הנמרודים החדשים עוד יותר

                      הנמרודים החדשים עוד יותר

 

עוד בטרם יבש הדיו על מאמרי לקטלוג תערוכת "הנמרודים החדשים" בבית האמנים בירושלים וכבר החלו מגיעים אלי בדרכים מדרכים שונות "הנמרודים החדשים עוד יותר". אני, שאגרתי לאורך שנים, כנמלה חרוצה, כל בדל של "נמרודיות" באמנות הישראלית לדורותיה, נדהמתי לגלות, שהידיעה אודות התערוכה הוציאה ממחילותיהם עוד ועוד "נמרודים" נסתרים שנוצרו ללא שום קשר לתערוכה המתוכננת, ועל פי רוב, שנים קודם לכן.

 

את הד"ש הראשון מ"הנמרודים החדשים עוד יותר" קיבלתי מנועה ויעל גזית, שתי תלמידות בתוכנית ללימודי המשך ב"המידרשה" שבבית-ברל. במסגרת לימודיהן, יצרו השתיים את "נימי" ("נמרוד" הפך ל"נימי" – מין נמרודי חמודי, בן תפנוקים): על שפת הים בנו נועה ויעל בחול את פלג גופו העליון של "נמרוד" לדנציגר, ללא אגן-הירכיים ואבר-המין הבלתי נימול. "נימי" המתוק הוא אפוא פחות מתריס בזכריותו, ודומה שאף שרירי פחות מאביו הדנציגרי הגדול. הוא מעט נוטה על צדו, גם חסר את העדינות והחן של גיבור הצייד המקורי, אך העיקר – וכאן שוכן המסר, כך נדמה – הוא עשוי חול, כאותם ארמונות קיקיוניים שבונים זאטוטים על שפת הים. דומה, שעוד רגע קט, יבוא הגל וישטוף את "נימי" אל אובדנו. ואם לא הגל, הרוח. כך או אחרת, "נמרוד" של אבן החול הנובית התגלגל – 72 שנים מאוחר יותר – לבובת חול בבחינת איקון חביב ואהוב החולף עם רוח. אהבתי את צילומי "נימי" ששלחו לי נועה ויעל וראיתי בעבודתן פרדוקס של סגידה לאיקון הפיסולי המיתי, אך גם קבורתו הסופית, העברתו מעל פני האדמה. היום אני מצר על כך שלא תליתי צילום מוגדל של "נימי" במעלה המדרגות המוביל לתערוכת "הנמרודים החדשים" וממנה.

 

זמן קצר לאחר פתיחת התערוכה, שלח לי גיא רז, צלם בעל זכויות והיסטוריון-אוצֵר חשוב בתחום הצילום הישראלי, דף "קונטקט" עם צילומי "נמרוד" לדנציגר שצילם רודי ויסנשטיין. שישה הצילומים בשחור-לבן, שצילם איש ה"צלמניה" הנודעת מתל-אביב, מתעדים את פסלו של דנציגר, כשהוא ניצב על כן כלשהו בחצר כלשהי ולרקע סדין מאולתר. אני מניח שהמקום הוא תל-אביב והזמן הוא המחצית השנייה של שנות ה- 40, מספר שנים לאחר שהפסל הוצג לראשונה לציבור ב- 1944, בתערוכה הכללית בבית "הבימה", ומספר שנים בטרם יצלמו הצלם קורט זילמן בצילומים המונומנטאליים שהקנו ל"נמרוד" שם עולם ב"ציור ופיסול בישראל" של חיים גמזו מ- 1951 וב"פיסול בישראל" שלו מ- 1957 (וזה הרגע לתקן טעות שיש לי חלק בהפצתה: לא ישראל צפריר צילם את "נמרוד" בספריו של גמזו, כי אם אותו קורט זילמן). האמת היא, שדי התרגשתי מעצם הרגע בו פגש הפֶסל את המצלמה. שכן, את המיתוס של "נמרוד" הולידו מצלמות יותר משהוליד המקור בכבודו ובעצמו (שכדרכו של כל גיבור מיתי, הקפיד להיעלם מהעין ולהישאר בלתי נגיש. וראו את המסווה ששם משה רבנו על פניו; שלא לדבר על הקב"ה). ברם, יותר מזה, הייתי סקרן לגבי זהותו של אותו זילמן, שבספרו של גיא רז, "צלמי הארץ", מיוצג באורח לקוני למדי. חזרתי אפוא אל רז בתקווה שיגלה לי מעט יותר על צפונות האיש. תשובתו הייתה מפתיעה:

