאח, שאריף וואקד, כמאל בולאטה, מנאר זועבי, עבד עבדי, אחלם שיבלי, דוראר בכרי, ראידה אדון, ג'ומנה אמיל עבוד, אניסה אשקר ורבים רבים נוספים (ובהם אלה שצמחו מתוך אקדמיות ישראליות)?! אחרי חלקם אני עוקב בהערכה לאורך שנים ארוכות: אהבתי את הציורים – נופי מטעי זיתים – שהציג מאנסור ב"בית אות המוצר" הירושלמי; אהבתי מאד את הווידיאו של וואקד המציג תצוגת אופנה שבסימן בידוק חגורות נפץ (העבודה מוצגת בתצוגת הקבע של אוסף האמנות הישראלית במוזיאון ישראל המתחדש); אהבתי את עבודת הגמר ב"בצלאל" של ראידה אדון ("בית": הליכתה בסמטאות העיר העתיקה, לבושה לבן, נושאת על ראשה מבנה בית מזרחי); אהבתי את עבודת הקיר המינימליסטית-פיוטית של מנאר זועבי, שראיתי בתערוכה קבוצתית בטאלין שבאסטוניה; ועוד.

 

קטגוריות
האידיאה של האמנות הישראלית פוסטמודרנה ציור עכשווי בישראל

גלובאליות ואיך יוצאים מזה

                      גלובאליות ואיך יוצאים מזה

 

אותם מדרחובים; כאילו מעולם לא יצאת מעירך. ככל שתרחיק תישאר באותו מקום ממנו באת. העיר שָם היא אותה העיר כאן, ולהפך. אותם גורדי שחקים, אותם כבישים מהירים, אותם פונדקים על אם הדרך. אותן חנויות. אותם מותגים –h.m” ", "Zara", "בֶּנֶטון" – – -, אותו שלל מסעדות גורמֶה, אותם קניוני ענק – – – ברוכים הבאים למדבר של הגלובאליות.

 

בשנות ה- 80 עוד התחרנו זה בזה מי קרא יותר כתבי-עת לאמנות, אמריקאיים בעיקר. המתח הדואלי – שָם-כאן – היה בשיא אונו. אלא, שמאז, נישאים על גלי האינטרנט במחשב וב"אַי-פון" ("גוגל", "יו-טיוב", "פייס-בוק", "טוויטר", "ספייק" – – -), איננו דולקים עוד אחר ה"שָם" הנחשק. כי ה"שָם" הוא כאן, בכל רגע ורגע. איך הגדרנו זאת בהזדמנות אחרת? – "המקום הפך לאתר". שהרי, ה"כאן" נמוג ופג בין פזמוני העולם של ה- MTV, או במהלך ההתוודעות הגואה לסרטי העולם בסינמטקים, או במסעות ריאליים ווירטואליים ("Discovery" ו”National Geography”), או בדין ירקות ופירות אקזוטיים הנמכרים במרכולינו, או – כאמור – ההתבטלות בפני השפה האורבנית האוניברסאלית החד-ממדית. בעידן השיא (וערב הדעיכה) של המודרנה – שנות ה- 60 – הודיעו לנו יודעי דבר בהתרגשות שאנחנו "כפר גלובאלי" והזהירו אותנו מפני "האדם החד-ממדי". והנה, אנו בשנות האלפיים ואנחנו עיר אחת גלובאלית ואזרחים של הוויה חד-ממדית. וכפי שהבחינו הורקהיימר ואדורנו עוד במחצית שנות ה- 30 של המאה הקודמת, חד-ממדיות משרתת את ברית ההון והשלטון. אז הזהירו אותנו אלה מפני פאשיזם האורב לחד-ממדי; היום אנחנו יודעים, שגם הדמוקרטיה הקפיטליסטית הניאו-ליברלית בכוחה לחשוף פני מפלצת.