"קורט זילמן – ספר 'צלמי הארץ' עמ' 117 (מול שותפו ויסנשטיין עמ' 116). במקרה קניתי השבוע חוברת של גמזו – 'אמנות הפיסול בארץ ישראל' ושם אכן מופיעים צילומיו של זילמן (נמרוד ושבזיה). במבט חוזר לצילומים שהגיעו מהצלמניה "פריאור" של ויסנשטיין מתברר שזה אותו לוקיישן של צילומים + אותו צילום. מכאן, כמו שתואר בעבר, ויסנשטין הדיר את זילמן מהצלמנייה והגברת ויסנשטיין הדירה כנראה את זילמן מצילומיו."

 

לסיכום: דף הקונטקט של ויסנשטיין אינו אלא דף הקונטקט של זילמן. קורט זילמן היה ונותר הצלם המיתולוגי האחד של "נמרוד".  

 

 

את דרישת השלום הבאה והקדומה יותר מ"נמרוד" קיבלתי באמצעות ד"ר אוריאל אדיב, שניגש אלי בבית-האמנים וסיפר לי, שבאוספו נמצא ציור של ר' שלום מצפת, כלומר שלום מושקוביץ', הלא הוא הזייגערמאכר, הצייר השען הנודע (1980-1896). בציור (נטול התאריך) נראה נמרוד המלך, לבוש בגדי מלכות אדומים וכתר אדום לראשו, כשהוא מהלך עם חרב בידו בינות לחיות רבות. הבנתי שר' שלום איחד את נמרוד "גיבור הציד" ביחד עם נמרוד מלך שנער. קשה יותר להבנה היה התא השמאלי העליון בציור, בו נראה "מרדין בנו של נמרוד" (כך רשם הצייר), פוסע בלבוש תכלת וכתר תכלת עם מטה בידו וכנגד חיה גדולה ועוף מרחף. מרדין בנו של נמרוד? בתנ"ך אין דבר שכזה. חיטוט במקורות היהודיים העלה, ששום מדרש – ככל שיכולתי לברר – לא הזכיר בן של נמרוד, או דמות אחרת בשם "מרדין". כנגד זאת, הסתבר לי שהמילה "מרדין" מרבה להופיע בתלמוד בהקשר של מרדנות: "זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה, בימי עניותה זכרה מרדין שמרדה בהקב"ה." ["איכה רבה" (וילנא), פרשה א', ד"ה]   מכאן הנחתי, שר' שלום חיבר מדרש פרטי בהקשר המוכר של נמרוד כמורד, המלך נמרוד שברהבתנותו כי רבה בנה את מגדל בבל. הילד מרדין אינו אלא פרי דמיונו הפרשני של ר' שלום, פרי המרידה של האב המורד, נמרוד…

 

ואז הגיע אלי דו"אל מאדם שלא הכרתי, פרופ' יצחק מרכוס, שסיפר לי על ציור שצייר בנושא "נמרוד". בציור, כפי שלמדתי מהדימוי המצורף, נראה פסלו של דנציגר כשהוא נחטף השמימה במלתעותיו של נשר גדול בעל כנפיים לבנות ושחורות. חשבתי על המיתוס של חטיפת גנימד בידי הנשר. מאד אהבתי את הציור, וכפי שכתבתי לפרופ מרכוס, הצטערתי שלא ידעתי קודם אודותיו, שאחרת הייתי שמח לכלול אותו בתערוכה. וחשבתי לי: הנה הוא "גיבור הצייד לפני ה'", זה שנהג לאלף ציפור טרף (הבז) ולשלחה לצוד, הנה הוא נחטף על ידי ציפור טרף אחרת… שיעור בצניעות: כל צייד הוא ניצוד פוטנציאלי, ולא יעזרו לו לנמרוד כל תכונותיו המונומנטאליות, כפי שהועתר בהן בידי דנציגר.

 

ואז, במסגרת "שיח גלריה" שערכתי במהלך התערוכה, ניגש אלי אדם בגיל מתקדם, שהציג את עצמו בשם יונתן אידלסון ממושב אורות ונתן בידי מספר צילומים של פסל חרס בשם  "נמרוד", שיצר ב- 2010. מאד הופעתי, ואף יותר מזה, התרשמתי ממראה עיני: ש"נמרוד" של אידלסון עוצב כטורסו חום כהה, דמוי ברונזה, ממדיו ממדי אדם, זיקפה אדירה מזדקרת מבין רגליו, בידו הימינית תת-מקלע, מעין שכפ"ץ לגופו, קסדה לראשו ומסיכת אב"כ על פניו. על כתפו יושב לו הבז (או, שמא הפך זה לעיט טורף?!), בעוד ידו הימינית של הנמרוד הקלגסי הזה מונת על חזהו. "נמרוד" של דנציגר הפך בידי יונתן אידלסון למפלצת מיליטריסטית. אידיאל הכוח של "היהודי החדש" התגלגל לדמות-אימים אשר כול-כולה רהב והטלת פחד. הפסל הזה, המרתק והדוחה בה בעת, גלגל את איקונת הזהות הדנציגרית לפינה ביקורתית חסרת פשרות. כמה שמח הייתי להציג את הפסל בתערוכה בין שאר הגרסאות הביקורתיות שבאות חשבון מר ונוקב עם "נמרוד" הדנציגרי, שלאורך שנים הילך עלינו קסם ותום.

 

באותה עת נודע לי בדרך מקרה על מאמר שפרסמה ד"ר שלומית שטיינברג, "אני לא נמרוד" שמו, בחוברת "משקפיים" מס' 22, אוקטובר 1994, עמ' 20. כאן הופיע צילום ציור של אסד עזי מ- 1985, ציור הקרוי "המשוגע". דפדוף מהיר הבהיר לי, שהנה לפנַי עוד "נמרוד" אחד שהחמצתי במסעותי. במאמרה הקצר התייחסה המחַברת לציורו של פרנץ האלס, "המכשפה מהארלם" (1633-1660), המייצג אישה צוחקת, אוחזת קנקן בירה גדול ועל כתפה יושב ינשוף. מהמאמר הבנתי, שבהולנד של המאה ה- 17 נתפס הינשוף כסמל השטות, הטפשות והבורות. אסד עזי ענה לציורו של האלס בסדרה של ציורים שצייר בין השנים 1986-1984. בציורים אלה מופיע זכר, אשר רק פלג גופו העליון העירום נראה ועל כתפו עומדת ציפור ארוכת זנב. באשר לעיצוב ראשו – "פניו מעוקמות, אוזניו גדולות ובולטות ומבטו אינו מרוכז", תיארה ד"ר שטיינברג. לתפיסתה, "המשוגע" המיוצג בציורים הלו הוא בן דמותו של האמן, "המשוגע בעל כוחות הנפש המופלאים, המתנתק מסביבתו המעיקה ויוצר לעצמו היגיון וחוקים משלו." וציטוט אחרון, הקושר את ציור "המשוגע" לענייננו:

"…קשה שלא לזהות דמיון צורני משמעותי בין 'המשוגע' לבין הפסל 'נמרוד' של יצחק דנציגר. […] על כל פנים, השוואה בין הפסל ובין עבודתו של עזי אוכל לערוך רק מנקודת מוצא שבה אכנה את ציורו של עזי בכותרת משנה: 'אני לא נמרוד'. אין ספק שהבעתה של הדמות של עזי הפוכה לחלוטין מזו של דנציגר – נמרוד הגיבור, צייד נוקשה ועז מבט, […]. לעומתו, 'המשוגע' הוא שמוט כתפיים ורפה, עיניו נודדות והבעתו סתורה. […] עזי חש קרוב לדמות מהארלם ומזדהה עמה, ולא עם הפסל ה'כנעני'."

 

לא כל הטוענים לכתר "נמרוד" ראויים לכתר. כוונתי, לא כל מי ששלף ציור או פסל או צילום וטען באוזני שעסקינן ב"נמרוד" – לא כל אחד מאלה שכנע אותי. כך, איני בטוח עד כמה רחוק אני נכון ללכת עם צילומיו העזים של ענן צוקרמן מ- 2007 בבחינת תואמי "נמרוד", הגם שהאמן עצמו כך הציגם, עת הסב את תשומת לבי אליהם. צילומים דוגמת "השבוי" – זָכר עירום ניצב כבול בשרשראות בלב נחל סוער, או המערה המתָגמלת" – זכר פראי ומגודל שיער נושא כלב על כתפו, פרחי פלסטיק בכיסו והוא בתוך מבנה חשוך דמוי-מערה, ובכן – צילומים דוגמת אלה אמנם מאשרים אחדות פרימיטיביסטית וכוחנית של זכר וטבע, אך ספק אם הייתי מפליג עד לשייכם למשפחת "נמרוד".

 

אך, כאשר הראה לי שמעון פינטו את ציורו מ- 2000, ציור בצבעי שמן על בד בגודל 50X70 ס"מ, לא זו בלבד שהיה ברור לי שאני מתבונן בגרסה ל"נמרוד", אלא שפעם נוספת הצטערתי על החמָצתי האוצרותית. שמעון פינטו הוא צייר ירושלמי צעיר, חוזר בתשובה, מי שגדל בערד ולמד אמנות במרכז לאמנות חזותית בבאר-שבע. בקרוב הוא פותח תערוכת יחיד בגלריה "פלורנטין 45" בתל-אביב, וזו הייתה הסיבה לביקורי בסטודיו שלו. בעודי מנסה ללמוד את ציוריו, שלף פינטו את הציור הנדון, ואני "נשתלתי": כי ראיתי לפני ציור פיגורטיבי פרימיטיביסטי שבמרכזו צל גדול וירוק של "נמרוד" מוטל על הקיר. הצל נשלח מהפסל המקורי, הניצב בסמוך, אך רק קמצוץ ממנו נראה לעינינו. אולם התצוגה ענק וריק. דומה, שמהדבר עצמו, מ"נמרוד" המקורי, נותר רק צלו וזה גדל על כולנו. הציור, מסתבר, נוצר על ידי פינטו כעבודה במסגרת לימודי אמנות באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע. "נמרוד" נבחר על ידו, כך סיפר לי, כמייצג המאמץ הכושל לגיבושה של ישראליות. החלל הריק אומר התרוקנותה של זהות תרבותית, אך הצל הגדול מאשר חיותה של הערגה לזהות. במבט לאחור, ברור לי שהציור הזה צריך היה לפתוח את תערוכת "הנמרודים החדשים", כשם שברור לי שהצילום של "נימי" צריך היה לסגור אותה.

 

אז, זה המצב נכון לעכשיו: ה"נמרודים" מגיחים ממחילותיהם. אין לי ספק, שבשבועות הקרובים אתוודע ל"נמרודים" נוספים. חשבו על כך: בעיצומה של חוויית היפסדות ה"אותנטי" לטובת התדמית; בעיצומה של חוויית התפוגגות המקומי לטובת הגלובאלי; בעיצומן של חוויות אלו בתרבות שנות האלפיים, ממשיך לו הפסל "נמרוד" מ- 1939 לרדוף את אמנות ישראל כרוח-רפאים ישישה שאינה יודעת מנוח. האין זה מוזר? האין זה מופלא? ומה זה בעצם אומר? את התשובה על השאלה הזו אותיר לכל קורא.

 

 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: